דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


פורנוגרפיה של המות 

מאת    [ 01/08/2006 ]

מילים במאמר: 1129   [ נצפה 2719 פעמים ]

פורנוגרפיה של המוות 2006. 8. 1

חזרתי.
כשחזרתי רציתי לספר לכם על דברים יפים. רציתי לספר לכם על כנסיות רוסיות, צבעוניות, חובשות צריחי "בצלים" בשלל צבעים, או נוצצים בזהב על רקע השמים. רציתי לספר לכם על "לילות לבנים" הפרושים מעל גגותיה של עיר יפהפיה, סאן פטרסבורג. יפה באצילות באור יום ויפה יפי חלומות באורות הלילה. עיר מדהימה שיכולתי לראות אותה ואת אורותיה בשעות הקצרות שבהן יורדת אפלולית לתת מנוחת לילה לשעות הארוכות של אור המסרב להיעלם והוא הנותן ללילות את שמם "לילות לבנים".
רציתי לספר על יערות עצי הליבנה, ה"ביריוזקה", עם גזעיהם הדקים-זקופים לבנים, שעליהם שרנו בימי נעורינו.
רציתי לספר לכם על פטריוטיות ואהבת מולדת של העם הרוסי ועל הדרכים המדהימות שהוא מנציח את הפטריוטיות הזו.
במקום זה ולמרות רצוני שלא להתייחס למאורעות היום, נקלעתי למצב שאינני יכול יותר להחריש. אני יודע כי הדברים שאני עומד לומר עלולים לגרור תגובות אישיות או פומביות כעוסות. בכוונה להראות כי אין אני מתלהם סתם. אספר לכם: אני יודע מה זה ילדים קטנים. גידלתי לתפארת שלושה ילדים ויש לי חמש נכדות מדהימות ואני לא מהסס לומר כי אני מוכן למלוק במו ידי את ראשו של כל מי שיפגע בהם.
כבר מימי ילדותי אני יודע מה זה מוות. מוות של מבוגרים ומוות של ילדים קטנים. אני מכיר את התמימות היפה מכל תמימות. אני מכיר את הרכות הרכה מכל רכות. אני מכיר את האהבה של המלאכים הקטנים שאין מלאכים גדולים מהם (ראה ספריי השונים ובמיוחד הראשון בהם "נעורים עד תום").
אינני יודע מי מבין קוראי דבריי אלה ראה פעם במו עיניו את המוות. אינני יודע מי מכם נגע פעם במו ידיו במוות. במוות הנורא הנגרם על ידי פעולה מלחמתית. מוות טבול בדם. מוות מרסק אברים. מוות ללא כבוד. מוות שנולד משנאה או מרצון ברור לגרום אותו, אפילו אם הפגיעה היתה מקרית.
לא! אין מוות יפה במלחמה. לא! אין מוות מכובד במלחמה. תהיה המלחמה "צודקת" ככל שתהיה. תהיה המלחמה "מוסרית" ככל שתהיה. תהיה המלחמה "הומנית" ככל שתהיה. תהיה המלחמה "ממוקדת", "מצומצמת", "סטירילית", או כל מילה אחרת שתאמר מפיו של מוח ציני או קודח. המוות לא יהיה "יפה" ולא יהיה "מכובד", או כל כינוי אחר. להרוגים בה זה לא ישנה דבר.
נכון, הצבע האדום מצטלם יפה, ביחוד שזה אדום של דם. אנחנו אוהבים את זה. זה מעביר בנו ריגושים שאנחנו אולי מתביישים בהם, אבל בתוך השיממון הכללי של חיינו גם זה מוסיף. תתארו לכם מה היתה תגובת רבים אם היו מבטלים לפתע את הצבע וחוזרים לימים של שידורי השחור-לבן במכשירי הטלווזיה, שהיא תמצית חייהם התרבותיים ומקור האינפורמציה העיקרי של רבים רבים. איזה צבע היה לדם? סתם שחור!
אשאיר לפסיכולוגים לנסות ולהסביר מה משמעות הדם או הצבע האדום המייצג אותו. האם זו פגישתו הראשונה של כל יצור חי עם העולם? האם זה הדם שבמקרים רבים הוא בן לוויה לכאב? איזה משמעות יש בנושא הזה לווסת? האם הדבר גורם רגישות רבה יותר לדם אצל נשים מאשר אצל גברים, או אולי להיפך ולמה הדבר הוא כל כך משמעותי ביהדות, ההופך את האישה בזמן המחזור לטמא,ה ולמה ישנם כל כך הרבה "חוקים" לנושא הנידה? האם זו התגלות של תכונות אטביסטיות שכל אחד מאיתנו נושא בקרבו, כשהן מכוסות באין-ספור של שכבות שבריריות של תרבות אנושית שיש מי שמוכן לרסק אותן אל מול פנינו, או שהוא מוכן לגרום לנו לגרוי אשר יחשוף את התכונות האלה החבויות בקרבנו על מנת שננהג כאותן חיות שישנן בכל אחד מאיתנו ושהשליטה בהן שונה מאדם לאדם, מחברה לחברה ומתרבות לתרבות?
