עת"מ 1021/08, ישיר איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית פתח תקווה
כב' השופטת: ד"ר מ' אגמון-גונן
08.06.2009
העובדות:
השאלה שנדונה בפסק הדין: מה דינה של רשות (עיריית פתח תקווה) שהתחייבה להעניק הטבה בארנונה לחברות שיעתיקו אליה את משרדיהן, ולאחר המעבר של העותרת לפתח-תקווה, חזרה בה מהתחייבותה. האם ראוי לחייב רשות לקיים את חיוביה גם אם בהתחייבות נפל פגם פורמאלי, לאור עקרון תום הלב.
החלטה:
1. אחד הכללים החשובים והבסיסיים החלים על רשויות המנהל, הוא החובה להפעיל את סמכויותיהן בתום לב. על פי פסיקת בית המשפט העליון, לעקרון תום הלב יש משמעות לעניין התחייבות חוזית שאינה עומדת בדרישות פורמאליות ככלל, ולעניין התחייבות של רשות שאינה מקיימת את הדרישה הצורנית המהותית הקבועה בחוק, בפרט. נקבע כי אמנם התחייבות של רשות שאינה עומדת בדרישות הפורמליות של החוק בטלה. אולם לבית המשפט שיקול דעת אם לפטור צד מחובת ההשבה, או לחיי את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, משיקולי צדק, ביניהם גם עיקרון תום הלב. במישור החוזי, הלכה זו מעוגנת בסעיף 31 לחוק החוזים. במישור המנהלי, ניתן להורות על סעד דומה לפי דוקטרינת הבטלות היחסית.
2. ההיבט החוזי - אכיפה מכוח עקרון תום הלב - דרישת הצורה הקבועה בסעיף 203לפקודת העיריות מבחינה בין התחייבות כספית של העירייה, הדורשת חתימה של ראש העירייה והגזבר, לבין התחייבות של העירייה שאינה כספית, הדורשת את חתימת ראש העירייה והמזכיר. בענייננו, הן מכתב סיכום הפגישה והן המכתב המתוקן חתומים ע"י מר צבי אמיתי, מנהל אגף השומה והארנונה בעירייה במועד הרלבנטי, בלבד. ראש העירייה אינו חתום על אף אחד מהמכתבים, ומכאן שהתחייבות העירייה אינה מקיימת את דרישת הצורה הקבועה בסעיף 203, בין אם נראה בה התחייבות כספית, ובין אם נראה בה התחייבות רגילה, ועל כן החוזה בטל לפי סעיף 30 לחוק החוזים.
3. לאור ההתפתחות שחלה בפסיקה בעת האחרונה, נשאלת השאלה האם במקרה דנן, לאור שיקולי הצדק, יש לחייב את העירייה לקיים את התחייבותה ולתת לעותרת את ההנחה בארנונה שעליה סוכם, על אף שהחוזה בטל. טענות המרכזיות של העותרת בהקשר זה הן חוסר תום לב של העירייה, הסתמכות העותרת על ההבטחה שניתנה לה ושינוי מצבה לרעה בעקבות זאת. האם במקרה דנן העירייה נהגה בחוסר תום לב שיש בו כדי להגמיש את תוצאות הדרישה הצורנית הקבועה בסעיף 203? ביהמ"ש משיב לשאלה זו בחיוב, ממספר טעמים.
