דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


עלייתם וקליטתם של עולי אתיופיה 

מאת    [ 04/09/2009 ]

מילים במאמר: 3282   [ נצפה 40976 פעמים ]

קליטת יהודי אתיופיה


1. עליית יהודי אתיופיה  


בשנות השבעים של המאה ה-20 בשלו התנאים הפוליטיים והאחרים שאפשרו סוף סוף את עלייתם של יהודי אתיופיה לישראל. תפקיד מרכזי בכך היה לפסיקתו של הרב הראשי לישראל, עובדיה יוסף, בשנת 1973 . פסיקה זו הובילה להכרה בהם על פי חוק השבות (1975) ולתחילת המאמצים לעלייתם. גם נפילת הקיסר ומלחמת האזרחים באתיופיה, שהביאה עמה סכנה של גיוס כפוי של בני נוער, השפיעה על עיתוי העלייה. הקהילה החלה אז לצאת לדרך. ה העלייה מאתיופיה הגיעה ארצה בשני גלים מרכזיים:


 1. בשנות השמונים עלו לישראל כ-17,000 יהודים (מהם כ-6,700 ב"מבצע משה" נובמבר 1984 - ינואר 1985).


  2. בשנות התשעים הגיעו ארצה עוד כ-45,000 עולים מאתיופיה ( כ-14,000 ב"מבצע שלמה" מאי 1991). בסך הכל הגיעו לארץ במסגרת שתי העליות הגדולות מאתיופיה, יותר מ-65,000 יהודי אתיופיה.


 הגל הראשון: בשנים 1977 עד 1985 החלה קהילת היהודים לצאת מאתיופיה. כ-20 אלף איש ואישה מקרב הקהילה עזבו את בתיהם בחפזה ובסודיות ונעו במסלול קשה וטראומטי לעבר גבולות המדינה, בעיקר לעבר סודן. הם חצו ברגל אזורים לא מוכרים להם ונעו באין-ספור מסלולים בתוואי קרקע קשים. הם חצו שרשרות הרים, צעדו במדבריות, התמודדו עם נהרות גועשים ויערות סבוכים, הותקפו על ידי שודדי דרכים וסבלו מרעב, צמא, מחלות ומוות רב. המסע הרגלי ארך כשלושה עד חמישה שבועות, אך לפעמים נמשך גם חצי שנה, שנה ואפילו כמה שנים, וכלל לא פעם מאסרים חוזרים ונשנים בדרך והחזרות לאחור. יהודי אתיופיה חצו את גבול סודן אך כאן, להפתעתם, לא הועלו מיד לישראל, אלא נתקעו בתנאים קשים, בעיקר במחנות פליטים, כשנה עד שנתיים בממוצע. גם השהות במחנות הייתה קשה ביותר, הן מבחינת התנאים הפיזיים הן עקב קשיים מידי אדם. גם פה חלו רבים מבני הקהילה ומתו. בסך הכול איבדה הקהילה כחמישית מבניה ובנותיה, כ- 4,000 בני אדם, במסע לישראל.


הגל השני: בשנת 1989 הוחל בהעלאתם של יהודים שחלק ממשפחתם כבר היה בישראל. אך גם יהודים רבים נוספים, ששמעו על חידוש העלייה, החלו להגיע לשגרירות ישראל ביוזמתם ולבקש לעלות לארץ. חידוש היחסים בין ישראל לאתיופיה בשנת 1989, יחד עם התערערות המצב במדינה והתגברות החשש לפגיעה ביהודים, הביאו את מדינת ישראל ויהודי אמריקה להתגייס ולסייע להצלתם של יהודי אתיופיה. ב-1991, לאחר חילופי השלטון באתיופיה, הסכים הממשל החדש, תמורת כופר של 40 מליון דולר, לאפשר את העלאת שארית יהודי אתיופיה. ביום שישי, 24 במאי 1991, בתוך 36 שעות, הועלו על מטוסי "אל על" 14,000 יהודים ובשבת, ה- 25 בחודש, נחת בישראל אחרון העולים שהגיעו במבצע זה, "מבצע שלמה". בארץ, פגשו חלק מן העולים את בני משפחתם אחרי פרידה של שנים.


