לאן נעלם הניצוץ 

לאן נעלם הניצוץ ...

"אני כבר לא מסוגלת ללמד..."
"המערכת לא תומכת..."
"אף מוסד אקדמי לא הכין אותי לילדים כאלה..."
"נמאס לי מהחוצפנים האלה..."
"אני מרגישה כמו בתוכנית הישרדות..."
אלה חלק קטן מהדברים ששמעתי בשנים האחרונות לפני פרישתי מההוראה.
הרגשתי עצב עמוק שהתפשט בכל נים בגופי.
כמחנכת מצאתי את עצמי לא רק מקשיבה, תומכת, מכוונת, ומכילה מתבגרים אלא גם מורים מקצועיים שלימדו בכיתתי.
התסכול על מצב המורים והשאלה לאן נעלם אותו ניצוץ שהביא אותם להיות מורים, מחנכי דור, אידיאליסטיים, אוהבי אדם, הטריד אותי כמעט יום יום.
הרי עיסוק בהוראה זו שליחות.
בחרתי להיות מחנכת מתוך אהבה אין סופית לילדים. יצרתי קשר אישי עם כל תלמיד ומשפחה. ליוויתי אותם בדרך עם המון אכפתיות ואהבה. הנחלתי בהם ערכים לאהבת אדם.
הייתי האמא השנייה של כל אחד מהם ובכל זאת משהו קרה...
אותו ניצוץ שהיה לי במשך הרבה שנים כבה...
ואיתו הרצון להמשיך להיות חלק מהמערכת.
נפתחה דרך ליציאה ויצאתי בריצה.
לצערי לא כל מי שרוצה לצאת יוצא וזו הסיבה שהחלטתי ללוות מורים בתהליך של חיפוש אחרי אותו ניצוץ שנעלם.
היום, אחרי שנתיים של בניית קריירה חדשה אני מאמנת אישית וקבוצתית לצמיחה והגשמה עצמית.
מעבירה סדנאות בחדרי מורים ומאמינה באמונה שלמה שהניצוץ הזה עוד שם,
שהוא לא הלך לאיבוד.
הוא מכוסה בערמות של חוסר גיבוי, חוסר פרגון, שהפכו את המורה לכלי שרת בידי הורים, מערכת ותקשורת, שלא מאפשרים לו למלא את עבודתו המקצועית.
השליחות שלי היום היא לנער את ערמות החול גם אם זה אומר לחפור בכפית, עם פנס, בתוך החושך, כדי למצוא את אותו ניצוץ שעדיין קיים בכל מורה ומורה בישראל.