ת"א 1044-06 , סהר נ' סהר
כבוד השופט א' קיסרי
23.08.2009
העובדות:
התובעת הגישה תובענה למתן סעד הצהרתי שלפיו התובעת היא בעלת כל זכויות החכירה בדירה וכי זכויותיה גוברות על העיקולים שהטיל הנתבע 2 ("הבנק") בגדר הליכים משפטיים שהוא נקט כנגד הנתבע 1 ("הנתבע"). הבנק מצידו הגיש תובענה שכנגד למתן פסק דין הצהרתי שלפיו על התובעת לשאת, במשותף עם הנתבע, בחובותיו של האחרון וזאת מכוח חזקת השיתוף. העובדות שברקע התובענה הן שהתובעת והנתבע נישאו ביום 1.7.98 ונולדו להם שני ילדים. ביום 31.12.99 רכשו התובעת והנתבע את הדירה, אשר הזכויות בה טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, אולם הן רשומות אצל חברת "רסקו בע"מ" ("רסקו"), שהייתה החברה שהשלימה את פרויקט הבנייה במקומה של החברה שהחלה בו והפסיקה את פעולתה. על הזכויות בדירה רשומה גם משכנתא לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ ("בנק טפחות") להבטחת פירעון הלוואה שנלקחה על ידי בני הזוג. על פי הנטען, במהלך שנת 2001 חל קרע בין התובעת לבין הנתבע והאחרון עזב את הבית, וביום 23.7.01 הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני בחיפה. תביעה זו לא הגיעה לכלל סיום והלכה למעשה בני הזוג עדיין נשואים. עוד נטען כי על מנת ליישב את המחלוקות ביניהם, הסכימו בני הזוג שכל הזכויות בדירה יועברו לתובעת ("ההסכם"), ולמטרה זו חתמו התובעת והנתבע על תצהירים המעידים על העברת וקבלת הזכויות בדירה. תצהירי העברת הזכויות נחתמו ביום 27.1.02, ובאותו יום חתם הנתבע גם על ייפוי כוח בלתי חוזר שלפיו הורשה עורך הדין ר' לוין לפעול בשם הנתבע על מנת להעביר את זכויותיו בדירה לתובעת. העברת הזכויות מהנתבע לתובעת דווחה גם לרשות המיסים והמס החל בגינה שולם. העברת הזכויות דווחה גם לרסקו, וברישומיה של האחרונה נרשמה הערה בדבר העברה זו, אם כי לפי רישומים אלה נראה שהעברת הזכויות לא הושלמה. ביום 29.1.02 חתם הנתבע על תצהיר שלפיו הוא התחייב לשאת בתשלומי המשכנתא בגין הדירה וכן לפרוע את החובות בגין מיסי עירייה, צריכת חשמל, שימוש בטלפון ולשלם לנתבעת עבור הוצאות שוטפות וכלכלה, וזאת לתקופה שמסתיימת בחודש מרץ 2004. כשלוש שנים לאחר מכן, ביום 23.2.05, נרשם משכון לטובת התובעת על זכויותיו של הנתבע בדירה. ביום 15.9.05 הגיש הבנק תביעה לבית משפט השלום בחיפה נגד חברת מויאל שי השקעות בע"מ ("החברה"), אשר הנתבע הוא בעל מניות בה. תביעת הבנק הוגשה גם נגד הנתבע על יסוד ערבותו לחובותיה, ובגדר תביעה זו הטיל הבנק עיקול ברישום על זכויות הנתבע בדירה ("העיקול"). התובעת טוענת שבמועד שבו הוטל העיקול לא היו לנתבע זכויות בדירה, שכן מכוח ההסכם עם הנתבע הועברו לה הזכויות בשלמותן עוד קודם להטלת העיקול. היא מוסיפה וטוענת שהעובדה שבספרי