  * * *  


בבואם לישראל לא התקבלו העולים בזרועות פתוחות. בניגוד לציפיותיהם הם נתקלו כאן בקשיי קליטה רבים, הקשורים בחלקם לצבע העור שלהם ובחלקם להגדרות הזהות היהודית המקובלות והממוסדות, אם גם שנויות במחלוקת ציבורית. עם קליטתם של יהודי אתיופיה התוודעה מדינת ישראל לאופייה המיוחד של הקהילה האתיופית, אשר באה לידי ביטוי בקשיי קליטה בשל רמת השכלתם הנמוכה של העולים, אי ידיעת השפה העברית , השוני התרבותי והחזותי וכדומה. כמו כן קיים פער בין הגברים לנשים מבחינת הניסיון התעסוקתי וגם בבחינת ההשכלה .


בשל הרקע ההשכלתי והניסיון הדל של מרבית העולים מאתיופיה, ובמגמה לסייע לעולים להשתלב בתעסוקה, התמקדו תוכניות הקליטה בהכשרה מקצועית, כאשר בתחום התעסוקה ניסו הרשויות להתאים את זמינותה ואיכותה לעולי אתיופיה ( יער ושביט, 2001). הליך הקליטה של עולי אתיופיה התבצע בחסות הסוכנות יהודית ומדיניות הקליטה הייתה תהליך של "קליטה מתווכת" אשר משמעותה היא שהקליטה התבצעה באמצעות מעורבותם של גורמים שלטוניים בנושאים כגון בחירת מקום מגורים, תעסוקה וניהול אורח חייהם של העולים. "הקליטה המתווכת" סייעה לתייג את העולים האתיופים כבעייתיים במיוחד וכקטגוריה חברתית נזקקת במיוחד (הרצוג, 1998). תהליך "הקליטה המתווכת" הוביל לעיכוב בקליטתם של העולים האתיופים ולהאדרת כוחם של הפקידים אשר טיפלו בהם, כאשר ההתייחסות אליהם הייתה כאל מהות אחת הומוגנית, כמקשה אחת, כקטגוריה. כך נוצר תיוגה של קהילה שלמה כ"קהילה", "שונה" , "מסורתית" וכ"בעייתית" על ידי האוכלוסייה הישראלית בכללותה ( שבתאי, 2001) .


האוכלוסייה האתיופית הגיעה ארצה בהיותה מיעוט חברתי , אתני ותרבותי שונה והיה עליה להתמודד עם היקף השינויים ועוצמתם, כאשר הם נתקלו בתרבות האתנוצנטרית הישראלית ובקונוטציות שליליות הקשורות לצבע עורם. על אף המרחק התרבותי הם נתגלו כמסתגלים אולי בשל המאפיינים של התרבות האתיופית : דימוי של פסיביות וצייתנות, , מתן כבוד לזולת , אי אמירת 'לא' לבעלי סמכות, ואולי עקב הסטריאוטיפים השליליים אשר נוצרו סביבם, הם הפכו לאתר ומקור למוטיבציה להוכיח כי הם כמו כל אחד אחר ( שבתאי, 2001).


 2. מאפיינים תרבותיים וחברתיים של העולים מאתיופיה


בעקבות העלייה ההמונית מאתיופיה נחשפו העולים למערכת נורמטיבית של התנהגויות ולהיררכיה חברתית, השונה במידה לא מבוטלת מן הנורמה המקומית שממנה באו. החברה האתיופית פועלת על פי הירארכיה של סמכות (בן עזר 1992). המשפחה האתיופית היא בדרך כלל משפחה מסורתית - פטריארכאלית. במסגרת המשפחתית ובמסגרת של העדה או של החברה הרחבה, ישנם קריטריונים ברורים למדי הקובעים את ההירארכיה, כמו: גיל, סמכות משפחתית, תפקיד עדתי ועוד. הירארכיה זו מכתיבה נורמות של התנהגויות. קיימים קודים התנהגותיים בקרב העדה האתיופית:  ביטויי גוף ומחוות של כבוד - התנהגות של כבוד כלפי הדמויות המתאימות מתבטאת גם בביטויי גוף ומחוות למיניהם. למשל, היה נהוג לנשק את ברכי הדמות הסמכותית, תופעה שנעלמה בישראל, אבל עדין ניתן לראות את כיפוף הגוף כולו ולהרכנתו כלפי הסמכות בעת הפגישה. אחד הביטויים הגופניים הינו "התנהגות של צניעות וביישנות".


