רשות השידור שסובלת מתחלואים כרוניים שייחודיים לה וכאלה ששייכים לתחום השידור הציבורי, אינה היחידה שעומדת בפני קשיים. המצב הכספי של הרדיו והטלוויזיה הציבוריים במדינות אירופה נעשה קשה יותר ויותר כאשר היחס בין השידור הפרטי לציבורי הולך וגדל לטובת השידורים המסחריים הפרטיים. גם אלה מאבדים גובה מול האינטרנט. יחד עם זאת הוועדה המייעצת לענייני שידורים של מועצת אירופה קבעה לה למטרה להמשיך ולהדגיש את החשיבות העליונה בשידור הציבורי כנדבך חיוני לחברה פתוחה ודמוקרטית.
דברים אלה נכתבים בהתקרב ההכרעה בדבר גורלו של השידור הציבור עם מימוש תוכנית הרפורמה.אמנם שרי הממשלה ובראשם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור יולי אדלשטיין, שר האוצר יובל שטייניץ, וגם שר התשתיות ד"ר עוזי לנדאו , הודיעו חד משמעית על החשיבות העליונה שהם רואים בשידור הציבורי, אולם לצערנו הנושא שהוא כה חשוב וחיוני לחברה הישראלית עדיין נמצא בחצרם של הפוליטיקאים, וזהו שורש פורה עיוותים בכול הנוגע למדיה הציבוריים. באירופה האפוטרופוסים הם בעיקר מוסדות ציבוריים, ארציים ואירופיים, וגם אם הם נציגי ממשלות הם רואים את המנדט שלהם כשומרים על השידור הציבורי.
החשיבות שמייחסים המוסדות האירופיים, ביניהם מועצת אירופה לשידור הציבורי, היא בהבטחת המשבצת התרבותית, הרבגונית בשידור הציבור. על פי הנתונים ששלח לי מנהל etma -EUROPEAN TELEVSION & MEDIA ACADEMY ( האקדמיה האירופית לרדיו ולטלוויזיה) ,פאול פאואלס, מינואר 2010 , הנתון הוא שבמסגרת האיחוד האירופי בלבד ישנם 7.200 ערוצי טלוויזיה, וחרף המשבר הכלכלי הצטרפו בשנה האחרונה 245 ערוצים חדשים(.יצוין שרובם הם ערוצי כבלים ולוויין ורק קרוב ל-400 הם ערוצים כלליים ארציים- קרוב ל-400, ומתוכם חלק קטן מאוד של ערוצי השידור הציבורי.- צ.ג) במכתב של פאואלס מודגש שהתופעה הבולטת ביותר בחודשים האחרונים הוא הלחץ המתמשך על מסגרות השידור הציבורי.הערוצים הציבוריים עברו צמצומים דרסטיים בתקציבים השנתיים שלהם, והמבנים הניהוליים נתונים לבחינה ובדיקה לשם עריכת שינויים נוספים.
כמובן שהערוצים המסחריים טוענים כנגד המדיניות שמאפשרת לשידורים הציבוריים הכניסה לשוק ה- on line כלומר למדיה המקוונת ובכך היא יוצרת , לטענתם ,תחרות לא הוגנת. אבל לא ככה חושבים במועצת אירופה. כפי שציינתי, מנוי וגמור עם הקהילה האירופית להמשיך ולקיים את השידור הציבורי, כמעט בכול מחיר, בהיותו נדבך חיוני למערכת הנורמות הדמוקרטיות. ראיה לכך מצאנו במידע של הוועדה למעקב אחר שידורים אודיו ויזואליים, שהיא זורע של מועצת אירופה שמקומה בשטרסבורג- שערוץ ARTE בצרפת ,יגדיל את התקציב ב- 3.4% ויחתום על חוזה לשיתוף פעולה עם הטלוויזיה הציבורית הגרמנית לשם הגדלת השידורים בתחומי התרבות והחברה.