רסקו הזכויות אינן רשומות רק בשמה היא פועל יוצא של העדר יכולת כלכלית מצדה לפרוע את חוב המשכנתא ולקבל את הסכמת בנק טפחות, וכן משום שטרם נעשתה חלוקה (פרצלציה) של המקרקעין שעליהם בנוי הבניין שבו מצויה הדירה. עוד היא טוענת כי מכל מקום נעשו כל הפעולות הקשורות בהעברת הזכויות, היינו דיווח לרשות המיסים ורישום הערה על ההעברה אצל רסקו, שהיא החברה המשכנת, ורישום הזכויות מתנהל אצלה באין רישום בלשכת רישום המקרקעין. בתשובה לטענות הבנק טענה התובעת כי אינה שותפה לחובות הנתבע כלפי הבנק, מפני שחובות אלה נוצרו כתוצאה מפעילותו העסקית של הנתבע שהיא אינה שותפה לה, וכי מכל מקום הבנק לא הגיש נגדה כל תביעה בקשר עם חובות אלה. טענת הבנק כלפי התביעה היא שההסכם שאותו התיימרו הצדדים לעשות הוא הסכם למראית עין, ועל כל פנים הוא נעשה בחוסר תום לב, על רקע ידיעת הנתבע על חובותיו כלפי הבנק. הבנק טען גם כי העברת הזכויות בדירה לא הושלמה, וכי אף שנפתחו הליכי גירושים בבית הדין הרבני, אלה לא הסתיימו ובני הזוג לא התגרשו. הבנק מוסיף וטוען כי התובעת ידעה על חובותיו של הנתבע כלפי הבנק, ומשום כך יש לייחס לה חוסר תום לב בהעברת הזכויות בדירה על שמה, ועוד נטען כי גם אם הועברו זכויות הנתבע לתובעת, הרי שמחצית מהזכויות בדירה היא של הנתבע מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973 וחזקת השיתוף הקבועה בהוראותיו.
החלטה:
א. עדויות התובעת והנתבע מעוררות קשיים, ואם היה צורך להכריע בשאלה אם ההסכם הוא אמיתי או שנעשה רק למראית עין, לא מן הנמנע כי כך היה נקבע. ואולם, קודם לדיון בשאלה אם ההסכם נעשה רק למראית עין, יש להכריע תחילה בשאלה אחרת, והיא אם, גם בהנחה שההסכם הוא אמיתי ותקף, הושלמה העברת הזכויות בדירה מכוחו מן הנתבע לתובעת. זאת מפני שהסעד שאותו ביקשה התובעת הוא הצהרה שכל הזכויות בדירה שייכות לה, ועל מנת שיינתן לה סעד כזה היא נושאת בנטל להראות כי ההסכם בוצע וכי הושלמה העברת הזכויות של הנתבע בדירה אליה מכוח ההסכם.
ב. התובעת והנתבע טענו כי העברת הזכויות בדירה הייתה חלק מהסכם שנעשה ביניהם, אשר לפיו הוסדרו ענייני הרכוש שלהם. לכן לכאורה יש יסוד לטענת התובעת שההסכם שנעשה בינה לבין הנתבע הוא הסכם בר תוקף, אולם כאמור, עדיין נותר הצורך לקבוע שהעברת הזכויות מכוח ההסכם הושלמה ובכך יש קושי. אין מחלוקת כי הזכויות בדירה אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין. כמו כן, לא זו בלבד שהתובעת לא הראתה שרסקו נתנה את הסכמתה להעברת הזכויות, כי אם סביר להניח שהיא לא עשתה כן. ההסבר שאותו נתנה התובעת, שלפיו מחוסר יכולת כלכלית לפרוע את המשכנתא היא נמנעה מלבקש את אישור בנק טפחות, אינו משנה את העובדה שאישור כזה לא ניתן ולכן זכויות הנתבע בדירה לא יכולות היו לעבור.