והגופות המרוסקים: למה אנחנו עומדים המומים כאשר אנחנו רואים גוף מרוסק, או אפילו לא מרוסק אלא רק פגוע? למה אנחנו לא מסוגלים להסיר מבט כאשר אנחנו נתקלים באדם חסר רגל, או יד, או עין? הרי אנחנו צריכים להיות רגילים לכך. הרי כל אחד מאיתנו, עוד כאשר היינו ילדים, ידע, בשעת רוגז. לתלוש יד או רגל לבובה, לעקור עין לדובון (ראה דברי על "למלוק את ראשו במו ידי") ולחזור ולאהוב אותם כעבור רגע כשהם חסרי יד, או רגל, או עין. אז למה זה מפריע לנו כשאנו מבוגרים?
ואם אני עוסק כאן בילדים ובפורנוגרפיה, מה נחשב בעינינו ליותר גרוע מאשר פורנוגרפיה של ילדים? למה אנחנו יכולים להתרגש ממראה גופות מרוסקות ומכוסות דם של מבוגרים, ולעבור לסדר היום כעבור דקה או שתיים, אבל כאשר אנחנו רואים גופות מרוסקות ומכוסות דם של ילדים, אנחנו נרעשים (ורועשים) עד ללא גבול? מה הוא שעושה אותנו כל כך רגישים כאשר מדובר בילדים?
רבות דובר כבר בנושא הילדים והמוות, או אפילו רק סכנת המוות. זכורים לי היטב הימים בהם כבר שרתתי "בחזית העורף". ניסינו להסביר לאזרחים כי במקרה של מלחמת גזים צריכים המבוגרים לחבוש ראשונים את מסכות הגז ורק לאחר מכן לטפל בילדים. ניסנו להסביר להם את ההגיון שבדבר כי אם יטפלו קודם בילדים הם עלולים להיפגע ואז לא יוכלו הילדים לעשות דבר, לא להצלת המבוגרים ולא להצלת עצמם. זכורה לי עצמת הרגשות שפעמים רבות השתיקה את קול ההגיון ואת התנהגותם של הורים מסויימים שהגיעה עד כדי שנאה אלינו, המסבירים.
היום, כאשר אנשים רבים כבר התנסו בטיסה, עוד קשה לנו מאוד לקבל את כללי הבטיחות במטוס הדורשים את אותו הדבר.
באשר למלחמה: אל יחשב לי הדבר לציניות או לחוסר רגישות (ראה דבריי לעיל המתייחסים לילדיי ולנכדותיי). ילדים הם חלק מכלל האוכלוסיה. אם מלחמה פוגעת האוכלוסיה, ואין מלחמה שאינה פוגעת באוכלוסיה האזרחית, הרי שקיימת סבירות שבין הנפגעים יהיו גם ילדים. אם מדובר באוכלוסיה שאחוז הילדים בה גבוה (כגון האוכלוסיה הערבית), הרי שקיימת סבירות גבוהה יותר שייפגעו יותר ילדים. לכך יש להוסיף את אותה הרגישות של המבוגרים לילדים, רגישות הגורמת לנו לרכז את הילדים למקום אחד הנראה כבטוח ביותר והמאפשר למבוגרים לפקוח עין ולהשגיח מקרוב על הילדים ובכך גורמים לסכנה שאם אותו "מקלט בטוח" יהיה זה שייפגע, תהיה הפגיעה מזעזעת.
חוויית המוות הראשונה אותה חוויתי אישית היתה בימים הרחוקים של מלחמת השחרור, ימים בהם הייתי ילד בירושלים הנצורה והמופגזת. בתי הספר היו סגורים. גני הילדים היו סגורים. ריכזו את הילדים הקטנים במקלט של בית הרב המאירי. מקלט מבוצר לא רק בשקי חול. קירות בטון עבים סוככו על החלונות. אחת הפצצות נפלה בין קיר הבטון וחלון הבית. ארבע ילדים קטנים שהיו במקלט נהרגו (נעורים עד תום עמ' 85-84 ). התמונות עוד עומדות חיות לנגד עיניי.
זכורים עד היום הוויכוחים הסוערים שהתנהלו בישובי הספר שעמדו ישירות בקרבות. האם לפנות את הילדים ובמקרים מסויימים גם את הנשים ובכך להחליש את רוח הקרב של הלוחמים, או להיפך, להרחיק את הילדים למקום מבטחים כדי להסיר דאגה מליבות הלוחמים ובכך לחזק אותם.
היום, כשאמצעי התקשורת הינם כפי שהינם, מביאים את התמונות מיידית לכל בית ובית. אני מוכן, בהסתייגות, לקבל אפילו את רצונם של אנשי התקשורת להביא את החדשות בהקדם ובמלואן, כביכול רק למען "זכות הציבור לדעת". אך בסיס ההסתייגות הוא שאני יודע, ויודע כל אחד ואחד בציבור, שאנשי התקשורת, גם אם נקבל את כוונותיהן הטובות, עושים את עבודתם גם, ולפעמים בעיקר, כדי לזכות ברייטינג. הם רודפים אחרי המוות. הם עטים על הפגרים. לא נעים לי לומר אך לפעמים הם מתנהגים כצמאי דם. עוד גרוע מכך הוא הצגת הנפגעים על ידי ההורים או אנשי ההצלה. לעיתים דאגתם העיקרית היא לא להציל את הנפגעים ולפנות את ההרוגים. מטרתם היא להראות את הזוועה כדי לזכות בהישגים הסברתיים או פוליטיים.
בעיניי זו היא פורנוגרפיה. פורנוגרפיה של המוות!



מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב