תחולת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה הקובע כי מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו- פסול לרשת את המוריש, במקרה של אם שהורשעה בהריג 

בע"מ 9447/07, פלונית נ' פלוני

כב' השופטים: א' ריבלין, א' א' לוי, ס' ג'ובראן


29.07.2009

העובדות:
1. סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כי "מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו" - פסול לרשת את המוריש. המבקשת השליכה את בנה-הפעוט - בן ארבעה וחצי חודשים - מחלון הדירה, וגרמה למותו. היא עשתה מעשה נורא זה על רקע מצוקה נפשית קשה. היא הורשעה בעבירה של הריגה. האם חלה בעניינה הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק? זו השאלה המועלית בבקשת רשות ערעור זו.
החלטה:
1. המבקשת סבלה ממחלת נפש ומצבה החמיר לאחר שבעלה - הוא המשיב - גמר אומר להתגרש ממנה. מפסק הדין הפלילי עולה כי ביום האירוע המבקשת (וכן המשיב) ביקשו עזרה מגורמים שונים, לרבות בקשה לאשפז את המבקשת בבית חולים לחולי נפש, אך העזרה לא באה ובסופו של דבר, למרבה הזוועה, ניסתה המבקשת לחנוק את העולל בכרית ומשלא הצליחה בכך - השליכה אותו אל מותו מחלון הדירה. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקשת בעבירה של רצח אך בית המשפט העליון המיר את ההרשעה בעבירה של הריגה. על המבקשת הוטל עונש של עשר שנות מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט העליון - כמו גם בית המשפט המחוזי - הגיע למסקנה כי מדובר במעשה המתה שנעשה מתוך כוונה, כלומר במטרה לגרום למותו של התינוק.
2. סעיף 5(א)(1) לחוק פוסל, לצורך ירושה, את מי שגרם במתכוון למותו של המוריש. לא נאמר בסעיף - מי שהורשע בעבירה של רצח, או מי שהורשע בגרימת מותו של המוריש בכוונה תחילה. הסעיף נוקט בלשון רחבה יותר ועניינו במי שהמית במתכוון. המבחן אינו טכני-פורמאלי - סעיף העבירה שבה הורשע הממית - אלא מבחן מהותי השואל אם ההרשעה נסבה על גרימת מוות במתכוון. בית המשפט המחוזי אף הכליל בגדרי סעיף 5(א)(1) את "הלכת הצפיות" שעניינה במי שראה מראש את התרחשות התוצאה כאפשרות קרובה לוודאי, ואני נוטה לסבור כי גם בכך צדק.
3. המבקשת, התכוונה להמית את תינוקה - כך פסק בית המשפט העליון באופן מפורש. משכך, לא נותר אלא לקבוע שחלה בענייננו הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק. המבקשת סבורה כי אחרים, ובהם בעלה, חטאו גם הם (כלשונה) ואינם ראויים ממנה לרשת את התינוק. אולם על המקרה שלפנינו חולשת הוראת חוק ברורה המעגנת את העיקרון המוסרי הכללי בדבר "אין חוטא נשכר" בהקשר הספציפי של "הרצחת וגם ירשת". הוראה זו כאמור אינה עומדת על הרשעה ברצח דווקא, ויישומה של ההוראה בנסיבות המקרה מחייב את התוצאה של פסלות המבקשת מלרשת את התינוק שאותו המיתה מתוך כוונה. נושא אחריותם של גורמים אחרים למצב שאליו נקלעה המבקשת נדון במסגרת ההליך הפלילי והשפיע על התוצאה הסופית, אך לא היה בו, ואין בו גם היום, כדי לאיין את העובדה שהמבקשת המיתה את הפעוט במתכוון, תוך הבנת הפסול שבמעשה ושליטה חלקית ברצונה.
4. גם העובדה שהמתת העולל בידי המבקשת, מתוך כוונה ספונטאנית, לא באה על-מנת לזכות בירושה, אין בה כדי לשלול את תחולת הסעיף. הסעיף אינו כולל דרישה לכך שגרימת המוות במתכוון תיעשה למטרת-ירושה, וגם מבחינת בסיסו ההגיוני והמוסרי של הסעיף אין מקום לדרישה כזו. התוצאה היא שהערעור נדחה.