ג. קושי אחר נובע מטענת התובעת שלפיה זכויות הנתבע בדירה מושכנו לה על ידו. מה צורך היה במשכון זכויות הנתבע לטובתה של התובעת אם כבר קודם לכן, לפי הטענה, הועברו הזכויות מכוח ההסכם? בעדותה של התובעת בעניין זה היא הסבירה שהמשכון נעשה על יסוד ייעוץ שקיבלה לאחר שראתה שעניין העברת הזכויות מתמהמה. דבריה אלה של התובעת מצביעים על סתירה שאיננה ניתנת ליישוב, והתובעת גם לא ניסתה ליישבה. שהרי אם, כטענת התובעת, מושכנו לטובתה זכויות הנתבע בדירה בשנת 2005, אזי המסקנה האפשרית היחידה ממשכון זה היא שבאותה עת טרם הושלמה העברת הזכויות על פי ההסכם, ורק כך אפשר להסביר את העובדה שניתן היה למשכנן לטובת התובעת.
ד. טענה נוספת של התובעת אותה יש לדחות היא זו המסתמכת על פסק דינו של בית המשפט בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב. ההלכה שנקבעה בפסק דין זה סויגה בפסק דין מאוחר יותר שניתן בע"א 11502/05 לאניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ שם נקבע כי בניגוד להלכה שנקבעה בעניין אהרונוב נקודת המוצא בתחרות בין מקבל מתנה לבין נושה תהיה העדפתו של האחרון. התובעת, שלפחות לפי חלק מראיותיה היא טוענת לקבלת הזכויות בדירה במתנה, לא הראתה מדוע יש להעדיף את עניינה על פני עניינו של הבנק, וההלכה בעניין אהרונוב אינה מסייעת לה בעניין זה.
ה. הבנק טוען שההסכם בין התובעת לנתבע הוא למראית עין בלבד ולכן אין בכוחו להקנות לתובעת את הזכויות בדירה שלהן היא טוענת. טענה זו מבסס הבנק על סעיף 13 לחוק החוזים. על חוזה למראית עין נאמר כי הוא מתאפיין באי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי. שכן בעוד שכלפי חוץ מסכימים ביניהם הצדדים על הסדר משפטי מסוים, כוונתם האמיתית היא שונה. משהבנק היה זה שטען כי ההסכם בין התובעת לנתבע הוא הסכם למראית עין, הוטל עליו להראות כי אכן כך הדבר. מעדויות התובעת והנתבע עולה יותר מספק אם אכן היה בכוונתם להסדיר את יחסיהם הרכושיים על רקע הפירוד ביניהם, עניין שכשלעצמו לא הובהר די הצורך בעדויות שנמסרו, כמו גם את העברת הזכויות בדירה. לכך אפשר להוסיף כי בתצהירים שערכו התובעת והנתבע לשם הגשתם לרשות המסים נאמר שההעברה נעשית ללא תמורה. עוד אפשר לציין, כי המועד שבו התיימרו התובעת והנתבע לעשות את ההסכם נמצא בסמיכות זמנים לקשיים כספיים שאליהם נקלעה החברה וחשבונה בבנק עמד ביתרת חובה בסכום ניכר ביותר. בעניין זה לא ניתן לקבל את טענת הנתבע כי יתרת החובה הייתה במסגרת האשראי המאושר, ולכן לא יכול היה הבנק לדרוש את פירעונה, וממילא אין לייחס כל קשר בין יתרת החובה להסכם. כוונותיו של הנתבע בעת עשיית ההסכם אינן ידיעת הרבים, אולם ניתן לייחס לו ידיעה על סכום יתרת החובה בחשבון הבנק, ולכל הפחות מצופה ממנו הסבר מדוע נעשה ההסכם דווקא במועד זה ולא במועד אחר, והסבר כזה לא ניתן. משום כך, כאמור, אם היה צורך להכריע בשאלה אם ההסכם שנעשה היה למראית עין בלבד, לא מן הנמנע שהיה מקום לקבוע כך.
