בס"ד
מספר חודשים אחרי הטיסה עם חבר הילדות שלי, שהסתיימה בנחיתה מושלמת בעיר פורט לוטרדל, טסתי שוב לאיי פלורידה, אבל הפעם הייתי לבדי. המטוס היה עמוס במשקפי שמש יוקרתיים ואני ייחלתי לרווחים נאים . הכול היה נפלא. טסתי עם השקיעה, קרני שמש אחרונות כתומות ויפות לוטפות את הנוף סביבי, מימי האוקיינוס האטלנטי מעליו טסתי בגובהה לא רב נראו כחולים ויפים מתמיד. טסתי נמוך, נהניתי מהחוויה. חשתי צורך לחלוק את ההתרגשות, אולם הייתי לבד . הייתה לי תחושת געגוע מהולה בעצב שעל פישרו לא עמדתי. מחשבות רוחניות החלו לעלות בראשי על פשרם הסתום של החיים ועל המטפורה החתומה של היקום, אשר איננו פותח את פיו לגלות דבר. קריאת המגדל מהשליטה הקרקעית החזירני באחת מעולם קסום של חוויה רגש ומחשבות חופשיות מעל פני המים, אל העולם הפרקטי בו אני מחויב לדווח למגדל על כניסתי לתחום השליטה האווירית עליו הם אחראים. לאחר שעות ספורות של טיסה ממושכת הגעתי ליעדי אל האי האחרון קי- וואסט. כדרכי באותם הימים, לאחר שמכרתי את הסחורה ובתאום מראש אכלתי ארוחת בוקר מוקדמת באחת המסעדות באי ומייד לאחריה שבתי אל נמל התעופה. נכנסתי למטוס ונעלתי את עצמי מבפנים. נחתי מה במושב הטייס, כמובן באי נוחות, ואז לאחר כשעה ארוכה התרעננתי והתנעתי את המטוס. הסעתי את המטוס על הקרקע והמתנתי לאישור המראה. אכן , זו לא אחרה לבוא כך שהכול היה נראה ממש כרגיל, שום דבר מיוחד לא נראה עומד לקרות. מזג האוויר היה מעט קופצני, אבל גם מזג אוויר כזה לא מעורר חשדות במיוחד. אני המראתי מקי- וואסט, מאזין כל העת לשידורי מזג האוויר. בנתיב הטיסה הגעתי לגובה של שבע אלף רגל. התיישרתי ממצב המראה ונסיקה לישרה ואופקית, קיבעתי את המטוס בקיזוז, כשלפתע התחזיות משתנות באחת. לא יכולתי לשוב על עקבותיי. כבר לא היו תנאי נחיתה בקי- וואסט. הדרך היחידה הייתה להמשיך בנתיב הטיסה מתוכנן, לעת עתה ולנחות באי הביניים המכונה בשם "קי- לרגו" לתדלוק מטוס. מזג האוויר הידרדר ונעשה גרוע במיוחד. טסתי בתוך העננים עם ברקים ורעמים, כשהמטוס הדו מנועי מאבד מה מיציבותו. נפילות של כיסי אויר קטנים והתנגדות מוגברת בשל האוויר הרווי והדחוס, הותירו אותי נאבק על יציבותו של המטוס בגובה רב מעל פני מימי האוקינוס האטלנטי. תחושת העייפות התפשטה בכל גופי וכך התמודדתי עם טיסה לא פשוטה ולא נעימה במצב של עייפות מרובה. הייתי אולי צריך להישאר באי ולנוח במקום לצאת בטיסה למיאמי לפנות בוקר, אולם אי הנוחות של לנוח במושב הטייס על הקרקע ואולי מחשבה שאננה כי יהיה בסדר, כמו בכל הפעמים הקודמות, שכנעה אותי לצאת בטיסה הביתה. התחרטתי על כך, אולם היה זה קצת מאוחר מידי. תנאי נחיתה "בקי -לרגו", האי בו אמור הייתי לנחות לתדלוק המטוס, היו בלתי אפשריים וכך בקשתי לנחיתה נתקלה בסירוב מהמגדל באי. נתבקשתי להמתין באוויר בסבלנות, או להמשיך הלאה בנתיב הטיסה, אולם אני שחשתי ממש חוסר אונים ועייפות לא רגילה, החלטתי להמשיך בנתיב למיאמי. לא חשתי בסכנה, מפני ששיערתי כי הדלק יספיק. לאחר כעוד שעת טיסה כבר הייתי בבעיה. הערכת הדלק הייתה, ללא חישוב מדויק היה אולי יכול להיות מתאים למרחק, אולם רק אם תנאי מזג אוויר היו נותרים כפי שהיו בנתיב הטיסה למיאמי כמו בזמן ההחלטה. אולם לא כך היה הדבר. מזג האוויר בכל מקום היה סוער, התנגדות הרוח לכוון