אחת הבעיות שהשידור הציבורי עומד בפניהן היא ההקשר של רגולציה של השידורים, לאמור באיזו מידה ממלא השידור את התפקיד הציבורי במסגרת החוק.במיוחד עוקבת הוועדה באיזו מידה החקיקה מבטיחה השתקפות הגורם החברתי -תרבותי בשרותי השידור הציבוריים. ולא זו בלבד אלא הבחינה מקיפה גם את האופן שבו השוני התרבותי( הכוונה למורשות שונות, מיעוטים וכיו"ב בכול מדינה) מוצאים ביטוי במבנה השידור. סוגיה מיוחדת שאיתה מתמודדת הוועדה המייעצת היא המעבר של שרותי שידור בעבר של מדינות הגוש הקומוניסטי לאיחוד האירופי. דוח הוועדה מתמקד בין היתר בפיתוח תחומי התרבות בשרות הציבורי, והתרומה של השידור הציבורי לתרבות ההטרוגנית. זאת לאור הביקורת המתמדת של תעשיית השידור הפרטית על קיום השידור הציבורי בכלל. מי שמתעניין בנושא יכול למצוא אותו בין היתר ב- (http://www.obs.coe.int .
האם הציבור בארץ מעוניין בשידור הציבורי.
לא אגזים אם אומר שבכול הנוגע לעמדת הציבור בארץ ,וזה ניחוש, שכן לא נעשו סקרים רציניים, לציבור שלנו לא איכפת
He couldn't care less - הוא ביטוי הולם- אילו היו מחסלים את השידור הציבורי והוא היה חוסך את האגרה. אם צריך היה בת קול ממרומים שתתן תהודה לאווירה הציבורית בסוגיה- זאת נמצאה במאמר בשעתו של גיא רולניק, עורך ראשי לכלכלה של עיתון "הארץ", איש חכם, מבריק, אורים ותומים וגורו בתחומו, שהמליץ על סגירת רשות השידור ופתיחתה מחדש. במקרה של ישראל, כאילו מדובר היה במדע בדיוני שבו ממיתים אדם ומקימים אותו לתחייה מחדש,שונה בדמותו ,בצלמו ובתכונותיו. ויש עוד אינדיקאטור למצב השידור הציבורי. הזכרתי שהשר אדלשטיין ,שר האוצר ושר התשתיות התייצבו מאחורי השידור הציבור ככורח במדינת ישראל. טבעי היה שהגיבוי הגדול והדרישה הגדולה לשידור הציבורי תבוא מן הציבור ומן התקשורת. למעט עיתון "הארץ" שהעמדה המערכתית שלו היא תמיכה מתמדת בשידור הציבורי, רוב המדיה היו רוצים לראות במותו. אולי פה ושם להשאיר אי אלה שמורות כפי שמישהו העלה לא מכבר. כול היתר, בעיקר הערוצים המסחריים, עומדים על הגדר כעטים שאורבים לפגר.
על הסיבה למעמדו של השידור הציבורי בארץ עמדתי כבר במספר מאמרים, בהקשרים השונים, אך אם ננסה לעשות את ההבחנה בהגדרת המציאות, נאמר שיש כאן "מעגל קסמים", נכון יותר מעגל של פקעות. חוק רשות השידור כפי שנחקק בשמת 1965 על התיקונים שהוכנסו בו, הוא בבחינת ברירת המחדל לאחר שמקורביו של בן גוריון רצו להיפטר מן הטענות נגדם על שהם חונקים את רשות השידור באפוטרופסות עליה. משום כך הממשלה עשתה שני צעדים מקבילים . צעד אחד קדימה ושניים אחורה. הצעד קדימה היה כמובן חקיקת חוק רשות השידור ובראשו מוסדות ציבוריים כמו הוועד המנהל והמליאה. הצעדים אחורה נבעו מן הצעד קדימה.החוק קשר את הרשות בעשרה טבורים לממסד. בראש וראשונה במינויים עצמם וחשוב לא פחות בשליטה מוחלטת של האוצר על הרשות. גורם נוסף הוא הכנסת אשר היא שמאשרת את אגרת השידור שהוא המקור העיקרי לממון. לדוגמה מי שהיום ראש הממשלה ובשעתו היה שר האוצר, ביבי נתניהו, עשה הכול כדי להפוך את השידור הציבורי לנכה, בכך שגזר קיצוץ האגרה מדי שנה. זה היה צעד פופוליסטי מזיק מאוד שהצלקות שלו החמירו מאז. אילו זה היה תלוי בנתניהו, הוא היה מחסל את השידור הציבורי. מכול מקום עם הדוברים הקולניים בממשלה בעד השידור הציבורי, קולו של ביבי לא נשמע. אבל גם אילו נשמע, הייתי מטיל ספק בכנותו, וזאת בלשון המעטה. עכשיו האוצר הוא שמפקח על הרפורמה ובכך מוציא את העז ( כבסיפור הרבי והעז) כדי ש"ירווח" לרשות השידור.
