ספורי זוגיות משולחן המטפל. לקבל מהקבלה ואף לתת לה. על זוג שנתן לרוח להפרותו. - אוריה זמיר. 

בס"ד

קצרים - זוגיות, אפשר לקבל מהקבלה ואף לתת לה.

דינה (שם בדוי), הסכימה לפרסום הסיפור, למרות שיש מי שיוכל לזהותה כנשוא הסיפור.
כבר שנתיים שהיא תלמידה אדוקה ומתמדת בחוג הקבלה בו אנ"י מלמד, בעיר גדולה במרכז. כפי שכבר שמתם לב, סדר הלימוד בקורס (שבאתר האינטרנט, כמו בחוגים "החיים") הינו עקבי ובנוי שני תחומים. האחד מבוסס על פרשת השבוע מההיבט הקבלי והשני "לימוד קבלה בסדר נושאי", משמע נצמדים לנושא ולומדים אותו כמעט במנותק משאר הנושאים העולים בספרי הקבלה ובפרשת השבוע.

בשנה הראשונה לקיום החוג, למדנו (בהתאם לבקשת המשתתפים) את נושא הגלגול. בשנה השניה ע"פ החלטתי, למדנו את נושא הזוגיות. יש לציין כי רק מיעוט מהמשתתפים הגיעו בזוגות. רוב המשתתפים הגיעו בגפם, מי כתוצאה מהעדר בן/ת זוג ומי מתוך בחירה, שכן לימוד הקבלה לא עניין את בן/ת הזוג.

בשיעור הראשון ללימוד נושאי, מוצג בדר"כ הנושא באופן כללי ונערך דיון כמעט פתוח של שאלות, תשובות ואמירות. דינה "משכה" את השיעור למיקוד ולשאלות ענייניות העולות על-פי רוב בשעורים מתקדמים. זרמתי עם הלך הרוח. וכך חלף עבר לו השיעור באופן מהנה וממוקד, תוך שברור לי, שההיבטים הכללים יופיעו וילוו את השיעורים הבאים.

תלמידי החוגים והקורסים יודעים כי כלל ברזל הוא לי, שאין מקבלים משתתפים חדשים לחוג מתקדם. אין זהו כלל שרירותי, שכן ניסיוני לימד אותי שהדבר יוצר קושי ועיכובים ולעולם אינו תורם, לא לחוג ולא למשתתף.

למפגש הבא הופיעה דינה עם יריב (שש.בדוי) בעלה. באתי במבוכה קלה. דינה הציגה את יריב, בקשה את סליחתי והוסיפה כי בהפסקה תסביר לי את פשר הדבר. ברכתי את יריב בנימוס והתחלתי את השיעור. במשך כל חלקו הראשון של השיעור, החלק הדן הפרשת השבוע, לא פצה יריב את פיו ולא אמר מילה. חייכתי לעצמי פנימה בסיפוק, "אם לא הבין, לפחות לא הפריע למהלך השיעור".

משתם חלקו הראשון של השיעור, שחררתי את המשתתפים וסימנתי לדינה על פינת החדר (החוג מתנהל בבית אחד המשתתפים). שמחתי לראות את שניהם מתקרבים לעברי. "ומה יש לך לטעון להגנתך" שאלתי, מחייך חיוך אוהד.
"לא תאמין" ענתה דינה, "הבחור מגלה עניין, וכשסיפרתי לו על הנושא החדש ויופיו ועל התכנים שנלמד, התלהב וביקש להצטרף אלי. הבהרתי לו כי אינך מצרף תלמידים חדשים לחוג קיים, אך הוא עמד על כך שיבוא והוא עצמו יסביר לך ויבקש את הסכמתך".

הפניתי את מבטי אל יריב ממתין למוצא פיו. "אם כן המיקרופון עבר לרשותי" אמר יריב והמשיך "כבר מהמעט שעסקתם בו ושסיפרה לי דינה, התלהבתי והרגשתי חיבור רוחני ואינטלקטואלי חזק, הבנתי כי כל תפיסתי את הזוגיות לא מבוססת וכי כאן יש פוטנציאל מדהים לחוויה חדשה. אנ"י מבין כי 'יש לי חור' של ידע, אך מבטיח שאשתדל להדביק, גם מחומר שדינה כתבה, גם מלמידה מספרים וגם מההשתתפות בחוג. מבטיח שאם תאשר את השתתפותי לפחות לא אפריע למהלך התקין של השיעור".
"בהחלט נאום מרשים" אמרתי, מתכוון לכל מילה. " אנ"י מוכן בתנאי שתגיעו אלי ונערוך שיחה בשלושה, כך שאקבל תמונה שלמה עליכם כזוג ואשתכנע כי הדבר לא יפגע במהלך התקין של החוג".