התביעה נדחתה
כבוד השופט א' קיסרי
23.08.2009
העובדות:
התובעת הגישה תובענה למתן סעד הצהרתי שלפיו התובעת היא בעלת כל זכויות החכירה בדירה וכי זכויותיה גוברות על העיקולים שהטיל הנתבע 2 ("הבנק") בגדר הליכים משפטיים שהוא נקט כנגד הנתבע 1 ("הנתבע"). הבנק מצידו הגיש תובענה שכנגד למתן פסק דין הצהרתי שלפיו על התובעת לשאת, במשותף עם הנתבע, בחובותיו של האחרון וזאת מכוח חזקת השיתוף. העובדות שברקע התובענה הן שהתובעת והנתבע נישאו ביום 1.7.98 ונולדו להם שני ילדים. ביום 31.12.99 רכשו התובעת והנתבע את הדירה, אשר הזכויות בה טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, אולם הן רשומות אצל חברת "רסקו בע"מ" ("רסקו"), שהייתה החברה שהשלימה את פרויקט הבנייה במקומה של החברה שהחלה בו והפסיקה את פעולתה. על הזכויות בדירה רשומה גם משכנתא לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ ("בנק טפחות") להבטחת פירעון הלוואה שנלקחה על ידי בני הזוג. על פי הנטען, במהלך שנת 2001 חל קרע בין התובעת לבין הנתבע והאחרון עזב את הבית, וביום 23.7.01 הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני בחיפה. תביעה זו לא הגיעה לכלל סיום והלכה למעשה בני הזוג עדיין נשואים. עוד נטען כי על מנת ליישב את המחלוקות ביניהם, הסכימו בני הזוג שכל הזכויות בדירה יועברו לתובעת ("ההסכם"), ולמטרה זו חתמו התובעת והנתבע על תצהירים המעידים על העברת וקבלת הזכויות בדירה. תצהירי העברת הזכויות נחתמו ביום 27.1.02, ובאותו יום חתם הנתבע גם על ייפוי כוח בלתי חוזר שלפיו הורשה עורך הדין ר' לוין לפעול בשם הנתבע על מנת להעביר את זכויותיו בדירה לתובעת. העברת הזכויות מהנתבע לתובעת דווחה גם לרשות המיסים והמס החל בגינה שולם. העברת הזכויות דווחה גם לרסקו, וברישומיה של האחרונה נרשמה הערה בדבר העברה זו, אם כי לפי רישומים אלה נראה שהעברת הזכויות לא הושלמה. ביום 29.1.02 חתם הנתבע על תצהיר שלפיו הוא התחייב לשאת בתשלומי המשכנתא בגין הדירה וכן לפרוע את החובות בגין מיסי עירייה, צריכת חשמל, שימוש בטלפון ולשלם לנתבעת עבור הוצאות שוטפות וכלכלה, וזאת לתקופה שמסתיימת בחודש מרץ 2004. כשלוש שנים לאחר מכן, ביום 23.2.05, נרשם משכון לטובת התובעת על זכויותיו של הנתבע בדירה. ביום 15.9.05 הגיש הבנק תביעה לבית משפט השלום בחיפה נגד חברת מויאל שי השקעות בע"מ ("החברה"), אשר הנתבע הוא בעל מניות בה. תביעת הבנק הוגשה גם נגד הנתבע על יסוד ערבותו לחובותיה, ובגדר תביעה זו הטיל הבנק עיקול ברישום על זכויות הנתבע בדירה ("העיקול"). התובעת טוענת שבמועד שבו הוטל העיקול לא היו לנתבע זכויות בדירה, שכן מכוח ההסכם עם הנתבע הועברו לה הזכויות בשלמותן עוד קודם להטלת העיקול. היא מוסיפה וטוענת שהעובדה שבספרי רסקו