זאת לא הבעיה היחידה של השידור הציבורי בארץ. הבעיה היא גם לא בחוק, שבהחלט ראוי לשינוי. הבעיה היא גם לא בריבוי ועדות עובדים, או מנגנון מנופח ואבטלה סמויה, אף שאלה מכשול לא מבוטל. אך כפי שציינתי פעם, בישראל מחוקקים חוקים כאילו היו מרצפות שאפשר יהיה לדרוס עליהם, כולל המחוקקים עצמם, וחוק רשות השידור אינו יוצא מכלל זה. אילו היו מקיימים אותו כלשונו, ובבדאי כרוחו, אפשר היה לחיות איתו, חרף אלמנטים אנכרוניסטיים שבו. מבחינה ציבורית וגם מעשית, הבעיה היא הקבלות. זה חלק מן המעגל שהזכרתי. ליתר דיוק מה השידור מספק לציבור, או ללקוח שמשלם בעד האגרה. והוא, למעט בתחום האקטואליה, כלומר חדשות וענייני היום, מספק מעט מאוד. ומה שהוא מספק הוא לרוב לא מעניין. דוגמות חריגות הם המשדרים "שיטת השקשוקה", של מיקי רוזנטל ובאחרונה הריאיון עם השופט גולדסטון. שניהם מעין "צדק פואטי" של רשות השידור. גם הכתבה על המצב בבית החולים לחולי נפש " אבאבנאל" של קתי דור הוא דוגמה טובה. ראוי היה לעשות סידרה בנושא מדיניות הסעד של ישראל.
בכול הנוגע לתוכניות תרבות, אמנות ובידור אינני מרבה לצפות בהם, שכן מה שראיתי לא גירה אותי להמשיך. ראיתי בזה מעין מאמץ
להידחף לעשירייה הראשונה של הרייטינג, בלא הצליחה. זאת הסיבה שמטלטלים את "מבט" בזמן הקבוע של השידור כדי לזכות בצופים של ערוצים אחרים בשידור חי של תחרויות ספורט. נוהג פסול. אילו " קול המוסיקה" , היה עושה זאת ברדיו, הוא היה מאבד את הגרעין הקשוח של מאזינים, וגרעין זה ,קטן ככול שיהיה, הוא שמבטיח ש "קול המוסיקה" יוסיף להתקיים, והוא יתקיים.
שאיפה לאיכות על חשבון מספר צופים.
ערוץ 1 צריך להיות מעין "קול המוסיקה" של השידור החזותי באיכות. גם "קול המוסיקה" אינו מתנזר מהבאת טעמים עממיים- קלאסיקה קלה, ג'ז, מחזמר וכיו"ב, אך הוא שומר על הדימוי שלו, על הליבה שלו. רשות השידור צריכה ללמוד משרות השידור הבריטי - הבי בי סי. כיצד מביאים שידורים פופולאריים עם ניחות טוב ובכך מעלים את רמת השידור ומאפשרים לציבור הצופים לטעום טעם אחר מאשר הטעם של השידור המסחרי. אני מתייחס לפן המקצועי ולאו דווקא להיבט החדשותי. המגזינים החדשותיים שלנו לא פחות טובים- כולל "מבט"- הם פחות משעממים מאשר החדשות באנגליה בשידור הפנימי,( לא בשרות הבינלאומי) ולא פחות מהימנים. בסוגיית השידור הבריטי, אני מתכוון למשדרים תיעודיים, טבע, דרמה, נוער, מוסיקה,בידור וכיו"ב. זאת מלאכה קשה למדי בארץ אשר בה , יחסית, קיים מספר הערוצים הגדול ביותר בעולם. אבל הבי בי סי הוכיח שהוא יכול ולכן ,חרף תקלות שונות, ציבוריות ומקצועיות, הוא עדיין זוכה לתמיכה הממשלתית הגבוהה ביותר. כי הציבור רוצה בכך, ולכן הפוליטיקאים רוצים בו. ואם הפוליטיקאים תומכים יש גם כסף. אצלנו העובדה שהפוליטיקאים רוצים בו יותר מאשר הציבור מלמדת שלפוליטיקאים יש עניין בנגישות אינטימית לשידור הציבורי, ולאו דווקא משום שזה אינטרס ציבורי. האינטרס הציבורי הוא קיום שידור ציבורי- נטו, כזה שנותן ביטוי למציאות, היפה והמכוערת, כזה שנותן מקום שעיוותים כלכליים וחברתיים, שנובעים מריכוז העוצמה והעושר בידי קומץ שועי ממון, יתוקנו. כזה שנותן תקווה שהערוצים המסחריים לא יהיו אלה שעליהם נישען בהבאת תוכניות משובחות. מיוחסת אמירה לאחד ממקימי ערוץ 2, אלכס גלעדי, מגדולי המפיקים בארץ וגם ברמה הבינלאומית( האיש הגיע לדרגת סגן נשיא ה- אן בי סי האמריקנית) בעת הפקה רבת הקיף שהפיק: כי "עליכם לזכור תמד, שאתם הפילרים בין התוכניות". לאלה שלא בקיאים בז'רגון הטלוויזיוני. Filler הוא סתימה. מדי פעם כאשר יש מרווח בין משדר למשדר משבצים "פילר". בצורת קטע ממוסיקלי קטן או הומוריסטי או הנפשה. מה שגלעדי התכוון לומר, יותר ברצינות מאשר בצחוק, הוא שבעצם העיקר בערוץ המסחרי היא פרסומת. יש בזה הרבה מן האמת. לכן אנו זקוקים לשידור ציבורי.ושכזה הוא חייב להיות מזוהה עם טיב.
כדי שהציבור,לפחות הגרעין שהשידור הציבורי חשוב לו, יחזור לערוץ 1 התכנים חייבים להשתפר, ושיפור קשור למי שמופקד על השידור. אני מתייחס לטלוויזיה, שכן "קול ישראל" הוא מרכול כול כך גדול שניתן למצוא בו הכול, גם במצב העכשווי. הטענות שמנהל "קול ישראל" אריה שקד נהנה מתמיכתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר, היא טענת סרק. אני לא מכיר את שקד. לעניות דעתי, במקרים רבים מוטב שיהיו אפילו מינויים של המנכ"ל, ולאלה יהיה אחריות וסמכות. היה אם הוא מצליח, גם לממונה עליו יש מניות יסוד. אם הוא נכשל ,אזי לא רק הוא צריך ליתן את הדין אלא גם מי שמינה אותו. מכרזים ברשות השידור היו לעתים קרובות פיקציה. אך העוקץ העיקרי בהם היה שהם נבחרו על ידי וועדה, ולכן הממונים היו פטורים מעונשו של זה.
מי שזקוק לטלטלה רצינית זאת הטלוויזיה ואלה אשר ממלאים את התפקידים המרכזיים כולל אלה שעומד בראשה, ולא ברור לי מי הוא , ומנהלי החטיבות. מערכת החדשות מעצם טבעה פועלת מכוח האינרציה והאירועים, והיא, כולל הספורט, נהנים מנתח חשוב של התקציב. החדשות עדיין נחשבות למסגרת החשובה ביותר. עד כדי כך שמתוך הוועדות השונות של מליאת הרשות, הוועד המנהל הוא גם הוועד לענייני החדשות. לדעתי היחס המופרז והמפנק לחדשות ולענייני היום היה לא במקומו גם כאשר ערוץ 1 היה בלעדי. שכן מבחינת האפקט( אינני משתמש במונח "השפעה"), התוכניות בכלל, ותוכניות ילדים בפרט חשובים יותר בטווח הארוך מאשר חדשות. לא מכל שכן כיום, כאשר ערוץ 1 בשיא הצפייה (למעט תחרויות ספורט בולטות) זוכה ל- 7% .אך, כאמור, לא אחוז הצפייה קובע בעיניי. אלא טיב השידור. זה לא מקרה שמשדר כמו "רואים עולם" ,שלו הקדשתי בשעתו פוסט, נמנה עם השידורים שזוכים למרב הצפייה.לעתים חסר בו איזון כלשהו בהעדפת מרואיינים בינלאומיים. אבל זהו משדר טוב. יש בו מינון נכון.