העולה מאתיופיה נפגש בתחילה עם גורמי קליטה הכוללים דמויות שונות: עובדים סוציאליים,סומכת, המורה באולפן, מנהל מרכז הקליטה, הרופא, הפסיכולוג ועוד. ההבדל בין התפקידים אינו נהיר לעולה, אבל כולם נתפסים בעיניו בצורה כללית כנציגי הממשלה ולכן גם כדמויות סמכותיות בהיררכיה שהכרח לנהוג כלפיהן על פי קוד תרבותי של כבוד, שהוא הנורמה המבנה את מערכת היחסים בין "הכפוף" לבין "בעל הסמכות" באשר הוא (גדי בן עזר,1992) אין אומרים "לא" לסמכות - הציות לסמכות הוא מוחלט. מי שמבקש לסרב יכול, לכל היותר, לשתוק. המילה "לא" נדירה בחברה האתיופית, ואף נחשבת ביטוי של חוצפה וזלזול. הקוד התרבותי מחנך להגיד "כן, כן ,כן". לכן, משתדלים להימנע מוויכוחים או עימותים מילוליים. כתוצאה, קורה לא אחת שתלמיד אתיופי מביע הסכמה או הבטחה מילולית, אך אינו מממש זאת. הדבר יוצר דימוי שגוי של חוסר אמינות. מורים, כמו גם מפקדים בצבא, חשים מתוסכלים לנוכח ההתנהגות ההפכפכה לכאורה, ותופשים את התלמידים/פקודים יוצאי אתיופיה, כמי שאי-אפשר לסמוך על מילתם.(שבתאי מ,1999 )  


איפוק רגשי - קוד ההתנהגות האתיופי מטיף לאיפוק רגשי בכלל ולהדחקת רגשות 'שליליים' בפרט. הבעת כעס, קנאה, עוינות או נקם, היא בבחינת טאבו במערכת יחסי האנוש . על אחת כמה וכמה שלא ניתן לבטא רגשות מסוג זה כלפי דמויות סמכותיות, כמו מורה ומנהל.


צניעות ומופנמות- צניעות ומופנמות הן אבני-היסוד של התנהגות הילדים במשפחה. ילד מופנם הוא ילד מנומס. ילדים מצווים להשפיל עיניהם בנוכחות אביהם. מבט ישיר נתפש כהתרסה וגורר אחריו עונש מיידי. נוהג זה חל בעיקר על בנות. נערה לא תישיר מבטה במבוגר, לא תיזום שיחה ותענה רק כשהיא נשאלת.


סבלנות והקשבה - סבלנות היא תכונה מוערכת בתרבות האתיופית. מצפים מאדם שיקשיב בסבלנות לדברי חברו ולא יקטע אותם. באתיופיה היה נהוג לדבר באריכות ובניחותא. לכן, רבים מתקשים לנהל שיחה במתכונת הישראלית המוכרת, שבה אחד נכנס לדברי האחר כעניין שבשגרה.


 3. קשיי העלייה ארצה


קושי נוסף במפגשם של עולי אתיופיה עם החברה הישראלית נבע מחוסר התייחסותה של האחרונה לסיפור עלייתם הקשה של העולים: במחקרו של גדי בן עזר (2002). רואיינו צעירים וצעירות ששרדו את המסע. המרואיינים התבקשו לספר את סיפור המסע כפי שהם זוכרים אותו מניתוח הסיפורים עלו הנושאים הבאים:  1. זהות יהודית.  2. סבל. 3. גבורה.