הטיסה היה גדול ואני נותרתי ללא דלק במכלים. אומנם קרוב למיאמי, אולם עדיין רחוק מיעדי. פניתי לשליטה הקרקעית, (גראונד קנטרול), וביקשתי עזרה. נתבקשתי לחזור על עקבותיי "לקי -לרגו", אולם הסברתי כי אין לי דלק על מנת לבצע את המשימה ואף הערתי לבקר כי אין תנאי נחיתה שם. הבקר העלה אותי על המסכים לאחר שלחצתי על הטרנספונדר לפי בקשתו. הוא בקש ממני לטוס בכוון מסוים ולשמור על גובהה ולדווח. כך עשיתי, אולם נאלצתי לדווח כי מונע שמאל הפסיק לעבוד. טסתי טיסת החלקה כדי לשמור על האזימוט וכך לאחר דקות בודדות הפסיק גם מנוע ימין לעבוד, בתנאי גשם שוטף לא רואה ממטר עם טיסת מכשירים, אני מתחיל לאבד גובה והבקר שבדרך כלל מאוד עסוק ,התפנה אלי. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, עוד לא האיר השחר. הוא שאל אותי מאיזה מדינה אני, הוא שומע מבטא בשפה." אני מישראל" אמרתי והוא שאל אם אני יהודי,"כן" אמרתי, והוא אמר לי במבטא ניו- יורקי "אז אולי תתפלל כי אתה בצרות, אתה רחוק ממנחת של חיל האוויר, מנחת חרום על המים, אולם גם הוא כבר הרבה זמן לא בשימוש אחרי ההוריקן האחרון. אני מבטיח לך שאני יעשה כול שביכולתי. אני אשלח את יחידות החילוץ אליך במידיות האפשרית, אתה תאלץ לנטוש את המטוס." מילותיו חלפו כמו רוח מעל אוזני. הייתי עסוק בתוך תא הטייס. לא יכולתי לעשות יותר דבר. לא ימינה ולא שמאלה. הייתי חייב לשמור על הכוון לא למעלה כדי לא לבלום את המהירות וגם לא למטה לכוון הים. אני צריך רק לשמור על גלישה למטה, תוך איבוד גובה קבוע אל תוך המים. בהתבונני באלטימטר הגעתי לגובה נטישה, אולם לאחר שפתחתי את הדלת ונרטבתי עד העצמות, לא ראיתי ממטר ופחדתי לקפוץ אל תוך החשכה, סגרתי את הדלת ללא נעילה והמטוס גלש מטה. הפחד וחוסר האונים, רק הם היו ברגעים אלו מנת חלקי. חשתי את אימת המוות. הסכנה הייתה ממשית, ידעתי כי אין להימלט, אולם משהו בתוכי לא הסכים לגורלי. עצמתי את עיני כשלפתע צעקה אדירה שהייתה חזקה ממני פרצה מתוכי. היה זה כל חלל בית החזה שהשתתף בצעקה. צרחתי פתאום " שמע ישראל". הרמתי את האף של המטוס מעט, כדי לא להיכנס עם ראש המטוס השוקע למים. אני כבר מזמן לא הייתי הטייס. חשתי את חוסר האונים ואת אובדן השליטה, כשלפתע חבטה נוראה. המצע שתחתי היה מצע קשה. גלגלי המטוס נחבטו בחוזקה והמטוס עלה לאוויר בחוסר איזון כמעט מוחלט. הטיתי את המטוס בספונטאניות, לפי תחושות לא מחושבות, כאשר החבטה הבא לא אחרה לבוא. המטוס התגלגל על גלגליו במסלול הנטוש בלב ים, ללא תנאי ראות מינימאליים, ללא תנאי מזג אוויר נורמאליים לנחיתה, ללא אורות מנחת, ללא מגדל פיקוח, כך סתם על מנחת נטוש. לאחר שלחצתי בעדינות על הברקסים, המטוס התגלגל מעט על המסלול המשובש ונעמד סוף -סוף על המסלול. לא יכולתי לצאת מדלת המטוס. מצידו של הטיס מימין, פשוט מפני שהמטוס לא היה במרכז מסלול. כנף המטוס היה מעל פני המים, מחוץ למסלול, כך נאלצתי אני לצאת מהדלת השמאלית. היה מאוד גשום, כמו כן חשוך מאוד. הייתי ממש בלב ים על מסלול נחיתה אלמוני . חזרתי למטוס והמתנתי לאה, עייף, מוטרף עד הנשמה ורטוב עד העצמות. כך חיכיתי ליחידות החילוץ. הללו הגיעו רק עם עלות השחר. הם בדקו הכול. את מצבי, את מצב המטוס, הם תידלקו את המטוס, תחקרו אותי ואף הביעו את דעתם הנחרצת "אתה חי בנס" ! האם אתה יודע?
