מי בעצם שולט בבנק המרכזי של ארה"ב, הפדרל ריזרב?
לכאורה, זו שאלה טפשית, שהרי ברור שהבנק המרכזי הוא מוסד ממשלתי, שנבחר ומנוהל ע"י הנשיא והקונגרס. ובכן, מסתבר שלא כך הוא.
עורכת הדין, Ellen Brown, חקרה את התנהלות ה'פד' ופרסמה את ספרה Web of Debt, שבו היא מסבירה על התנהלות המערכת המוניטרית בארה"ב, והעיוותים הקיימים בה:
ה'פד' הוקם בשנת 1913 בעקבות בהלת מפקידים שפקדה את ארה"ב ב-1907 והביאה לפשיטת רגל של מספר בנקים, וחששות ליציבות יתרת המערכת הפיננסית. ה'פד' הוקם מתוך מטרה להיות "המלווה של מוצא אחרון", וכן בכדי לפקח על יציבות הבנקים. בנוסף קיבל ה'פד' את האחריות להדפיס את הכסף של המדינה, הדולר. בהתאם לתפקיד זה, כל דולר שמודפס, מוגדר כחוב ל'פד' ולמערכת הבנקאית שבראשה הוא עומד.
הבנק המרכזי מקבל את החלטות המדיניות באופן עצמאי, ללא תלות בנשיא או בקונגרס. מלבד דיווח פעמיים בשנה לקונגרס, אין נגיד ה'פד' נותן דין וחשבון לשום גורם שלטוני, כאשר את תקציבו הוא מממן מהכנסות הריבית שהוא מקבל על הנכסים שרכש. ההחלטות שלו מתקבלות ע"י מועצה של 12 הנגידים של הבנקים המרכזיים האזוריים. אלא, שהבעלות על הבנקים הללו איננה של המדינה, כפי שאפשר לחשוב, אלא של גופים פרטיים, בנקים מארה"ב ואירופה, אשר קיבלו מניות שליטה מן הקונגרס. מניות אלו אינן ניתנות למסחר או להעברה, ומניבות תשואה שנתית של 6%.
עם התפתחות המשבר, "לקח" לעצמו ה'פד' סמכויות נוספות, ובכך הפך לישות הכלכלית הפרטית המובילה בעולם. החלטות ה'פד' שלכאורה הינן לטובת ארה"ב, מתקבלות בישיבות ומפגשים בהם הנוכחים הינם בנקאים ואנשי עסקים פרטיים, ולא רק עובדי ממשל מסורים. בנוסף, המאזן של הבנק תפח לכדי 2 טריליון דולר, דבר שמגדיל את החוב של אזרחי המדינה לבנק זה בעשרות מונים, וכן מסכן את יציבות הכלכלה עקב כמות הנכסים הרעילים שבמאזנו.