עצם היציאה למסע קשורה בעיני העולים קשר עמוק בזהות היהודית שלהם. החלום להגיע לציון, ל"ירוסאלם", הנו חלום עתיק של יהודי אתיופיה שהועבר מאב לבנו ומאם לבתה. הם האמינו שיום אחד "הזמן יגיע", קרי: לעלות לירושלים. בכל שלבי המסע, מההכנות לדרך, דרך המסע הרגלי בשבילי אתיופיה ועד השהות הארוכה בסודן, התחזקה הזהות היהודית של ההולכים והתגבשה. המסע נתפס בעיניהם כמונחה בידי האלוהים. המסר ליציאה ניתן על ידו, הוא המוביל והמנחה אותם בדרכים העקלקלות, מסייע להם בהצלה פתאומית מאויבים. בנוסף לאמונה באלוהים, התבטאה הזהות היהודית במסע בניסיון לשמור מצוות ומנהגים יהודיים (שבת, פסח, כשרות, נידה). כך, למשל, הם מספרים שוב ושוב על מקרים שהקבוצה שלהם נרדפה על ידי שודדים או חיילי הממשלה, ואף שהיו קרובים לגבול הסודני ויכלו לחצות אותו ולהימלט מרודפיהם, הם עצרו עקב כניסת השבת, וכתוצאה מכך נאסרו והוחזרו עשרות או מאות קילומטרים אחור. דוגמה נוספת בסיפור של אחד המרואיינים היא סיפורו של ה"קס", רב הקהילה, שסיכן עצמו וקם בעיצומן של יריות עליהם בלילה, כדי להתיר את מטענו מסוסו הלבן שנפגע וגסס, כדי לא להפר כללי טומאה שהיו חלים על מטענו מרגע שהסוס מת. הזהות היהודית התחזקה והתגבשה גם עקב היחסים עם האוכלוסייה הלא יהודית במסע. ההולכים בדרך הרגישו שהם יהודים הצועדים כקהילה לארצם המובטחת בתוך ים עוין של סביבה גוית, כשהם שומרים על סודם מפני הגויים העוצרים אותם בדרך, כפריים או חיילים. הסביבה הנוצרית זיהתה אותם כיהודים למרות הכחשותיהם, והאשימו אותם: "אנחנו יודעים מה אתם עושים לפלשתינאים". כלומר, כבר במסע הם מתחילים לשלם מחיר על היותם "ישראלים" .  


הנושא השני שעלה על הפרק הוא הסבל שדרכו העולים רואים את המסע. זהו סבל פיזי וסבל נפשי. בהיבט הפיזי הכוונה לקשיים האובייקטיבים של הדרך, כמו גם לקשיים הנגרמים בידי אנשים. הם נאלצו לנוע מהר וללא הפסקה, לפעמים ללא שינה, במסלולים הרריים צרים, בלילה, תוך פחד שאם לא ינועו די מהר ילכו לאיבוד. רבים נפלו ונפצעו ונאלצו להישאר מאחור ולהמתין לקרובי משפחה שיאספו אותם בחזרה לכפרם. צעירים היו צריכים לתמוך במבוגרים, הורים בילדיהם. הם עברו תקופות של מחסור חמור או מוחלט באוכל ובמים, והיה עליהם לחצות מעברי הרים גבוהים וגאיות עמוקים, נהרות זורמים ואזורים מדבריים. הם סבלו ממחלות הנפוצות באזורי שפלה, בייחוד מלריה, לאחר שירדו מההרים הגבוהים שבהם גרו. גם טפילי נהרות הציקו להם ופגעו בבריאותם. אמהות נאלצו להניק תוך כדי הליכה. העולים היו חייבים להסתתר מחיות טורפות וגם מחיילי הממשלה ומשודדי דרכים, "שיפטה", השולטים בשבילים ההרריים עקב מלחמת האזרחים המתמשכת באתיופיה. רבים נאסרו ונחקרו בעינויים קשים בדרך, הוחזרו לאחור שוב ושוב. כספם של רבים נשדד וכן בגדיהם ולעתים קרובות גם כדורי המלריה והאוכל והמים שנשאו. נערות ונשים צעירות עברו חוויות של אונס או סכנת אונס וחטיפה. יש מהן שנותרו עד היום בסודן, או הועברו כשפחות לסעודיה. בסודן, רבים חלו ומתו. בתקופה מסוימת מתו כ-15 בני אדם ביום במחנה אומרקובה. נערה מסוימת מספרת כיצד החזיקה בידיה במשך ארבעה ימים את גופת אחותה התינוקת, כי לא ידעה היכן לקבור אותה. עקב הצורך להסתיר את מנהגי הקבורה היהודית, זו הייתה בעיה מיוחדת. רבים קברו בלילה, תוך נשיכת בגדם כדי שלא יישמע בכיים. רבים קברו באוהל שלהם במחנה הפליטים, וביקשו לעבור לאוהל אחר. בנוסף, היה קיים גם הסבל הנפשי. ההולכים במסע חוו קודם כל סבל בגלל הפרידה מבני משפחה. כאב זה הועצם וקיבל פנים מיוחדות בהקשר של התרבות האתיופית, שבה אדם מנותק ממשפחתו נחשב אדם לא-שלם. אחד המאפיינים הכואבים של המסע הוא שרוב המשפחות התפרקו בדרך: קודם כל עקב הצורך לצאת בחלקי משפחה, ואחר כך עקב קשיי המסע הרגלי ותלאותיו או עקב המוות הרב, בעיקר בסודן. רבים חשו, וחלק עדיין חשים בישראל, את אשמת הניצולים שנותרו בחיים, ואשמה על כי לא קברו את קרוביהם כראוי, לפי הנוהג, תוך נתינת הכבוד לנשמת המת. היבט נוסף הוא תחושת ההשפלה והביזוי של הסבל הנפשי שקשור בחוויות טראומטיות. העולים עמדו בעת המסע במצבים של חוסר אונים ועינוי נפשי. נערות נאלצו לעמוד לפעמים במשך ימים לצפות בחבריהן או אחיהן מעונים או תלויים "הפוכים" בשמש הקופחת, כשהן סובלות סבל רגשי עצום. אחרות נאנסו ואיבדו אחר כך עניין בחייהן. נערים עברו לעתים חוויות של חוסר אונים עקב חוסר היכולת לסייע לאחיותיהם, לקרובות משפחה אחרות, ולחברות ללימודים, שהם מרגישים אחראים להם. כל אלה הביאו רבים מהצעירים והצעירות להתנסות במשברים נפשיים, שבהם שאלו עצמם שאלות נוקבות על עצם ההחלטה לצאת למסע.


