בג"ץ 8735/06, פנינה קומפורטי נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל ואח'
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין, כבוד השופט ס' ג'ובראן, כבוד השופט י' דנציגר
29.06.2009
העובדות:
1. העותרת היא יהודיה משיחית ובעלת עסק של קונדיטוריה. לעסק ניתנה תעודת כשרות אך בשלב מסוים נשללה התעודה. בשל אמונתה הדתית של העותרת הותנתה השבת התעודה בפיקוח צמוד, בכל עת, על עסקה ובהפקדת מפתחות העסק בידי משגיח כשרות. העותרת טוענת כי אמונתה הדתית היא בגדר שיקול פסול לשם מתן תעודת כשרות ואינה נכללת ב"גרעין הקשה" של דיני כשרות המזון. על-כן שלילת תעודת הכשרות שניתנה לה, והצבת התנאים להשבת תעודת הכשרות, נעשו בחוסר סמכות ומתוך שיקולים זרים והם נעדרים תשתית עובדתית.
החלטה:
1. סמכותם של הרב המקומי ושל מועצת הרבנות הראשית להעניק או לשלול תעודת כשרות מוסדרת בחוק הכשרות. מטרתו של חוק הכשרות היא להגן על צרכנים המבקשים לרכוש מזון כשר מפני הונאה, ולהבטיח כי מזון המוצג כמזון כשר אכן יהיה כזה. על-מנת להגשים מטרה זו, מעניק החוק לרב המקומי ולמועצת הרבנות הראשית בלעדיות במתן תעודות הכשר, ואוסר על הצגת בית-אוכל או מצרך ככשר אלא אם ניתנה לו תעודת הכשר. בצד בלעדיות זו, מגביל חוק הכשרות את תחום הסמכות שניתנה לגופים אלו, ומתיר להם להסתמך, במסגרת שיקוליהם במתן תעודת הכשר, על "דיני הכשרות בלבד" - ה"גרעין הקשה" של דיני הכשרות - אותם דינים הקשורים באופן ישיר לכשרות המזון. הוראות הלכתיות אחרות, כגון כאלה הקשורות רק באופן ניהול בית העסק או בהתנהגותו של בעל בית-העסק, אינן מהוות שיקול לגיטימי במתן תעודת כשרות.
2. כלל הוא כי אין בית משפט זה פוסק בענייני הלכה, וכי שיקול הדעת בעניין זה נתון לרב נותן הכשרות. עם זאת, גם שיקול דעת הלכתי זה כפוף למגבלות המשפט המנהלי, ועל-כן אין להפעיל במסגרתו שיקולים שאינם שייכים לדיני כשרות המזון.
3. נשאלת השאלה האם דיני הנאמנות, שהם בעיקרם כלי הלכתי לפיקוח על כשרות המזון, הם חלק מן הגרעין הקשה של דיני הכשרות. דיני הנאמנות עוסקים בשאלה באיזו מידה ניתן ליתן אמון באדם שישמור על כשרות המזון. סוגיה זו נוגעת ליכולתם של גופי הפיקוח לפקח על הכשרות ולא לכשרות עצמה. כיוון שקביעת אמינותם של בעל העסק ועובדיו איננה מצויה ב"גרעין הקשה" של דיני הכשרות, יש לבחון אותה על-פי אמות מידה של המשפט הכללי, ולא על-פי אמות מידה הלכתיות.
4. החלטתו של המשיב 3 להתנות בתנאים את מתן תעודת הכשרות לעסקה של העותרת באשדוד והחלטות מועצת הרבנות הראשית הראשונה והשנייה התבססו על שיקולים שאינם בגדר הסמכות המוקנית להם בחוק הכשרות. העותרת תהא זכאית לקבל תעודת כשרות בכפוף למילוי התנאים הרגילים למתן כשרות לעסק מסוג זה.
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין, כבוד השופט ס' ג'ובראן, כבוד השופט י' דנציגר
29.06.2009
העובדות:
1. העותרת היא יהודיה משיחית ובעלת עסק של קונדיטוריה. לעסק ניתנה תעודת כשרות אך בשלב מסוים נשללה התעודה. בשל אמונתה הדתית של העותרת הותנתה השבת התעודה בפיקוח צמוד, בכל עת, על עסקה ובהפקדת מפתחות העסק בידי משגיח כשרות. העותרת טוענת כי אמונתה הדתית היא בגדר שיקול פסול לשם מתן תעודת כשרות ואינה נכללת ב"גרעין הקשה" של דיני כשרות המזון. על-כן שלילת תעודת הכשרות שניתנה לה, והצבת התנאים להשבת תעודת הכשרות, נעשו בחוסר סמכות ומתוך שיקולים זרים והם נעדרים תשתית עובדתית.
החלטה:
1. סמכותם של הרב המקומי ושל מועצת הרבנות הראשית להעניק או לשלול תעודת כשרות מוסדרת בחוק הכשרות. מטרתו של חוק הכשרות היא להגן על צרכנים המבקשים לרכוש מזון כשר מפני הונאה, ולהבטיח כי מזון המוצג כמזון כשר אכן יהיה כזה. על-מנת להגשים מטרה זו, מעניק החוק לרב המקומי ולמועצת הרבנות הראשית בלעדיות במתן תעודות הכשר, ואוסר על הצגת בית-אוכל או מצרך ככשר אלא אם ניתנה לו תעודת הכשר. בצד בלעדיות זו, מגביל חוק הכשרות את תחום הסמכות שניתנה לגופים אלו, ומתיר להם להסתמך, במסגרת שיקוליהם במתן תעודת הכשר, על "דיני הכשרות בלבד" - ה"גרעין הקשה" של דיני הכשרות - אותם דינים הקשורים באופן ישיר לכשרות המזון. הוראות הלכתיות אחרות, כגון כאלה הקשורות רק באופן ניהול בית העסק או בהתנהגותו של בעל בית-העסק, אינן מהוות שיקול לגיטימי במתן תעודת כשרות.
2. כלל הוא כי אין בית משפט זה פוסק בענייני הלכה, וכי שיקול הדעת בעניין זה נתון לרב נותן הכשרות. עם זאת, גם שיקול דעת הלכתי זה כפוף למגבלות המשפט המנהלי, ועל-כן אין להפעיל במסגרתו שיקולים שאינם שייכים לדיני כשרות המזון.
3. נשאלת השאלה האם דיני הנאמנות, שהם בעיקרם כלי הלכתי לפיקוח על כשרות המזון, הם חלק מן הגרעין הקשה של דיני הכשרות. דיני הנאמנות עוסקים בשאלה באיזו מידה ניתן ליתן אמון באדם שישמור על כשרות המזון. סוגיה זו נוגעת ליכולתם של גופי הפיקוח לפקח על הכשרות ולא לכשרות עצמה. כיוון שקביעת אמינותם של בעל העסק ועובדיו איננה מצויה ב"גרעין הקשה" של דיני הכשרות, יש לבחון אותה על-פי אמות מידה של המשפט הכללי, ולא על-פי אמות מידה הלכתיות.
4. החלטתו של המשיב 3 להתנות בתנאים את מתן תעודת הכשרות לעסקה של העותרת באשדוד והחלטות מועצת הרבנות הראשית הראשונה והשנייה התבססו על שיקולים שאינם בגדר הסמכות המוקנית להם בחוק הכשרות. העותרת תהא זכאית לקבל תעודת כשרות בכפוף למילוי התנאים הרגילים למתן כשרות לעסק מסוג זה.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
