אסרטיביות כשפה זרה 

אם אנו מנסים לשכנע ילד שמסרב ללמוד אנגלית, שכדאי לו ללמוד שפה זו כי האנגלית היא השפה החשובה והנפוצה בעולם - האם מתוך ניסיון זה סביר שהילד ישתכנע "לשבור את שיניו" יום אחר יום במשך שנים על לימוד שפה זו?

ואולם ייתכן שיבוא יום והילד הזה יבין מהו מעמדה של השפה האנגלית בימינו ברחבי תבל. ביום זה ייתכן שתבשיל בו החלטה פנימית ועצמאית ללמוד את השפה ואף יתחיל לשקוד על לימודה. סביר שבהתאם, אותה אנגלית עצמה שסרב כילד להשקיע בלימודה השוחק, עתה תראה לו כאואזיס מפתה ולא כמושבת עונשין מענה.

מה בדיוק עשה את ההבדל בין שאט הנפש שחש הילד כלפי הלימוד, לבין השאיפה העזה לכבוש לעצמו את השפה הזרה?

כבר לפני שנים הבנתי שהתמודדויות בחיי היום יום עשויות לעשות אותי אסרטיבי. לפני ימים אחדים נחשפתי ברשת למידע תמים, לכאורה, שבאמצעותו הבנתי עד כמה סדרה של דרישות חיצוניות לשינוי, בעיתוי ובמינון הנכון, מובילות להתמודדויות המעלות ומורידות אותנו בסולם האסרטיביות. סולם, שרגליו נעוצות בקרקע וראשו אי שם בשמיים. פתאום הבנתי שהדרישות לשינוי הצונחות עלי חדשות לבקרים עושות עימי חסד בכך שהן מהוות כלי עבודה שיוצר בהדרגה חבל הצלה (שלעתים הוא הפיך, לצערי) למי שבשרם כה חשוף, כה רגיש ובייחוד כה פגיע לגירויי המציאות.

מידע זה, הוא שסיים פרק ארוך, מתיש וכואב של התנגדות שיצרה בתוכי מתח עצום ומאבק איתנים מייסר. ידע זה הוא שעשה בי כבמטה קסם את ההבדל התהומי בין זעם נורא וחסר תועלת, לבין ניסיון אמיתי אך לא קל לשתף פעולה. בין לזרום עם נהר חיים התפור כחליפה בהזמנה, לבין התעקשות ארוכת שנים לשחות נגד כיוונו.

אנא אחלו לי בהצלחה, אני רק בתחילת הדרך...