רבים מן ההולכים מדגישים את המסע כסיפור של גבורה, של הצלחה, של כוחות, של התמודדות טובה. בתרבות האתיופית קיים המושג "גובז", שמובנו העיקרי הוא האדם הגיבור. בבסיסו מתייחס המושג ליכולתו של אדם להתמודד עם הליכה ממושכת בדרכים הרריות. הזכות לתואר "גובז" רלוונטי במיוחד למתבגרים וצעירים.


בפועל, בישראל לא אושרו שלושת המימדים של תפיסתם העצמית של העולים שבעקבות המסע. הזהות היהודית שלהם לא הוכרה בישראל באופן מלא והם נאלצו (ועדיין נאלצים) לעבור גיור לחומרא, הכולל הקזת דם מאיבר המין של גברים וטבילה במקווה טהרה, וטבילה בלבד של נשים. (עוז,אלמוג,2004) לגבי הגבורה, במקום לראותם כאנשים שלקחו את גורלם בידיהם והוכיחו יכולת וכוחות להתארגן ולהתמודד עם קשיים עצומים במסע, ובחלקם אף להנהיג אחרים, ראתה אותם החברה הישראלית כמסכנים, חסרי אונים, רעבים ש"אנחנו הצלנו אותם". המסע שימש עבור הישראלים יותר כאישור לתפיסתם העצמית כ"מצילי היהודים בעולם", כ"גיבורים" שעשו את "אנטבה" ומבצעים דומים. גם תמונות הטלוויזיה של הרעב בסודאן מ- 1984 וסמוך לעצירת מבצע משה, חרטו בתודעה הישראלית את הדימוי של רעבים ומסכנים. זאת, למרות שבתקופת היציאה אל המסע, בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, לא היה רעב כלל באזורי היהודים. מבחינה זאת, כבש "הקיום הסודאני" את הקיום של "המסע הרגלי" בעיני הישראלים. גם תימת הסבל לא קיבלה הד בחברה הישראלית. רק בתקופה האחרונה מתחילים הסיפורים לחלחל לתודעה הציבורית הישראלית. מובן שהחברה הישראלית לא ראתה אותם כפי שהם ראו את עצמם, כמשחזרים את יציאת מצרים. הסיפור הזה, שהיה כה מרכזי וחשוב, וסייע לעולים לעמוד בקשיי המסע, לא זכה להערכה רבה בחברה הישראלית. לעובדה זו יש אפקט פסיכולוגי רב עוצמה לגבי העולים מאתיופיה. המשמעות שנתנו ההולכים במסע לאובדן ולשכול שחוו, עזרה להם להתמודד איתם. היא סייעה להם להמשיך לחיות ולתפקד. ברגע שנלקחת המשמעות הזו מן האדם המתאבל, הדבר עלול לגרום לערעור פנימי גדול, ומכאן לנזק פסיכולוגי.


העובדה שהחברה הישראלית לא אישרה ולא קיבלה את תפיסתם העצמית של העולים מאתיופיה בעקבות המסע, מחלישה את כוחות ההתמודדות שלהם עם המוות הרב שעברו וכן מחלישה את יכולתם להתמודד עם קשיי הקליטה.


אמונתם של יהודי אתיופיה שהם "טיפה השבה אל הים" יכולה הייתה לעזור להם בקשיי הקליטה בישראל. העובדה שהחברה הישראלית אינה מכירה בתפיסתם זו, מונעת מהם היבט אידיאולוגי נוסף, שיכול היה לסייע להם בתהליך הקליטה.


עולי אתיופיה הגיבו לכך שהחברה הישראלית לא אישרה את הדימוי העצמי שלהם בשלושת המימדים האלה בכך שהם יצאו למאבק- זהו מאבק חשוב על זהותם. למאבק זה היבט מעשי והיבט של דיאלוג חברתי. ההיבט המעשי בא לידי ביטוי ב"שביתה הגדולה" מול הרבנות הראשית ב- 1985; בגיוסו של ראש הממשלה דאז למאבק; בהגשת עתירה לבג"צ וכדומה. בהיבט הדיאלוג החברתי נועד לסיפור המסע מקום מרכזי, הן בתוך הקהילה והן בקשר עם החברה הישראלית. באמצעות סיפור המסע הם מנסים לקדם את תפיסתם שלהם לגבי המימדים החשובים להם בזהותם. בתוך התהליך הזה נראה כי המסע הופך להיות למיתוס הקליטה של יוצאי אתיופיה. מיתוס, במשמעות שכתבו עליו פול תומפסון ורפאל סמואל, קרי: "זיכרון חי, תמצית אבסטרקטית של ניסיון אמיתי, בעל השפעה בחיי היומיום." כמו במיתוסים אחרים בעולם, גם אלו שלא עברו את המסע (עולי הגל השני וילידי הארץ) מעלים את סיפור המסע כמורשתם במגעם עם החברה הישראלית. כמו מיתוס "ייבוש הביצות" של המתיישבים הציונים הראשונים בישראל, ומיתוס "החלוץ" ו"הצבר" - האדם החדש - של העלייה השנייה, הופך "המסע" להיות המיתוס המרכזי בתהליך עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה. הם ראו את המוות הרב במסע, במיוחד בסודן, כחלק ממסלול היטהרות ובחירה של הראויים להגיע לארצו של האל, והרגישו שקנו, באמצעות סבלם כיחידים וכקהילה, כרטיס כניסה לישראל. כמו כן התפתחה אצלם תפיסה עצמית של אנשים גיבורים ובעלי כוחות שעמדו באתגר המסע. (בן עזר,1999).


 4. קשיי קליטתם של יוצאי אתיופיה


תהליך השתלבותם של יוצאי אתיופיה בישראל רצוף מכשולים רבים:   


