העדר הסכמה והסייג לאחריות פלילית של טעות במצב דברים על רקע הרשעת חיים רמון 

קראתי בעיון את הכרעת הדין בה הורשע חיים רמון,  פה אחד, ונותרתי עם תחושה קשה, שזה היה צריך להסתיים אחרת.

למען הסדר הטוב אציין, שאני לא מכיר אף אחת מהנפשות המעורבות בפרשה, אני גם לא חבר בשום מפלגה ואין לי שום אג'נדה נסתרת. הביקורת שאציג כאן באה מהמישור המשפטי, נטו.

הכרעת הדין מעוררות לא מעט שאלות, אולם "לב הענין" נעוץ לטעמי בהכרעת בית המשפט הנכבד לפיה (בסעיף 35 בהכרעת הדין): "לא מצאנו, כי התנהגותה של המתלוננת או אמירותיה יכולות להביא את הנאשם באורח סביר לכלל מחשבה כנה שהמתלוננת מחזרת אחריו".

בקביעה זו, דחה בית המשפט הנכבד את טענת ההגנה, לפיה רמון זכאי לחסות בצילו של סייג לאחריות פלילית שנקרא: "טעות במצב דברים".

במה דברים אמורים; על פי הדין, אחריותו הפלילית של אדם למעשהו נבחנת ונקבעת על בסיס מצב הדברים הסובייקטיבי שהוא עצמו דימה. לפיכך, אם בעת ביצוע המעשה חשב שאין במעשהו משום עבירה, אפילו טעה -לא ישא באחריות פלילית למעשה, ובלבד שטעותו היתה טעות כנה.  

בחזרה להרשעתו של רמון. בבסיס הגנתו עמדה הטענה, כי באימרותיה ובהתנהגותה, גרמה לו המתלוננת לחשוב שהיא מסכימה לנשיקה. לפיכך, על פי הדין הפלילי, אפילו טעה, אפילו נמצא כי בפועל לא הסכימה לנשיקה, עדיין היה צריך לזכות אותו - כל עוד האמין בכנות ובתום לב, שהיא הסכימה לנשיקה.

ומהו "נטל ההוכחה" בענין זה? די לו לנאשם שהקים ספק שאולי טעה טעות כנה במצב הדברים - ועל בית המשפט לזכות אותו.

כעת משהכרנו את הדין הרלבנטי, נעבור לשורה של ממצאים עובדתיים עליהם עמד בית המשפט, ממצאים השזורים לאורכה ולרוחבה של הכרעת הדין ומתבססים באופן כמעט מוחלט על גירסתה של המתלוננת, אותה העדיף בית המשפט על פני עדותו של רמון:

• רמון נכנס ללשכת ראש הממשלה והחל לשוחח עם המתלוננת ומזכירה בשם סימה. המתלוננת קמה ממקומה והציע לרמון לשבת, הוא דחה את ההצעה באומרו שהוא צעיר ואינו צריך לשבת.
• בין השניים התפתחה שיחה קלילה שלוותה בצחקוקים, במהלכה אמרה המתלוננת לרמון "אני לא יכולה לעמוד בפניך". המתלוננת לא זכרה שאמרה לרמון אימרה זו, אולם גם לא שללה אמירה מעין זו, שבאה בתגובה לאמרתו שלו (סעיף 9 (א) בהכרעת הדין). מכל מקום, בית המשפט יצא מנקודת הנחה שהמשפט "אני לא עומדת בפניך" אכן נאמר על ידי המתלוננת, אולם לא מצא שיש בו כדי לרמוז על הלך רוח של חיזור מצד המתלוננת (סעיף 13 להכרעת הדין).
• המתלוננת סיפרה לרמון שבימים הקרובים היא עומדת להשתחרר מצה"ל ולנסוע עם חברה לחו"ל. במהלך דו-שיח בין השניים בקשר לנסיעה זו, אמרה המתלוננת לרמון "השר, אולי תצטרף אלי לקוסטה ריקה". בשיחותיה בהמשך, לאחר הנשיקה, לא סיפרה לאיש שהציעה לרמון להצטרף אליה לנסיעה בחו"ל והדבר עלה לראשונה בחקירה במשטרה.
• בשלב כלשהו של השיחה, תפס רמון בלחיה ואמר לה "אוך, איזו מתוקה" (רמון הכחיש עובדה זו אולם בית משפט אימץ גירסתה של המתלוננת בנושא).
• בהמשך, פנתה המתלוננת לרמון ואמרה "השר, אני יכולה להצטלם איתך". המתלוננת מסרה מצלמה לנהגו של האלוף שמני, יניב קובי, רמון הצמיד אותה אליו, היא כרכה את שתי ידיה סביב גופו ויניב צילם.
• בתום הצילום, עזב יניב את החדר ושעה ששניהם נותרו ביחידות במקום, כאשר הדלת פתוחה, נישק רמון את המתלוננת (לצורך הדיון שלנו כאן, כל הדיון האם החדיר את לשונו, או לשונו רק נגעה בשפתיה - לא רלוונטי).
• ביציאה מהחדר ראתה סימה את רמון והמתלוננת, וביקשה לצלמם. השניים נעתרו, וסימה צילמה תמונה נוספת. בצילום זה, שנולד אחרי הנשיקה, רואים את המתלוננת מחייכת. המתלוננת הסבירה שחייכה חיוך מאולץ, כשדמעות בעיניה. לנוכח טענת ההגנה שבצילום לא רואים דמעות, פסק בית המשפט שהאמירה "דמעות בעיניים" מתארת מצב נפשי מסויים ולאו דווקא דמעות זולגות.
• מכל מקום, לאחר הצילום נטלה המתלוננת דף מהשולחן, רשמה את מספר הטלפון שלה ואת שמה ומסרה את הדף לרמון (אין חולק כי במהלך שיחותיה בהמשך, לא סיפרה לאיש שהיא נתנה את מספר הטלפון שלה לרמון, אם כי סיפרה לאחרים שהוא ביקש ממנה את הטלפון. גם ענין זה, עלה לראשונה במהלך החקירה במשטרה. בהקשר למסירת מספר הטלפון, טענה המתלוננת כי "פעלה כמו רובוט, ללא מחשבה ומתוך לחץ", הסבר אותו מצא בית המשפט "הגיוני ומשכנע".
• רמון מצדו, הכניס את מספר הטלפון שנתנה לו המתלוננת לזכרון בטלפון הנייד שלו.
• בדיעבד, מסתבר שבהמשך סיפרה המתלוננת על האירוע ל- 13 אנשים שונים. עם כל מי שדיברה, ביקשה לשמור על העניין בסוד ועמדה על דעתה שאינה מעוניינת להתלונן במשטרה.
• במהלך פגישה עם האלוף גדי שמני, הממונה עליה, השתמש האלוף שמני בכל נימוק ואמצעי השכנוע שהיו באמתחתו, בנסיון להביא אותה להתלונן. בהמשך הצטרפה לשיחה תנ"צ מירי גולן, ואחד מהם אמר למתלוננת שאם היא לא תתלונן במשטרה, רמון עשוי להגיש נגדה תביעת דיבה. לעובדה זו לא היה זכר בחומר החקירה המשטרתי והדבר נחשף  לראשונה בבית המשפט, בעדות המתלוננת.
• השימוש באימרה שהמתלוננת צפויה לתביעה מצד רמון, כך פסק בית המשפט, הוא בלתי לגיטימי ופסול היוצר סיכון כי גרסת המתלוננת תושפע מכך ולא תהיה מדוייקת דיה.