הזכויות אינן רשומות רק בשמה היא פועל יוצא של העדר יכולת כלכלית מצדה לפרוע את חוב המשכנתא ולקבל את הסכמת בנק טפחות, וכן משום שטרם נעשתה חלוקה (פרצלציה) של המקרקעין שעליהם בנוי הבניין שבו מצויה הדירה. עוד היא טוענת כי מכל מקום נעשו כל הפעולות הקשורות בהעברת הזכויות, היינו דיווח לרשות המיסים ורישום הערה על ההעברה אצל רסקו, שהיא החברה המשכנת, ורישום הזכויות מתנהל אצלה באין רישום בלשכת רישום המקרקעין. בתשובה לטענות הבנק טענה התובעת כי אינה שותפה לחובות הנתבע כלפי הבנק, מפני שחובות אלה נוצרו כתוצאה מפעילותו העסקית של הנתבע שהיא אינה שותפה לה, וכי מכל מקום הבנק לא הגיש נגדה כל תביעה בקשר עם חובות אלה. טענת הבנק כלפי התביעה היא שההסכם שאותו התיימרו הצדדים לעשות הוא הסכם למראית עין, ועל כל פנים הוא נעשה בחוסר תום לב, על רקע ידיעת הנתבע על חובותיו כלפי הבנק. הבנק טען גם כי העברת הזכויות בדירה לא הושלמה, וכי אף שנפתחו הליכי גירושים בבית הדין הרבני, אלה לא הסתיימו ובני הזוג לא התגרשו. הבנק מוסיף וטוען כי התובעת ידעה על חובותיו של הנתבע כלפי הבנק, ומשום כך יש לייחס לה חוסר תום לב בהעברת הזכויות בדירה על שמה, ועוד נטען כי גם אם הועברו זכויות הנתבע לתובעת, הרי שמחצית מהזכויות בדירה היא של הנתבע מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973 וחזקת השיתוף הקבועה בהוראותיו.
החלטה:
א. עדויות התובעת והנתבע מעוררות קשיים, ואם היה צורך להכריע בשאלה אם ההסכם הוא אמיתי או שנעשה רק למראית עין, לא מן הנמנע כי כך היה נקבע. ואולם, קודם לדיון בשאלה אם ההסכם נעשה רק למראית עין, יש להכריע תחילה בשאלה אחרת, והיא אם, גם בהנחה שההסכם הוא אמיתי ותקף, הושלמה העברת הזכויות בדירה מכוחו מן הנתבע לתובעת. זאת מפני שהסעד שאותו ביקשה התובעת הוא הצהרה שכל הזכויות בדירה שייכות לה, ועל מנת שיינתן לה סעד כזה היא נושאת בנטל להראות כי ההסכם בוצע וכי הושלמה העברת הזכויות של הנתבע בדירה אליה מכוח ההסכם.
ב. התובעת והנתבע טענו כי העברת הזכויות בדירה הייתה חלק מהסכם שנעשה ביניהם, אשר לפיו הוסדרו ענייני הרכוש שלהם. לכן לכאורה יש יסוד לטענת התובעת שההסכם שנעשה בינה לבין הנתבע הוא הסכם בר תוקף, אולם כאמור, עדיין נותר הצורך לקבוע שהעברת הזכויות מכוח ההסכם הושלמה ובכך יש קושי. אין מחלוקת כי הזכויות בדירה אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין. כמו כן, לא זו בלבד שהתובעת לא הראתה שרסקו נתנה את הסכמתה להעברת הזכויות, כי אם סביר להניח שהיא לא עשתה כן. ההסבר שאותו נתנה התובעת, שלפיו מחוסר יכולת כלכלית לפרוע את המשכנתא היא נמנעה מלבקש את אישור בנק טפחות, אינו משנה את העובדה שאישור כזה לא ניתן ולכן זכויות הנתבע בדירה לא יכולות היו לעבור.
