את הרעיון של אומנות שימושית (טכנית יש לכתוב "אמנות שימושית") הגה בשנות השבעים אספן האמנות אפריים אילין. אילין, כיום בן תשעים-ושש, היה דמות מרכזית בתולדות הישוב, איש עסקים ותעשיין שהביא ארצה את מפעל הרכב קייזר בשנות החמישים, אך במקביל הוא גם היה פטרון האמנויות - במקרים רבים הזמין עבודות אומנות מאמנים צעירים ועניים שמאוחר יותר עלו לגדולה.
לתפיסתו של אילין, כמו בתקופת הרנסאנס גם בימינו יכול עולם העסקים לעודד את היצירה באמצעות רכישת יצירות. מצד שני, הוא מאמין שמקומן של יצירות אומנות איננו רק במוזיאונים אלא גם בסביבת המחיה הטבעית, בבית. לדבריו, בכל הדורות נהנו אנשים מרהיטים וכלי אוכל שהיו יצירות אומנות לכל דבר, ובימינו כשניתן ליצור בקלות רפרודוקציות של יצירות אין סיבה שלא ייהנו מהן רבים יותר.
אילין, שבשנות השבעים עמד בראש חברת המסחר באמנות מודארקו, פנה לקבוצת אומנים שרבים מהם היו ידידיו או בני טיפוחיו, בניהם מקס ארנסט, אבלרטו ג'יאקומטי או אנדרה מאסון מצד אחד, ומצד שני גם אמנים ישראלים כמו מנש'קה קדישמן, יעקב אגם, ובן משפחתו מרדכי ארדון שאז היה עדיין אנונימי יחסית.
לבקשת אילין, יצרו אמנים אלא יצירות מודרניות וסוריאליסטיות שניתנות לשימוש כרהיטים או כלים - ביניהן מיטת הכלוב היפהפיה של ארנסט, האהילים וקולבי הבגדים של ג'יאקומטי, המנורות המעוצבות של מאסון, ומערכת כלי האוכל היפהפיה של ארמאן פ. פרננדז המעוצבת ככלי מיתר.
היצירות הללו ואחרות הופצו בהיקף מוגבל וחלקן מופיעות גם במוזיאונים ובתערוכות, עד היום. במשך השנים, התפתחה הקונספציה של אומנות שימושית והפכה למטבע לשון המתייחס לעיצוב פנים עם דגש אומנותי.