בית המשפט האמין ללא סייג לגירסת המתלוננת לפיה לא הסכימה לנשיקה. בדיעבד, הסתבר במשפט שגם אין מחלוקת על כך שהמתלוננת היתה נסערת, בעקבות הנשיקה.

אולם מאחר והיה ברור שלא די בכך, עבר בית המשפט לדון גם בשאלה, האם לנוכח הנסיבות האובייקטיביות, יכול היה רמון לפרש בטעות את התנהגותה כפלירטוט וכהסכמה?

על שאלה זו השיב בית המשפט בשלילה. הפערים מבחינת הגיל והמעמד, ביחד עם ממצא עובדתי לפיו אקט הנשיקה בוצע במפתיע, הקביעה שלא מדובר "בקשר אישי מתפתח" אלא במפגש אקראי קצר מועד במקום שירותה הצבאי של המתלוננת  - כל אלו שכנעו את בית המשפט, שרמון היה אדיש לשאלת ההסכמה, שלא הקדיש לה מחשבה ונטל סיכון מחושב כי ההסכמה אינה נתונה. בכך דחה את הגנתו, והרשיעו.

וכאן אני חוזר לתחושה הקשה שעמה פתחתי; נצא מנקודת הנחה בתוך ליבה, לא הסכימה המתלוננת לשום נשיקה; לנוכח הנסיבות שפורטו בהכרעת הדין, שאין עליהן חולק, האם לא ניתן היה לטעות ולחשוב אחרת?

במפגש אקראי, קצר מועד, במקום שירותה הצבאי של קצינה צעירה, ניהלה הקצינה שיחה קלילה עם שר, שלוותה בציחקוקים ובמסגרתה אמרה שהיא לא יכולה לעמוד בפניו והציעה לו להצטרף אליה לנסיעה לקוסטה ריקה.

על פני הדברים, לא הפריעו לה הפערים בגיל ובמעמד. לאחר מכן, ביקשה להצטלם עימו וכרכה את שתי ידיה סביב גופו. בעת הנשיקה לא אמרה לו דבר, ואילו אחרי הנשיקה הצטלמה עמו שוב מחוייכת, ואף מסרה לו את מספר הטלפון שלה.

היא כאמור, לא פלירטטה עם השר ובוודאי שלא הסכימה לשום נשיקה. אפילו את מספר הטלפון שלה מסרה לו, כי "פעלה כמו רובוט, ללא מחשבה ומתוך לחץ" (סעיף 12 (ב) בהכרעת הדין). אולם, האם שוכנעתם שהוא לא היה יכול לטעות ולחשוב אחרת? אפילו ספק לא נותר בלבכם?

עורך דין פלילי