ערים ורחובות 

אין מה לראות, אין סיבה להתעכב. ראית את הגלויה - ראית את הבניין. העיר החדשה תוכננה, אמר קוביצ'ק, בתור "התנתקות מלאה מהעבר, הזדמנות לעצב מחדש את גורל הארץ".  בריו ובסאו פאולו, אתה לא נאלץ להתמודד עם בדידותך". לאחר שחיה בכל רחבי העולם, היא שמחה לשוב לברזיליה. "במקומות אחרים יש יותר מדי דברים לעשות, יותר מדי הסחות דעת, אתה לעולם לא נדרש להתעמת עם עצמך. בני אדם כאן הם יצירתיים במיוחד, כי הם חייבים להיות. כאן אתה חייב לעשות משהו כדי לא להשתגע". כמו אשראם או כמו קהילת דיור מוגן ענקית. "אם היו מצלמים אותי עומדת בברזיליה, רק הנוף היה מופיע", כתבה קלריס ליספקטור, הסופרת הגדולה של ברזיל המודרנית, במסה מפורסמת על הבירה . "כשמתתי", כתבה ליספקטור, "יום אחד פתחתי את עיני ושם היתה ברזיליה. הייתי לבדי בעולם. ניצבה שם מונית חונה. בלי נהג". כלא תחת כיפת השמים", כתבה ליספקטור. "בכל מקרה לא יהיה לאן לברוח. מי שיברח, סביר להניח שיגיע לברזיליה" מה שחשוב זה החלום הטוטליטרי של סדר וקדמה, של קווים ישרים, של נופים מסודרים(האם אומנות יכולה לצמוח בערים החדשות?) איזה ימי זוועה.

מישהו אמר פעם שכל אמנות היא געגועים לאמנות אחרת (israeli art), אני נוטה להסכים עם האמירה הזו.   להודו הגעתי ,בפעם הראשונה, עם מצלמה ורצון בלתי נלאה לגלם בצילום את כל מה שספגתי מסביב. ככל שצילמתי יותר, הלך התסכול וגבר ולמי שעוסק באומנות, תסכול הוא חדשות יום יומיות ולא בהכרח רעות. הודו פעמה סביבי בעוצמות אדירות ,בו זמניות. התצלומים שלי, איך נאמר זאת, פיגרו מאחור, הרחק מאחור.

 כדי להעביר את החוויה המורכבת שחוויתי היה צורך ביותר מאשר ""Snapshots

הפתרון לכך היה ,מבחינתי ,חיתוך וצרוף של כמה תמונות יחד, שאומנם בתחילה נראה גס ומאולץ, אך בכל זאת הכיל אופציה שהלכה והשתכללה, הלכה והתעדנה ויצרה שילוב והרחבה של האמירה המקורית וביטוי מדויק יותר של מה שרצתי להעביר. הצילום החל לדבר בשפת ה פיסול : שימוש וצרוף של חומרים כמו שקפים, ניירות הדבקה אטומים ושקופים, סיכות מהדק ושכבות נייר צילום, שפרצו את שטח הפנים של התצלום לעבר התלת מימד.איזה ימי כיף.