ההפסקה הסתיימה וחזרנו לחלקו השני של המפגש. הפעם כבר נכנסנו לנושא הזוגיות באופן מובנה. כדרכי בקודש, בדר"כ איני מאפשר להכנס לדברי, ומי שחפץ לשאול שאלה או לאמר דבר כלשהו, ממתין עד לרגע בו אנ"י מתיר לעשות זאת באופן מסודר. השיעור היה מעניין וקולח, מטבע אופיו של נושא הזוגיות, היתה השתתפות וערנות מרשימה.

דינה ויריב נענו לתנאי והופיעו בביתי יומיים לאחר מכן, בשעות הערב המאוחרות. מיד ראיתי שלפני זוגיות אינטואיטיבית יפה, עם נכונות לא רגילה לבנות ולשפר. אכן הקטע היחיד החסר בזוגיות שלהם הינו החלק הרוחני מובנה. חלק שהקבלה יכולה לספק ו"בכמויות". לרגע חלפה בראשי המחשבה על האבסורד הטמון בחיינו, מי שמודע מבקש כל העת לשפר ומלכתחילה הזוגיות שלו טובה באופן יחסי. ומי שהזוגיות שלו לוקה ושאינו מודע, תקוע ואינו משפר. וכך מי שבאמת צריך עזרה, מסרב לקבל אותה.

למחרת המפגש עם שניהם קבלתי טלפון מיריב, "אפשר להפגש איתך מתי שהו ?" שאל. "בהחלט" עניתי, "תוכל לבוא הערב ?" "כן, באיזו שעה להגיע". קבענו לשמונה בערב. בשמונה הופיע יריב בביתי, לבוש בלבוש רוחני בסגנון השאנטי.
כשהצעתי משהו חם, בחר יריב בתה ירוק. הכנתי והתיישבתי מולו.

"האמת היא שיש לי בקשה, שסביר להניח שתסרב לה, אבל החלטתי לבקש בכל מקרה. האם אוכל ללמוד אצלך באופן פרטי, אנ"י מוכן לשלם כמה שיידרש".

"מדוע, מה מביא אותך לבקש זאת ?" שאלתי. יריב לגם לגימה ארוכה מהתה המהביל, הרהר מעט וענה "אנ"י במצב מביך.
מצד אחד אנחנו רוצים לשפר כל הזמן את הזוגיות שלנו וגם מצליחים, מצד שני דינה 'רצה' עם החומר בקבלה. לימוד קבלה בכלל, מושך אותי ורק בגלל עומס העבודה בחרתי לא להשתתף בחוג. אבל עכשיו כשנכנס נושא הזוגיות, שלא היה חלק מהחוג עד עתה, וראיתי את ההתלהבות של דינה ושמעתי ממנה על השיעור הראשון ועל התכנים, אנ"י ממש נקרע ומכה על חטא, על שלא הצטרפתי לפני שנה.

שאלתי את עצמי איך אנ"י יכול לתקן את המצב, ועניתי לעצמי שאפנה אליך ואבקש את עזרתך. אנ"י מוכן לכל מה שתגיד".

לא נצרכתי ואפילו לא לשניה נוספת על מנת להחליט. "מאה אחוז, אנ"י מוכן. נלמד יחד פעמיים בשבוע. בכל פעם שעתיים וחצי. החל משעה שתים עשרה בלילה ועד שתים וחצי לפנות בוקר". אמרתי, בוחן את תגובותיו והבעות פניו. אף שריר בפניו לא זע, רק חיוך קטן צץ בזוית שפתיו. "למרות הקושי הקטן שבשעות המשונות, מקובל עלי ורצוי לי, אבל תסלח לי על השאלה החצופה, מדוע בשעות האלה ?".
"ראשית" אמרתי, "ראשית אלה השעות היחידות שעדיין גמישות בסדר היום שלי, ושנית ואולי חשוב יותר, מי שלומד תורה בשעות אלה, שבהם ישן עם ישראל, דואג שלא תתבטל תורה מישראל ומקיים 'והגית בו יומם ולילה'. וכך זוכה לקיים עולם וזוכה במקום של כבוד בישיבת צדיקים של מעלה, ושלישית זהו לך מבחן רצינות".