4. ראשית, במקרה דנן המשיבה נאחזת בדרישה הצורנית הפורמאלית הקבועה בסעיף 203, כאשר מבחינה מהותית, הישיבה בה סוכמו הדברים התקיימה במשרדו של ראש העיר, בנוכחותו ובנוכחות נציגים נוספים של המשיבה. מכאן שאין ספק כי ראש העיר ידע על ההתחייבות, אף אם לא חתם עליה בעצמו. שנית, במקרה דנן, התחייבות העירייה למתן הנחה בארנונה לעותרת, אינה מחווה של רצון טוב בלבד כלפי העותרת, והיא נועדה לקדם את מטרות העירייה, ובכללן למשוך עסקים ומפעלי תעשייה לתחומה. מכאן, שמאחורי מתן ההתחייבות עומד אינטרס של המשיבה, לתת תמריץ לעותרת לעבור לתחומה. התחייבות זו היוותה שיקול מכריע עבור העותרת שהסתמכה עליה, פעלה בהתאם, והעתיקה את משרדיה מתל אביב לפתח תקווה, על כל הכרוך בכך. במובן זה, ניתן לומר כי מעבר העותרת לתחומה של העירייה בעקבות התחייבות העירייה, מיטיב עם העייריה ותושבי העיר, וכי היה לה אינטרס ברור ומוצהר בהעתקת עסקים ומפעלים לתחומה, ובכללם גם משרדי העותרת. שלישית, מן הראוי שכאשר עירייה או מי מטעמה מתחייבים למתן הנחה בארנונה, יציינו במפורש, במסגרת התחייבותם, ויידעו את הגורם שכלפיו התחייבו, כי התחייבותם אינה סופית וכי היא מותנית באישור של גורם חיצוני. כל שכן כאשר מדובר בהתחייבות שהגורם שהיא נעשתה כלפיו עשוי להסתמך עליה ולשנות את מצבו לרעה, כפי שארע במקרה דנן. רביעית, טוענת העותרת לחוסר תום לב של המשיבה, שהעלתה את הטענה בדבר אי קיום דרישת הצורה הקבועה בסעיף 203רק לאחר הגשת העתירה, על אף שהתנהלו פגישות ותכתובות בין הצדדים במשך כשנה, בניסיון להגיע להבנה בנושא.
5. ביהמ"ש קובע כי העירייה פעלה בחוסר תום לב כאשר התחייבה ליתן לעותרת הנחה בארנונה בשיעור של 60%, כאמור, בהתחייבות שניתנה בכתב ונחתמה על ידי בעל תפקיד ניהולי רלבנטי במשיבה, בידיעתם של כל הגורמים הרלבנטיים בעירייה, לרבות ראש העירייה, ובהתאם למדיניותה הכללית באותה תקופה, שנועדה לשרת את האינטרס של העירייה למשוך עסקים ומפעלים לתחומה, וכעת, לאחר שהעותרת הסתמכה על התחייבות זו והעתיקה את משרדיה לפ"ת, ורק לאחר הגשת העתירה, נאחזת המשיבה בדרישת הצורה הקבועה בסעיף 203.
6. במקרה זה מדובר בחוסר תום לב קיצוני העולה כמעט לכדי הטעיה. בנוסף, במקרה זה הייתה הסתמכות מלאה של העותרת על התחייבות העירייה וגם שיקול זה יש לקחת בחשבון. חוש הצדק מחייב, במקרה זה, כאמור בסעיף 31 סיפא לחוק החוזים, כי לאחר שחברת הביטוח קיימה את התחייבותה ועברה לפתח תקווה, תקיים עיריית פתח תקווה את התחייבותה ותיתן לחברת הביטוח את ההנחה בארנונה עליה סוכם. בנסיבות אלו יש חשיבות לחייב את העירייה ולא לאפשר לה להתכחש להתחייבות שנטלה על עצמה לטובת העותרת. בנסיבות העניין, לאור חוסר תום הלב הקיצוני של עירית פתח תקווה, ומאחר שהעותרת הסתמכה על התחייבות המשיבה, פעלה בהתאם, והעבירה את משרדיה לפ"ת, על כל העלויות הכרוכות בכך, יש לחייב את המשיבה לקיים את החיוב שכנגד, על אף בטלות החוזה מחמת אי- חוקיות, וליתן לעותרת את מלוא ההנחה בארנונה לה התחייבה העירייה, בשיעור של 60%, בפריסה לשלוש שנים, דהיינו, הנחה בשיעור של 20% לשנה.