אתה מבין בכלל מה היו הסיכויים שתנצל - אם בכלל? הם ממש מומחים אנשי האף. אי. אי. הפחד שבעמידה אל מול פני המוות התיכה את כל המחיצות. היה לי הרבה זמן לחכות ולשאול את עצמי מה קורה כאן? ולמה? מדוע צעקתי דווקא "שמע ישראל"? על הצעקה הזו לא סיפרתי לאנשי האף. אי. אי., אני עצמי לא הבנתי מה פתאום דווקא "שמע ישראל". הלוא אני, בתודעתי המלאה, הייתי רק עוד ישראלי מבולבל בין נצרות ליהדות, בין שמים ומים, מימי האוקיינוס האטלנטי, בין מוות וחיים. האירוע העלה בזיכרוני צעקת "שמע ישראל" מזמן אחר, זעקתו של ילד בצלמי וכדמותי. היה זה שם במדבר הנורא של צפון הנגב בישראל, הייתי אז לכול היותר נער צעיר. גוועתי שם בצמא ובאפיסת כוחות מוחלטת על גדרות של בסיס חצרים בח"הא 6. הבנתי פתאום באחת, את שפת הסימנים של היוניברס את האיתותים הנוראיים בהם בחרה יד ההשגחה העליונה לדבר איתי ולהוביל אותי אל המסקנה! יש בי נשמה ! נשמה יהודית ! הנשמה שבי היא נצחית! היא איננה זמנית בת חלוף הנשמה זה אני, אני אינני האדם, כאדם אני רק חוויה זמנית. חשתי את חוסר האונים את הזמניות את חוסר הוודאות. היום אתה חי ומחר - לא תדע. כפסע ביני לבין המוות. הבנתי פתאום את גודל האשלייה, את גודלו של החלום. אתה חי כאדם רק עשרות שנים, אולם חוויה זו תחלוף ללא כל הודעה מוקדמת. לא תוכל לעצור את זה. זה פשוט לא בשליטתך. היום פשוט נתנו לי שוב את החיים במתנה! אני אחדל מתי שהוא להיות אדם. אני אשוב לזהותי הנצחית להיות לנצח שוב נשמה. הגוף שלי עד כה ניצח אותי ואני כמו טיפש נתתי לו שליטה. חייתי בטעות. הפכתי את היוצרות. הנשמה הייתה גולה, היא הייתה בלועה בתוך הגוף, שבוייה במסתורי הזמן, המקום, הגוף והגורל. היא לא שייכת שם, זו איננה זהותה. היא בת אלמוות.נצחית מעבר לחיי הרגע! משהו בי התעורר לחיים. הבנתי כי אני חיי הפוך. אני צריך להפוך את היוצרות, לתת את השליטה לנשמה. הגוף ממש זמני. הוא כולו אשליה. אין בו שום קיום עצמי. הוא מתקרב בכל עת אל קיצו. הוא כל רגע מתקמט. יכולתי לחוש פתאום את העכשוויות ואת אשליית הרגע החולף. חשתי לפתע באחת עד כמה הגוף בזוי מצד עצמו. כך שבעצם הגיע הזמן שהוא, הגולם הקם על יוצרו, ישוב למקומו הראוי לו. הגוף צריך להיות רק כלי. כלי להאיר החוצה את אור הנשמה. חשתי תחושה מוזרה. התביישתי בכל הגוף, לא רק בפנים. חשתי כי השמים רואים הכול! השמים מסתכלים. הם חלון של אלוקים. הוא רואה דרכו הכול משתף את המלאכים וכנראה שגם נשמות חשובות מעורבות בכל העניינים! כדאי לחיות נכון, ולהתחבר לאלוקים! העולם הגשמי הוא בסך הכול המסכה של העולם המשדרת בגלים אל הגוף שלי, אל המסכה של הנשמה! עדיף לשדר בגלים פנימיים וארוכים שמעומק נשמתך היישר לאלוקים!.