ואכן התחלנו לומדים יחד קבלה, ממש בחברותא ולא כמורה ותלמיד, אם-כי ברור שגם בחברותא, יש תלמיד אחד שרמתו גבוהה במעט משל חברו, וכך מתקיים לימוד מפרה ומקדם.

יחד עם הלימוד בחברותא, היה יריב מופיע בשעורים בדבקות ולא מדלג על אף שיעור. כבר במפגש השלישי של החוג, מאז הצטרפותו של יריב, התחילו דינה ויריב לגלות תופעה חדשה ומרעננת בחוג, וקיימו לנו הצגות תכלית קצרות של העמקה והפנמת החומר הנלמד והפיכתו הלכה למעשה. ניכר היה כי הם מיישמים בביתם ובזוגיותם את מהות העניין ואת הבנת הרוחניות שמאחרי הזוגיות.

למעשה נוצר מצב חביב שבו היתי פונה מעת לעת לאחד מהם ושואל לדעתו על הנקודה שבמרכז השיעור. כך הלכו והפכו למן עוזרים ויד ימיני בחוג.

בתוך שלושה וחצי חודשים די מפרכים (ליריב), הגענו לרמת החוג, פחות או יותר (מבחינת פרשת השבוע ע"פ הקבלה).
בנושא הזוגיות, יריב ודינה כבר התקדמו והתפתחו באופן מרשים.

בבוקרו של יום בו היה עלינו להפגש בביתי, התקשרתי ליריב. "מה שלומך אורי"ה, אתה צריך משהו מיוחד ?" שאל לאחר שהחלפנו את מילות הנימוס המתבקשות. "כן, אנ"י רוצה לבקש שהלילה תופיע בביתי יחד עם דינה. הגענו לשלב שבו צריך לקדם גם אותה ולתת לכם לישר קו, שכן את פרשת השבוע כבר הדבקנו, והמפגשים האלה של החברותא יפים ומועילים לי.

נראה לי כי נוכל לפתח את נושא הזוגיות בעבורכם וכן ליצור מודלים שבעזרתכם אשתמש בהם בחוג. פשוט נוצרה כאן אפשרות חדשה ומרעננת ואנ"י מתכוון לנצל אותה עד תום. שאל את דינה לדעתה ולרצונה ותחזרו אלי בזמנכם החופשי. אם תחליטו באופן חיובי, פשוט תופיעו שניכם יחד אצלי היום בלילה".

כך הופיעו שניהם בביתי בשעה היעודה. למדנו, שאלנו ואמרנו. כך חלף הזמן בלא ששמנו ליבנו. בעזרתם פיתחתי מודלים של הצגות תכלית לחוגי קבלה וכן המשכתי להשתמש בהם במראה לרעיונות החוג, והם שימשו מראה לשאר המשתתפים.
ממש חלק בלתי נפרד "מצוות המורים".

כך עברה חלפה לה חצי שנה. עד שלפני כחודשיים, שלושה הודעתי להם שמעתה ואילך נמשיך להפגש רק בחוג. זאת משום שעלי להפנות זמן לדברים אחרים וכן כי מיצינו את העניין כפי שהיה עד כה.

מאז ועד לפני כשבועיים בנו דינה ויריב חוג חדש, "חוג לימודי זוגיות מעשית ע"פ הקבלה" (שם יפה בחרו להם). הם הצליחו לאסוף שנים עשר משתתפים, מספר יפה ומרשים. כמו כן החליטו לגבות שלושים ושישה שקלים מכל משתתף עבור כל מפגש. בנשימה אחת החליטו להעביר שלושה שקלים ושישים אגורות מכל תשלום, לגמ"ח שבניהולי. החלטה שריגשה אותי עד כדי דמעות.

וכך מתקיימים להם שני חוגים במקביל, באחד הם משתתפים (החוג שלי) ואת האחר הם מנחים. וכמו שהספקתי להכיר אותם
אפילו הביטוי "השמים הם הגבול" מחוויר ליד הרצון והיכולת שלהם לקבל ולתת.

"אנ"י לא בטוח שהברכה, עד מאה ועשרים שנים של יחד, ממש מברכת אתכם, יש לי הרושם שגם מאה ועשרים שנה, הם לא ממש גבול עבורכם".

ואשרי המורה שכאלה הם תלמידיו, שעליהם ועל שכמותם נאמר "מכל מלמדי השכלתי" וכן "התלמיד עולה על רבו".