טיול סליחות בנפתולי המיתון 

בארגונים רבים נוהגים לצאת, לקראת יום הכיפורים, עם העובדים לטיול סליחות בירושליים.
על המשמעות האמיתית והסמלית של ה"טיול" ועל חשבון הנפש שלנו, עובדים ומעסיקים, בימים הנוראים.

"סליחות הוא שם כולל למגוון קטעי תפילה ופיוטים שיש בהם מוטיבים של הבעת חרטה, קינה על החורבן ותפילה לגאולה--- בעיקר חוזרת בהם הבקשה לסליחה ולמחילה. בדרך כלל, נושאות הסליחות ---אופי אישי ותוכנן הוא אפסות האדם מול בוראו ובקשת מחילה פרטית (מתוך "ויקפדיה")."

טיול סליחות הוא דבר נפלא. באמת. מנסיון. ארגנתי רבים כאלה, ותמיד האירוע זכה לתשואות נלהבות; קצת מסורת מהולה עם תרבות, נופך מסטי וגיבוש חברתי. פעמים רבות נוספת לכך גם חוויה קולינארית והזדמנות לצאת עם בן/ת הזוג ששנים לא הזדמן לחלוק איתו/ה חוויות רומנטיות שכאלה.

בטיול הפסטורלי הזה, נשכחת פעמים רבות המטרה האמיתית - ציון חודש הסליחות ויום הכיפורים.

"יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר בשנה, יום סליחה וכפרה על חטאים שבין אדם למקום. ביום זה צמים כדי לכפר על החטאים ועל עבירות שבין אדם לחברו. חייב האדם לבקש מחילה מחברו ורק אחר כך מאלוהיו." (מתוך: אמי"ת, מורשת יהודית).

סליחה... על מה עלינו לבקש סליחה? שבעת חטאי ההיי-טק

במאמרו ב YNET "שבעת חטאי ההיי-טק" כותב דודי גולדמן: "התרסקות הכלכלה החדשה, שסיימה שנתיים של אופוריה מטורפת והזויה, הואצה על-ידי שבעה חטאים מאפיינים; החמדנות, היהירות, רדיפת-הבצע, האטימות, הדורסנות, העוורון והכסילות של תעשיית ההיי-טק, הסטארט-אפ והדוט.קום."

לא רק המעסיקים חטאו. כולנו הבאנו את עצמנו למצב הזה, שתוצאותיו: עובדים ממורמרים, נטולי תחושת שייכות, שכל חייהם לרוב ממוקדי עבודה וקריירה, ורק כאשר קורה חלילה אסון פרטי, גירושין או מחלה קשה מבינים שבמהלך המירוץ הפסידו דברים כה משמעותיים, שבלעדיהם המטרה איננה עוד משמעותית.
הבאנו את עצמנו למצב, שבו מעסיקים רבים ממורמרים, כעוסים ובודדים, שאינם יכולים לבטוח באיש מלבד עצמם, חסרי תחושת שליחות: "בחטא החמדנות חטאו כמעט כולם: מצעירים חסרי השכלה וידע טכנולוגי, שרצו ונחפזו להקים חברות סטארט-אפ בלי להבין דבר בהיי-טק, בתוכן או באינטרנט - ועד למנהלי קרנות הון-סיכון, שהזדרזו להשקיע בכל סטארט-אפ נידח עם רעיון הזוי.--- זו היתה חמדנות לכוח, חמדנות להשפעה, להערכה על חוכמה או ברק, וגם חמדנות לכסף.---עובדי ההיי-טק חטאו ברדיפת בצע כששיחקו את האישה הקשה להשגה, עם שלל התנאים המטורפים שביקשו, או יותר נכון דרשו, באדישות אטומה. הם דרשו וקיבלו אופציות, משכורות עתק, שירותי כביסה, שיעורי אירובי, טיפולי שיאצו, ארוחות סושי, נופשים בחול, גיבוש בחיק הטבע ורכב צמוד. היום חלקם מובטלים".

אם כן, מדוע אנחנו מתפלאים כיום שבארגון "אין אלוהים", ש"רוכבים על הגל הפסיכולוגי" ושמפטרים ללא היכר? ניצול המצב - או תגמול עבור הניצול והחמדנות של העובדים טרם התהפך הגלגל?