ג. קושי אחר נובע מטענת התובעת שלפיה זכויות הנתבע בדירה מושכנו לה על ידו. מה צורך היה במשכון זכויות הנתבע לטובתה של התובעת אם כבר קודם לכן, לפי הטענה, הועברו הזכויות מכוח ההסכם? בעדותה של התובעת בעניין זה היא הסבירה שהמשכון נעשה על יסוד ייעוץ שקיבלה לאחר שראתה שעניין העברת הזכויות מתמהמה. דבריה אלה של התובעת מצביעים על סתירה שאיננה ניתנת ליישוב, והתובעת גם לא ניסתה ליישבה. שהרי אם, כטענת התובעת, מושכנו לטובתה זכויות הנתבע בדירה בשנת 2005, אזי המסקנה האפשרית היחידה ממשכון זה היא שבאותה עת טרם הושלמה העברת הזכויות על פי ההסכם, ורק כך אפשר להסביר את העובדה שניתן היה למשכנן לטובת התובעת.
ד. טענה נוספת של התובעת אותה יש לדחות היא זו המסתמכת על פסק דינו של בית המשפט בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב. ההלכה שנקבעה בפסק דין זה סויגה בפסק דין מאוחר יותר שניתן בע"א 11502/05 לאניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ שם נקבע כי בניגוד להלכה שנקבעה בעניין אהרונוב נקודת המוצא בתחרות בין מקבל מתנה לבין נושה תהיה העדפתו של האחרון. התובעת, שלפחות לפי חלק מראיותיה היא טוענת לקבלת הזכויות בדירה במתנה, לא הראתה מדוע יש להעדיף את עניינה על פני עניינו של הבנק, וההלכה בעניין אהרונוב אינה מסייעת לה בעניין זה.
ה. הבנק טוען שההסכם בין התובעת לנתבע הוא למראית עין בלבד ולכן אין בכוחו להקנות לתובעת את הזכויות בדירה שלהן היא טוענת. טענה זו מבסס הבנק על סעיף 13 לחוק החוזים. על חוזה למראית עין נאמר כי הוא מתאפיין באי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי. שכן בעוד שכלפי חוץ מסכימים ביניהם הצדדים על הסדר משפטי מסוים, כוונתם האמיתית היא שונה. משהבנק היה זה שטען כי ההסכם בין התובעת לנתבע הוא הסכם למראית עין, הוטל עליו להראות כי אכן כך הדבר. מעדויות התובעת והנתבע עולה יותר מספק אם אכן היה בכוונתם להסדיר את יחסיהם הרכושיים על רקע הפירוד ביניהם, עניין שכשלעצמו לא הובהר די הצורך בעדויות שנמסרו, כמו גם את העברת הזכויות בדירה. לכך אפשר להוסיף כי בתצהירים שערכו התובעת והנתבע לשם הגשתם לרשות המסים נאמר שההעברה נעשית ללא תמורה. עוד אפשר לציין, כי המועד שבו התיימרו התובעת והנתבע לעשות את ההסכם נמצא בסמיכות זמנים לקשיים כספיים שאליהם נקלעה החברה וחשבונה בבנק עמד ביתרת חובה בסכום ניכר ביותר. בעניין זה לא ניתן לקבל את טענת הנתבע כי יתרת החובה הייתה במסגרת האשראי המאושר, ולכן לא יכול היה הבנק לדרוש את פירעונה, וממילא אין לייחס כל קשר בין יתרת החובה להסכם. כוונותיו של הנתבע בעת עשיית ההסכם אינן ידיעת הרבים, אולם ניתן לייחס לו ידיעה על סכום יתרת החובה בחשבון הבנק, ולכל הפחות מצופה ממנו הסבר מדוע נעשה ההסכם דווקא במועד זה ולא במועד אחר, והסבר כזה לא ניתן. משום כך, כאמור, אם היה צורך להכריע בשאלה אם ההסכם שנעשה היה למראית עין בלבד, לא מן הנמנע שהיה מקום לקבוע כך.
התביעה נדחתה
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