המסקנה המתבקשת היא שמה שהיה הטלוויזיה הישראלית, אסור לה להתחרות על המכנה המשותף הגדול ביותר. עליה לשאוף לציבור נאמן שירצה להילחם לא רק למען קיומה אלא למען חיזוקה. עליה להפסיק לשאוף להשתבץ במסגרת הרייטינג. היא חייבת להיות מעדנייה. אם יניחו את היסודות הנכונים, הציבוריים והביצועיים- הטכניים והאנושיים- יש כול הסיכויים גם למשוך כישרונות שבשבילם האיכות חשובה לא פחות מכמות הכסף, וגם חלקים מן הציבור,וכאלה שנקעה נפשם מן המסחור וכול הכרוך בו. אשר לכישרונות מה שנקרא בעגה הטלוויזיונית – talent חשוב מאוד שבחוזים האישיים, וזאת המגמה, יהיה סעיף המתנה צינון במעבר בין הטלוויזיה הציבורית לטלוויזיה הפרטית. עד עכשיו רוב כוכבי הטלה-ספרה בתחום החדשות והאקטואליה, באו מן השידור הציבורי. שם הם עשו את הסטאז''. שם הם רכשו צופים. לא מתקבל על הדעת כי השידור הציבורי שמשקיע כסף, זמן ומאמצים בשילוב אנשים ברשת שההשקעה שלו תלך מהר כול כך לשוק הפרטי.
ואגב ה"טלנטים" מי שהיה מנכ"ל רשות השידור ובקי בענף לא רק בארץ אלא גם בחוץ, יאיר אלוני, חולק על התפיסה בכול הנוגע לגיל. כלומר רענון פירושו האוטומטי הוא גם החלפת כישרונות צעירים בוותיקים. אין לזה כול בסיס- אומר אלוני, לא באירופה ולא באמריקה.קחו את ארה"ב. הדובדבן בקצפת של משדרי התעודה היא התוכנית של רשת cbs" 60 דקות" ( שכתבות ממנה מביא יעקוב אחימאיר במשדר "רואים עולם"). וודאי שככה ב- bbc . זה לא אומר שכול מי שוותיק הוא בהכרח טוב ולהיפך, כול מי שצעיר יצלח יותר.
אפשר ולאחר שתמומש הרפורמה יש מקום להקים שדולהאו מועצה למען השידור הציבורי בארץ, שעם חבריה יימנו וותיקי רשות השידור ובכיריה , שהם חרדים לקיום שידור ציבורי, מכירים את הנושא, צופים ומאזינים לשידורים, וגישתם קרוב לוודאי היא ללא משוא פנים. לאלה יש לצרף נציגי תרבות,אמנות, והציבור הרחב, כמעין מערכת מק"ם ציבורית.
לסיכום: רשות השידור נמצאת במבנה יפהפה משופץ ברחוב יפו בירושלים, מבנה ששימש פעם את בית החולים "שערי צדק".
בית חולים,כידוע לכולנו משמש כהוספיס לחולי ולחולים. אבל מטרתו העיקרית היא להבריא את הפציינט.אני מאחל לרשות החלמה מהירה. אנו זקוקים לשידור ציבורי בריא.
* הכותב הוא מתעד וחוקר השידור הציבורי בארץ מאז "קול ירושלים" בשנת 1936 ועד לעידן הטלוויזיה.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