השקעה מטורפת

תקופת המיתון גרמה למעסיקים רבים לרצות עוד בעבור פחות. דהיינו - למקסם את היכולות של כל עובד, לאו דווקא באמצעות עידוד, קידום, תגמול, הכשרה, העצמה, פיתוח אישי ודאגה לפרט, אלא להיפך; הפחתת רווחת העובד, במקומות רבים ויתור על פונקציית משאבי אנוש ורווחה וצפייה לעבודה מטורפת, סביב השעון. המילים "בית", "ילדים", "משפחה", "סידורים" ו"תחביבים" הפכו למילים גסות, והמילים "נכונות לשעות נוספות ובלתי שגרתיות, בתנאי לחץ ועומס" (ובמילים אחרות: לא לשכוח להצטייד בשק"ש) הפכו למנטרה קבועה במודעות הדרושים.

איחוד משרות

משרות רבות אוחדו לאחת, במטרה לחסוך משאבים. עובדים רבים נפלו בפח, זה נשמע כמו קידום, מרגיש כמו קידום- אבל זאת זילות במקצוע, ויכשיל אותם ואת המנהלים בטווח הארוך.

העדפת כמות על פני איכות

מעסיקים רבים מעדיפים - מתוך לחץ ואי וודאות - עובדים זריזים שיביאו תוצאות בפרק זמן קצר, אף אם ייתרון זה יבוא על חשבון האיכות. מועמדים יעדיפו מקום עבודה שבו ירוויחו ב"תכלס" יותר כסף. "עזבו רווחת עובד, אוירה ארגונית - במילא אשאר שנה-שנתיים ובמילא הארגון יזרוק אותי כשייגמר הפרוייקט. מה שחשוב זה השורה התחתונה בתלוש השכר." החשיבה הפכה לחשיבה לטווח קצר.

הישרדות - כבר לא עוד פרק טלויזיוני

המצב התעסוקתי הזה הכניס אותנו ל"Mode" של שורדים. בשביל לעבוד צריך להשקיע שעות מטורפות, נשים וגברים כאחד. הילדים מקבלים פחות תשומת לב, מרוכזים פחות, מחונכים פחות ומבטאים את תסכולם בכיתה. לא משנה כמה פרוייקטים חדשים יוציא משרד החינוך, כגון "אופק חדש" וכו' וכו' - המורים יהיו מתוסכלים. כי ככה זה כשהילדים מתוסכלים, ההורים מתוסכלים, והם עצמם מתוסכלים- גם מהתיסכול הסובב אותם, גם מהשכר הנמוך לדעתם, וגם מאחר שבגלל הפרוייקטים החדשים של משרד החינוך הם עובדים יותר ורואים פחות את הבית.
את כל חבילת התסכול הזאת אנחנו מביאים לסופר, לפארק, לכביש ו - למקום העבודה. התרבות היא תרבות של לחץ, תחושה של סיר מבעבע שאו-טו-טו יתפרץ.

יוצאים לדרך

"בחודש אלול - חודש הסליחות ובמשך הימים הנוראים נהוג לקיים בירושלים מדי לילה סיור סליחות. נטייל בסמטאותיה של ירושלים ובסמטאות נפש האדם. בהליכה רגלית נגיע לבתי כנסת עתיקים נחווה את התפילות והמנהגים של העדות השונות, ובנפש נתחבר אל חודש הרחמים והסליחות שהינו חודש הניקיון, בו מצחצח האדם את עצמו מכל דבר זר שדבק בו במשך השנה ומיטהר מחדש במימי תפילה זכה. " (מתוך: מאמרו של חדי חזן, "הולכים וסולחים", Ynet)
הטיול השנה עקלקל במיוחד. בסמטאות הצרות נפגוש יותר מקבצי נדבות ונשים קשות יום שבידיהן ילדים רכים שבגדיהם הישנים מוכתמים.... אבל אל דאגה, זהו רק טיול. זה העולם ה"הוא". אנחנו חיים בבועה.
בועת ההיי-טק אמנם התפוצצה, אולם יצרה בועיות רבות קטנטנות, המנותקות האחת מהשניה, ובעיקר מנותקות מכל מה שאיננו כלול בבועה. בכל פעם שבועית קטנטנה נוספת מתפוצצת- אנחנו מופתעים! שהרי, בגלל שאין קשר בין הבועיות בכל פעם שיש התפוצצות ההדף הוא לכאורה מקומי - והתימהון בשלו. התקשורת והפוליטיקאים תפקידם להרגיע, וככאלה, מעצימים את העיוורון ואת ההפתעה כשבועית נוספת מתפוצצת. או אז מעצימים את עוצמת ההדף המקומי, וחוזר חלילה.