כב' השופטת: ד"ר מ' אגמון-גונן
08.06.2009
העובדות:
השאלה שנדונה בפסק הדין: מה דינה של רשות (עיריית פתח תקווה) שהתחייבה להעניק הטבה בארנונה לחברות שיעתיקו אליה את משרדיהן, ולאחר המעבר של העותרת לפתח-תקווה, חזרה בה מהתחייבותה. האם ראוי לחייב רשות לקיים את חיוביה גם אם בהתחייבות נפל פגם פורמאלי, לאור עקרון תום הלב.
החלטה:
1. אחד הכללים החשובים והבסיסיים החלים על רשויות המנהל, הוא החובה להפעיל את סמכויותיהן בתום לב. על פי פסיקת בית המשפט העליון, לעקרון תום הלב יש משמעות לעניין התחייבות חוזית שאינה עומדת בדרישות פורמאליות ככלל, ולעניין התחייבות של רשות שאינה מקיימת את הדרישה הצורנית המהותית הקבועה בחוק, בפרט. נקבע כי אמנם התחייבות של רשות שאינה עומדת בדרישות הפורמליות של החוק בטלה. אולם לבית המשפט שיקול דעת אם לפטור צד מחובת ההשבה, או לחיי את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, משיקולי צדק, ביניהם גם עיקרון תום הלב. במישור החוזי, הלכה זו מעוגנת בסעיף 31 לחוק החוזים. במישור המנהלי, ניתן להורות על סעד דומה לפי דוקטרינת הבטלות היחסית.
2. ההיבט החוזי - אכיפה מכוח עקרון תום הלב - דרישת הצורה הקבועה בסעיף 203לפקודת העיריות מבחינה בין התחייבות כספית של העירייה, הדורשת חתימה של ראש העירייה והגזבר, לבין התחייבות של העירייה שאינה כספית, הדורשת את חתימת ראש העירייה והמזכיר. בענייננו, הן מכתב סיכום הפגישה והן המכתב המתוקן חתומים ע"י מר צבי אמיתי, מנהל אגף השומה והארנונה בעירייה במועד הרלבנטי, בלבד. ראש העירייה אינו חתום על אף אחד מהמכתבים, ומכאן שהתחייבות העירייה אינה מקיימת את דרישת הצורה הקבועה בסעיף 203, בין אם נראה בה התחייבות כספית, ובין אם נראה בה התחייבות רגילה, ועל כן החוזה בטל לפי סעיף 30 לחוק החוזים.
3. לאור ההתפתחות שחלה בפסיקה בעת האחרונה, נשאלת השאלה האם במקרה דנן, לאור שיקולי הצדק, יש לחייב את העירייה לקיים את התחייבותה ולתת לעותרת את ההנחה בארנונה שעליה סוכם, על אף שהחוזה בטל. טענות המרכזיות של העותרת בהקשר זה הן חוסר תום לב של העירייה, הסתמכות העותרת על ההבטחה שניתנה לה ושינוי מצבה לרעה בעקבות זאת. האם במקרה דנן העירייה נהגה בחוסר תום לב שיש בו כדי להגמיש את תוצאות הדרישה הצורנית הקבועה בסעיף 203? ביהמ"ש משיב לשאלה זו בחיוב, ממספר טעמים.
4. ראשית, במקרה דנן המשיבה נאחזת בדרישה הצורנית הפורמאלית הקבועה בסעיף 203, כאשר מבחינה מהותית, הישיבה בה סוכמו הדברים התקיימה במשרדו של ראש העיר, בנוכחותו ובנוכחות נציגים נוספים של המשיבה. מכאן שאין ספק כי ראש העיר ידע על ההתחייבות, אף אם לא חתם עליה בעצמו. שנית, במקרה דנן, התחייבות העירייה למתן הנחה בארנונה לעותרת, אינה מחווה של רצון טוב בלבד כלפי העותרת, והיא נועדה לקדם את מטרות העירייה, ובכללן למשוך עסקים ומפעלי תעשייה לתחומה. מכאן, שמאחורי מתן ההתחייבות עומד אינטרס של המשיבה, לתת תמריץ לעותרת לעבור לתחומה. התחייבות זו היוותה שיקול מכריע עבור העותרת שהסתמכה עליה, פעלה בהתאם, והעתיקה את משרדיה מתל אביב לפתח תקווה, על כל הכרוך בכך. במובן זה, ניתן לומר כי מעבר העותרת לתחומה של העירייה בעקבות התחייבות העירייה, מיטיב עם העייריה ותושבי העיר, וכי היה לה אינטרס ברור ומוצהר בהעתקת עסקים ומפעלים לתחומה, ובכללם גם משרדי העותרת. שלישית, מן הראוי שכאשר עירייה או מי מטעמה מתחייבים למתן הנחה בארנונה, יציינו במפורש, במסגרת התחייבותם, ויידעו את הגורם שכלפיו התחייבו, כי התחייבותם אינה סופית וכי היא מותנית באישור של גורם חיצוני. כל שכן כאשר מדובר בהתחייבות שהגורם שהיא נעשתה כלפיו עשוי להסתמך עליה ולשנות את מצבו לרעה, כפי שארע במקרה דנן. רביעית, טוענת העותרת לחוסר תום לב של המשיבה, שהעלתה את הטענה בדבר אי קיום דרישת הצורה הקבועה בסעיף 203רק לאחר הגשת העתירה, על אף שהתנהלו פגישות ותכתובות בין הצדדים במשך כשנה, בניסיון להגיע להבנה בנושא.
5. ביהמ"ש קובע כי העירייה פעלה בחוסר תום לב כאשר התחייבה ליתן לעותרת הנחה בארנונה בשיעור של 60%, כאמור, בהתחייבות שניתנה בכתב ונחתמה על ידי בעל תפקיד ניהולי רלבנטי במשיבה, בידיעתם של כל הגורמים הרלבנטיים בעירייה, לרבות ראש העירייה, ובהתאם למדיניותה הכללית באותה תקופה, שנועדה לשרת את האינטרס של העירייה למשוך עסקים ומפעלים לתחומה, וכעת, לאחר שהעותרת הסתמכה על התחייבות זו והעתיקה את משרדיה לפ"ת, ורק לאחר הגשת העתירה, נאחזת המשיבה בדרישת הצורה הקבועה בסעיף 203.
6. במקרה זה מדובר בחוסר תום לב קיצוני העולה כמעט לכדי הטעיה. בנוסף, במקרה זה הייתה הסתמכות מלאה של העותרת על התחייבות העירייה וגם שיקול זה יש לקחת בחשבון. חוש הצדק מחייב, במקרה זה, כאמור בסעיף 31 סיפא לחוק החוזים, כי לאחר שחברת הביטוח קיימה את התחייבותה ועברה לפתח תקווה, תקיים עיריית פתח תקווה את התחייבותה ותיתן לחברת הביטוח את ההנחה בארנונה עליה סוכם. בנסיבות אלו יש חשיבות לחייב את העירייה ולא לאפשר לה להתכחש להתחייבות שנטלה על עצמה לטובת העותרת. בנסיבות העניין, לאור חוסר תום הלב הקיצוני של עירית פתח תקווה, ומאחר שהעותרת הסתמכה על התחייבות המשיבה, פעלה בהתאם, והעבירה את משרדיה לפ"ת, על כל העלויות הכרוכות בכך, יש לחייב את המשיבה לקיים את החיוב שכנגד, על אף בטלות החוזה מחמת אי- חוקיות, וליתן לעותרת את מלוא ההנחה בארנונה לה התחייבה העירייה, בשיעור של 60%, בפריסה לשלוש שנים, דהיינו, הנחה בשיעור של 20% לשנה.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
