הסכם אוסלו ומקורות חולשתו - תייסיר מוסא.
השלום נראה כעיקרון של העידן המשיחי וכשיא הטובה האנושית.
השלום צריך לשנות את טבעם של האדם והחיה " וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ופרה ודב תרעינה ואריה כבקר יאכל תבן", (אלון ירדן, השלום עם הגולן).
תהליך אוסלו רק הביא להסלמה בין שני הצדדים, הישראלי - פלסטיני ואף הוגדר כאחד הסכמי השלום הבעייתיים בזכייתו לביקורת שלילית רבה בקרב בני שני העמים כשלא הציג פתרון קבע, אלא הוכר מתחילתו כהסכם זמני שהיה אמור להיות פתיח לתהליך שלום רציני וקבוע בין מדינת ישראל לארגון השחרור הפלסטיני.
המתנחלים והימין הישראלי הם אלו שהתנגדו בעיקר ליוזמה כזו בצד הישראלי, לעומת החמא"ס וארגון הג'יהאד האסלאמי הם אלו מתנגדי ההליך מהצד השני.
אחרי חתימת ההסכם התגברה ההתנגדות באותן שנים וזה גרם לפיגועי התאבדות באותה תקופה שבוצעו בתוך שטחי שישראל, דבר שהחריף את המצב והתגברות ההתנגדות להסכם זה בצד הישראלי, ואף נתן לגיטימציה למתנגדי הליך הזה למתוח ביקורת שלילית.
אי תיאום ציפיות בקרב בני שני העמים, דברים שהיו אמורים לדון בהם שני הצדדים ולא נבחנו כלל בהסכם, הם היו מקורות חולשה מרכזיים שגרמו לביקורת שלילית רבה.
הסכם אוסלו לא נגע בהרבה סוגיות שהיו צריכות לעלות על שולחן המשא והמתן לקראת כריתתו של הסכם זה, והמצב החריף בשני הצדדים אחרי ההסכם, דבר שנתן לגיטימציה לביקורת שלילית רבה.
הבחירה של הצד הפלסטיני במו"מ עם ישראל אינה נובעת מרצון להשכין שלום אלא להשכין לעצמה את השטחים שנכבשו והקמת מדינה פלסטינית אשר תבסס את נוכחותה כמדינה ערבית שתצטרף למדינות אויבות לישראל כגון לבנון וסוריה הקוראות להשמדת ישראל בסופו של דבר.
הפלסטינים ציפו לנסיגה כללית מהשטחים שנכבשו ע"י מדינת ישראל בשנת 1967, דבר שלא זכה לו באופן מלא, לעומת הצד הישראלי שציפה להכרה בריבונות מדינת ישראל והפסקת האלימות, דבר שרק החמיר אחרי ההסכם במיוחד.
הפלסטינים רצו שלום תמורת שטחים, לעומת ישראל שרצתה שלום תמורת שקט וביטחון.
ויתורי ישראל על השטחים שלא הביאו פיתרון ממשי ומורגש, אדמות פלסטיניות קרועות, דבר שהעם הפלסטיני ביקר אותו, המשך ישראל בסיפוח אדמות ושטחים במיוחד בירושלים והמשך בניית התנחלויות היו גורמים שזכו לביקורת שלילית.
ידוע כי חוזה מוצלח הינו חוזה המפרט ודן בכל הסוגיות ובכל הבעיות שעלולות להתפתח כתוצאה מהפרת החוזה או קיומו, כך מתנהלים החיים בעולם החוזים, והסכם אוסלו הינו חוזה שאמור היה להיות מוגדר וברור.
שני הצדדים היו צריכים להגיע להסכמה מההתחלה בכל הנוגע לנסיגה מהשטחים, נושא הפליטים, המישור הביטחוני ישראלי. בכך היו יכולים שני צדדים לכרות הסכם ברור ומובן בירידה יותר לפרטים ובחוסר שאננות מיותרת ע"י חותמי ההסכם, כמו למשל ההסכם הישראלי - מצרי עם הנשיא סאדאת.
הפרטנר הפלסטיני היה בעייתי מאוד, אשר מדינת ישראל חתמה הסכם עם ארגון ולא עם מדינה ריבונית, דבר שרק השפיע שלילית על קיום ההסכם והתנהלות החיים אחרי קיומו.
שלום המתיימר להיות לא רק "שלום בר - קיימא" אלא אף "שלום אמת" שצריך להיבנות על יסודות איתנים של ביטחון, של צדק, ומעל לכל - של אמת. והאמת הינה לא רק הקורבן הראשון במערכה התעמולתית שמנהל הצד הפלסטיני נגד ישראל, אלא אף שבמערכת ההסברה שמנהלת הממשלה להגשת הכרעה בדעת הקהל בישראל.
חשיבה פוליטית, כמו חשיבה כלכלית, נעשית רציונאלית רק כשהיא מכניסה שיקולים של עלות - תועלת, תרומה ותמורה. כאשר מדברים על "מחיר השלום" צריך לבחון לא רק את התמורה שנקבל אלא גם את התמורה שאנחנו הולכים לתת, וזה נכון לשני הצדדים: הישראלי והפלסטיני, ואכן במקביל עלינו להשתחרר מהרגלים ישנים, והדבר הזה לצערי קשה להשיג אותו במיוחד אצל המתנגדים לתהליך אוסלו.
והשאלה החשובה היום, כיצד ניתן לנצל את ההזדמנות של קריאת מנהיגי מדינות ערב לשלום אמיתי וכולל עם ישראל?
תייסיר מוסא דיר אלאסד taiseer.musa@deltagalil taiseer.musa@yahoo.co