סליחות נאמרות בחושך

"הזמן הטוב לאמירת הסליחות הוא באשמורת הבוקר, כלומר לקראת סוף הלילה - שאז כולם ישנים, העולם נקי ושקט ממחשבות ומעשים רעים, והתפילה יוצאת מעומק הלב, ובוקעת את כל המחיצות, ומתקבלת." (מתוך אתר ישיבת בית אל")
הכי טוב ללחוש את הסליחות כדי שאף אחד לא ישמע, לרשום על דף קטן ככל האפשר, בכתב יד שלא ניתן להבין, מומלץ בראשי תיבות, לדחוף לסדק הכי נידח, לעשות את זה בלילה, בחושך, כשאף אחד לא רואה.
"...אלא שרוב האנשים מתקשים כיום לקום באשמורת. כי זמן הקימה המקובל הוא בערך בשש, ואילו האשמורת כשעתיים לפני כן. וקימה של שעתיים מוקדם מהרגיל, יוצרת עייפות גדולה שמתפשטת על כל שעות היום. ולכן המנהג הרווח הוא, לקום כשעה או חצי שעה לפני תפילת שחרית ולומר את הסליחות. ואף שהשחר כבר הפציע, מכל מקום עדיין אפשר לומר סליחות. ואדם שחושש שאם יקום לקראת סוף הלילה באשמורת, העבודה שלו במשך היום תנזק, עדיף שיקום רק חצי שעה לפני הזמן הרגיל, ויאמר אז את הסליחות." (מתוך אתר "ישיבה").
אם כבר אומרים סליחות- עדיף לשלב זאת בטיול רומנטי לירושליים ולשלב ארוחת ערב במסעדה המרוקאית שבקצה התצפית בטיילת. וואלה. מזמן לא ביקרנו בטיילת. הנוחות שאבה אותנו מבלי להרגיש. נוח לא להיות בבית, נוח גם לקטר על זה מול האישה, נוח לקבל משכורות נאות ולא להתמודד עם החיים האמיתיים.

"משם נגיע למקום הכותל והמקדש שם שערי שמים פתוחים לרווחה ונוכל להתחבר אל מיתרי הנשמה. "
(מתוך: אתר "סליחה").
הטיול הרומנטי מסתיים בכותל. אין כמו תחושת הנקיון של אחרי. אחרי שהפתק שלנו פינה את מקומו ע"י דחיקת פתקים אחרים של אלמונים בסדק קטן ומוצנע. רשמנו. ביקשנו סליחה. התאמצנו. כיתתנו רגלינו בסמטאות צרות ושמענו קשקושים של מדריך מתלהב. השנה לא פיקססנו ולא רשמנו מייל- הגענו במיוחד על מנת לדחוף את הפתק לקיר.
האם זו היתה כוונת המשורר? לא ייתכן שזה כה פשוט. הסליחה הזו היא אפילו לא פנייה ישירה לאדם שפגענו בו, אלא מועברת באמצעות האל כאילו והיה מתווך. הצד ה"נפגע" לעולם לא ידע שנתבקשה סליחתו, כי בוא נאמר, המתווך עסוק מידי בסליחות. בטח ובטח ביום כיפור. בטח ובטח בימים הנוראים הספציפיים האלה. יש עוד עשרות קבוצות עובדים בדרך לכותל ועוד מליון פקסים, מיילים ו SMSים שעדיין לא עיין בהם... הוידוי הזה, אף אם מלווה בתפילה ובקשת מחילה אמיתית אינו אלא מזוייף, יפה-נפש ומתחסד. אין בו אלא מעטה חיצוני ורומנטי לסיומו של טיול לילי מהנה.

על פי המסורת היהודית, יש לכל אחד אפשרות לזכות בסליחה ובמחילה - בתנאי שהביע חרטה מלאה, וקיבל על עצמו לשנות את דרכיו ואת התנהגותו. תפיסה זו מתייחסת גם ליחסים שבין אדם לאלוהיו וגם ליחסים שבין אדם לחברו. אלא שביחסים שבין אדם לחברו - בשונה מן היחסים שבין אדם לאל - הסליחה מותנית בפיוס האדם הנפגע.

לשרותכם: פקס לכותל, שירות "סליחה טלפונית", תא וידויים ומכתב לאלוהים

...ולמי שלא נמנה על המאושרים שטיבלו את סליחותיהם עם טיול מאורגן מטעם העבודה, אתר "סליחה" מזמין אתכם לשלוח פקס לכותל המערבי. .צוות אתר "סליחה" מדפיס את המכתב ומניח אותו בין אבני הכותל. מתוך האתר: "במקום להשאר עם התחושה הכבדה בלב, או לנסות לשלוח זר פרחים, פשוט, אמור לנו בדיוק מה המסר שברצונך להעביר לאדם שנפגע, או נפגעת ממנו ואנו נעביר לו את המסר המבוקש".
בנוסף, מציע האתר תא וידויים ושירות העברת מכתבכם ישירות לאלוהים.

הסליחה האמיתית

בספר ויקרא יש פרשה אחת (פרשת קדושים, פרקים יט-כ) ובה מצוות ואיסורים רבים הנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו במגוון תחומי חיים, ובפרט בין עובד למעביד. חמש פעמים נזכרת בספר ויקרא האזהרה "ויראת מאלוהיך", ובכל חמש הפעמים - היא מתייחסת לאיסורים הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו, ובמיוחד ליחס כלפי החלשים בחברה.
ללא ספק, אלה אכן ימים נוראים. אולם אם נשכיל לבחון את עצמנו ואת מעשינו ולהפיק את הלקחים, אם כל אחד מאיתנו ינסה, ולו במעט, לצאת מהבועה הפרטית שלו, השנה הקרובה תהיה (בעזרת השם...) מוצלחת הרבה יותר. הראיה קצרת הטווח בסופו של דבר תעלה לנו ביוקר. גם אם ננסה להיות עוורים לכך- הדף ההתפוצצויות הקטנות של הבועיות שמסביבנו משפיע בסופו של דבר על כולנו. לפני שאנחנו "עובדים" ו"מעסיקים" אנחנו בראש ובראשונה בני אדם. אל לנו לחכות למשבר - אישי או עסקי - על מנת להפנים זאת.
טיול סליחות הינו מבורך ומהנה.
נפתלויו המרתקים והחוויות המהירות עשויים לתעתע ולשאוב אותנו לנוחות ולתמימות שמא, באמת ובתמים, עשינו מצווה.
אולם, סליחות אמיתיות נאמרות במהלך חודש מפרך, קימות ליליות, חשיבה אמיתית ועמוקה על שנה שלמה שחלפה, על כל היבטיה ונפתוליה ובעיקר על האנשים שפגשנו בדרך ושלא ראינו אותם. או שראינו אותם ופגענו בהם בדרך זו או אחרת.
לא. המטרה לא היתה לפלס את הדרך מבין ההמון, למרפק את מי שאפשר כדי להגיע לפינה בכותל, לזרוק כמה פתקים אחרים כדי לדחוס את הפתק שלנו. ללא ספק טיול סליחות שכזה מזמין עבודה נוספת לבורא, בימים הנוראים של השנה הבאה.
הטיול האמיתי הוא בתוכנו.
ועכשיו - לדבר האמיתי; קומו בבוקר, הסתכלו בפניו של מי שפגעתם בו ישירות בעיניים. ואמרו פשוט: "סליחה".

"...וכשנשמע את קול השופר באוזנינו יידלק בתוכנו הניצוץ היהודי."


-------------------------------------------------------------------------------
מיכל שמר-דהן בעלת ניסיון רב בניהול משאבי אנוש, יועצת ארגונית, מנחת קבוצות ומרצה בתחומי ניהול ומשאבי אנוש.

לימודי LL.B במשפטים, מכללת שערי משפט
B.S.W. בעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב
.M.A במנהל ומדיניות ציבורית, אוניברסיטת תל אביב

הדברים הכתובים במאמריה מבוססים על הניסיון והידע המקצועי הרב שצברה כמנהלת, במסגרת תהליכי ייעוץ ארגוני ופיתוח מנהלים בחברות ובארגונים בתחומי ההייטק והתעשייה, ובעבור אנשים פרטיים. הדברים מיועדים להעשרת הידע בלבד, אינם מהווים תחליף לייעוץ מקצועי אישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להסתמך עליהם ככאלה.