א. השונות התרבותית הנתונה בינם לבין החברה הקולטת: יהודי אתיופיה באו לישראל עם זהות יהודית מגובשת ומחוזקת, והאמינו כי בישראל ירגישו שלמים יותר. הם דמיינו את ישראל כארץ זבת חלב ודבש, ואת הישראלים כצדיקים, שחורי עור, לובשי לבן, שומרי שבת כולם. (אדגה,2002). עם הגעתם התברר גודל הפער בין שתי התרבויות. חוקר העלייה האתיופית, גדי בן עזר, מונה 19 נושאים בהם הפער בין התרבויות הפתיע את העולים ויצר חיץ בין שתי החברות. בין השאר מונה בן עזר את התחומים הבאים: המפגש עם יהודים חילוניים, ההתפתחות הטכנולוגית, דיני טומאה וטהרה, אופי הקהילה, מושגי הזמן השונים, מזון, אקלים, בריאות וחולי, חופש הבחירה של הפרט ועוד (בן עזר, 1992). כך למשל, בעוד שבאתיופיה היו נהוגים חיי משפחה מפותחים, בישראל התפצלו המשפחות הגרעיניות, עקב המעבר לדיור קבע. כתוצאה מכך נחלשה התמיכה ההדדית במידה רבה. השונות התרבותית מתגלמת בתוך התא המשפחתי הגרעיני, בדמות הפערים הבין-דוריים שנוצרו בין הורים לבין ילדיהם. אלה האחרונים הטיבו יותר מהוריהם להשתלב בחברה הקולטת. לכך נקשרות תפיסות שונות את ההיררכיה בתוך המשפחה, המגדירות מערכת יחסים שונה בין הילדים לבין הורים, ובין בני הזוג.  


ב. טעויות בתהליך הקליטה: העדר מענה הולם, או העדר רגישות תרבותית מצד הממסד הקולט, היוו גורם משמעותי בהגדרת אותם קשיים ותחושת המשבר שנלוותה להם. באשר ליחסו של הממסד, נמנה ראש ובראשונה את הקשיים שהציב הממסד הרבני, בהטילו ספק בזהותם הדתית של יהודי אתיופיה. לאחר שהופסק מבצע משה בשנת 1985, דרשה הרבנות הראשית מהעולים לעבור "גיור לחומרה" בטרם יחשבו כיהודים לכל דבר. הטקס, הכולל טבילה והקזת דם הברית, נועד למקרים בה קיים ספק גדול ביהדותו של העולה. לכן הדרישה עוררה תרעומת בקרב יהודי העדה, ששמרו בקנאות על אמונתם נוכח רדיפות ואיומי שמד מוחשיים לאורך מאות רבות של שנים. בדרישת הרבנות הייתה גם משום פגיעה במהימנות הפיקוח שביצעו הקסים על מקרי התנצרות בקרב יהודי העדה. לאחר הפגנה מול 'היכל שלמה' ופגישות עם הרב הראשי דאז, אברהם שפירא, החליטה הרבנות להסתפק בטבילה ולוותר על הקזת הדם, הנהוג בגיור לחומרה. גם אי ההכרה בסמכותם הרוחנית של הקסים היוותה סטירת לחי לעדה כולה. תהליך הקליטה של יהודי אתיופיה בחברה הישראלית נתקל בקשיים שמקורם בחיים במתחמים סגורים - בין אם במרכזי הקליטה ובין אם בשכונות המאוכלסות ברובן על-ידי עולים מאתיופיה ומארצות אחרות. לכאורה פתוחים בפניו של כל עולה מסלולי ההתערות בחברה הישראלית שיאפשרו לו לצאת מתוך "הכתלים השקופים" של העדה. אולם, מאחר שהטיפול בעדה הוא קולקטיבי ודי אחיד, נוצר מצב שבן או בת העדה יכולים לעבור מסלול חיים שלם ללא כל מגע משמעותי עם בני העדות האחרות (וייל, 1997). מצב זה הביא לבידודם, והקשה על השתלבותם בחברה הקולטת. חרף המדיניות הממשלתית המוצהרת בדבר פיזור העולים מאתיופיה והרצון לכוונם ליישובים שחוסנם החברתי-כלכלי בינוני, יוצאי אתיופיה מתגוררים כיום בכמה ריכוזים גדולים יחסית, במספר קטן של יישובים ושכונות שחלקם הגדול במעמד חברתי-כלכלי נמוך. לריכוז יוצאי אתיופיה ביישובים מסוימים יש כמובן השלכה ישירה על ריכוז התלמידים יוצאי אתיופיה. בסוף שנת 2000 היו כשני-שלישים (65%) מכלל התלמידים יוצאי אתיופיה מרוכזים בשישה יישובים: נתניה, רחובות, באר-שבע, אשקלון, חדרה ואשדוד . המגורים בריכוזים גבוהים באזורי ספר ובשכונות עניות השפיעו על מרחב ההזדמנויות האפשרי הפתוח בפניהם מבחינות חינוך, תעסוקה ונגישות לשירותים איכותיים. המערכת הממשלתית וארגונים התנדבותיים נרתמו למען סיוע ממוקד עבור יוצאי אתיופיה - בתחומי הדיור, התעסוקה והחינוך. ואולם, הפעילות למען קליטתה של קבוצה זאת בחברה הישראלית הייתה רצופה כשלים. ההשלכות הקשות שהיו לכך שימשו מקור לביקורת וניסיון לשינוי מדיניות, תחום של פעילות שבו הייתה אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה מעורבת עמוקות (מכון ברוקדייל 2001).  


ג. קושי של החברה הישראלית להטמיע את העולים: מראשית עלייתם של יהודי אתיופיה לישראל הם נאלצו להתמודד עם גילויים של עוינות, ולעיתים אף בביטויים של גזענות מצד החברה הישראלית. צבע עורם של יהודי אתיופיה הוא גורם רב משמעות בתהליך קליטתם בחברה הישראלית. אשכנזי ווינוגרד (1984), שתיעדו את תהליך קליטתם של עולי אתיופיה בבאר שבע, מדווחים, בין השאר, על הבעת התנגדות מצד התושבים להתגורר ליד האתיופים...קיימות גם עדויות על מחאת אימהות נגד שילוב ילדיהן עם ילדים אתיופיים בגן אחד, בטענה שמדובר בילדים "שחורים". האתיופים חשים בבירור בעובדת היותם שונים ומופלים לרעה בשל צבע עורם (למשל, באיסור על כניסתם למועדונים). אחדות מתגובותיהם לכך הן התגודדויות בקבוצות, הסתגרות והימנעות ממגע עם זרים (פרידמן, תשמ"ו). התרבות האתנוצנטריות הישראלית מובילה לקושי העיקרי בהשתלבותה התעסוקתית של הקהילה האתיופית בישראל. (שבתאי, 2001). הגישה האתנוצנטרית הנה גישה חד-תרבותית כאשר הפרט רואה בתרבותו תרבות אוניברסאלית, טובה ונכונה. אין הוא מכיר בקיומם של דפוסים תרבותיים אחרים ושונים. בהקשר לעניינו, התרבות הישראלית האתנוצנטרית מתבססת על העליונות של האדם המערבי ותפיסתו כשיא ההתפתחות האנושית. אירוע שהיווה את המקרה הבולט שהבהיר בצורה חדה ביותר את קשיי המערכת הישראלית להסתגל לנוכחותם של יוצאי אתיופיה, היה פרשת השמדת תרומות הדם (קימרלינג, 2004). בשנות השמונים הייתה החלטה לא פורמאלית ב"מגן דוד אדום" שלא להשתמש בדם שנתרם ע"י יוצאי אתיופיה. בשנת 1996 נודע כי בנק הדם משמיד את תרומות הדם של בני העדה מחשש למחלת האיידס. ובהישמע הדבר נערכה הפגנה סוערת של 10,000 יוצאי אתיופיה מול משרד ראש הממשלה. פרשת הדם היוותה את "הקש ששבר את גב הגמל" במה שניתפס כאפליה המתמשכת ואי נכונותה של החברה הישראלית לקבל את יוצאי אתיופיה. פרשת הדם השאירה חותם כבד בקרב הקהילה והאמון שנתנה הקהילה לממסד - נפגעה ונסדקה.


 * * *


מכל האמור עד כה ברור שקליטת עולי אתיופיה נתקלה בקשיים רבים, בדומה לקליטת עליות אחרות - אך עם תוספות בעלות אופי גזעני. החברה הישראלית מצאה עצמה מול דילמות הנוגעות בשאלת הפלורליזם והסובלנות. שאלות אלו קיבלו ביטוי חריף במיוחד בשאלת קליטתם של העולים במערכת החינוך.


(נכתב בשיתוף עם אסנת צפון)


 

איש חינוך, מורה, מנהל בית ספר.
M.A. במנהל החינוך (אוניברסיטת ת"א)
מרצה בנושאי חינוך



מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב