זייפן הדרכונים 

הייתה זו שעת בוקר. מזג אוויר נאה בוורנה שבבולגריה,
שם נפשנו בת-זוגתי ואני. אכלנו ארוחת בוקר מוקדמת עם
זוג חברים נחמדים שהכרנו במלון. מוקדמת, משום שאוטובוס
היה צריך לאסוף אותנו מוקדם מהמלון.
כרגיל הייתה זו ארוחת בוקר מאוד מגוונת כפי שהבולגרים
יודעים. מה לא היה שם. אם אפרט, אגזול הרבה מהסיפור
שהחלטתי יהיה כמה שאפשר קצר כדי לא לעייף את
הקוראים.
להפתעתנו, הן האוטובוס הגיע בזמן והן המטוס יצא בדיוק
על הדקה. בטיסות צ'רטר, נדיר הדבר.
התיישבנו פחות או יותר בקדמת המטוס. בת-זוגתי ישבה
ליד החלון, אני באמצע ולידי ישב אדם, שבכל פעם שביקשנו
לעזוב, נאלצנו להקימו. הוא סבל זאת בשקט והבנה.
על עצות נבונות של יודעי דבר ובעלי ניסיון וגם של מי
שמבין בענייני בריאות, רצוי ואפילו הכרחי, לטייל במטוס
לאחר שעת טיסה.


וכך עשיתי. פסעתי בשביל הצר של המטוס לעבר המושבים האחוריים.
משום מה אלה שישבו שם נראו כאילו נמוכים מהאנשים שישבו
בקדמת המטוס.
נעצרתי ליד אדם ששידר חיוך מפה לאוזן. הביט בי בעיניים והתפתחה
שיחה בינינו. איני מכיר את האיש והוא לא מכיר אותי. פעם ראשונה
שנפגשנו.
תוך כדי הוא מדגיש שיש לו נכדה והיא בת 4.
"בת ארבע"? אני שואל.
הוא משיב לי בחיוב.
הוא מציג את עצמו. "קוראים לי אהרון. אהרון מזרחי".
"אם כך, אני כותב ספרים. הספר האחרון שלי "ציף ציף ציף"
מיועד לפעוטונים. מסור לי את כתובתך ואשלח לנכדתך,
מאיה, את ספרי עם הקדשה".
"ואוו! אני מבקש לשלם לך"
השבתי לו, שאת הספר הזה הוא יקבל חינם ואילו את הספר
"אהבה חשאית" רומן ריגול ירכוש ברשת "צומת-ספרים"
כעבור חודש לערך קבלתי ממנו מכתב:
להלן המכתב כלשונו:

ליומי המכובד.
ראשית שואל אני בשלומך בתקווה
שמכתב זה ימצא אותך בקו הבריאות, אמן.
קודם כל אני מודה לך בשם נכדתי על
רגישותך לילדים והרצון לשמח לבבות
תהורות (טהורות) כאלא. (כאלה)
שזה העתיד של המדינה.
היא לא תשכח אותך לכל אורך חייה
ותשמור על הספר עם ההגדשה שלך
ותספר לילדיה שקיים אנשים כמוך.
"כן ירבו".
בהמשך אני רוצה להגיד לך מרגע הראשון
בפגישתנו במטוס, בשיחה הקצרה שהייתה
לנו, הרגשתי קרבה משותפת בינינו.
אחרי כמה ימים של חזרה מבולגריה.
כמו כל חודש, שנים רבות, את החוברת
מרכז למורשת המודיעין, מל"מ שאני
מקבל.

וקראתי חלק קטן מקורות חייך בקצרה,
והתמלאתי גאווה.
היה כתוב שהיית פעיל במוסד ומראשוני
8200, שהיה בעבר מודיעין 2 שהכרתי וכל
מפקדיך משנת 1955 עד 1994 ששירתי
ביחידה 432 ועכשיו 8153 תחת פיקודו
של אל"מ בוכריס, מפקדי האחרון.
אלוף - אורי שגיא. (יחידה 432 הייתה
אחראית על זיוף מסמכים .י.ע.)
הייתי קשור במסגרת תפקידי למוסד.
על כן הגיע הזמן להודות לך על הספרים
המרתקים ביותר "אהבה חשאית" ומגדלי
התאומים. תודה מיוחדת על ההגדשות של
הספרים ששלחת לי. קראתי בנשימה אחת עד
הסוף המרתק.

תמשיך לכתוב ולרתק אותנו בכתיבת הספרים
הבאים, מהמציאות שנראית דמיונית, על
אנשי הדממה שסיכנו את חייהם בלי עוררין
למען תקומת ישראל.
ידידך ועמיתך מהימים עברו.
מזרחי אהרון.

אני מקבל שיחת טלפון בנייד. אהרון מזרחי על הקו.
והוא אומר לי משפט שהפיל אותי על הקרשים.
"אני רוצה שתדע, אני הוא זה שזייף את דרכונך
כשיצאת לפעילות מטעם "המוסד באפריקה".
בשנות ה-60 יצאנו פרדי אדרת ז"ל ואני למשימה
מאוד מסוכנת בה היינו צריכים להתחקות אחרי
חולייה מצרית שהייתה אמורה לעשות צרות
למודיעין האתיופי ולישראלים ששיתפו פעולה
עמוקה.
היה אסור בתכלית האיסור שהמצרים או מישהו
אחר ידע על זהותנו הישראלית. לכן, קבלנו הדרכה
ודרכון מזויף ממי שהיה מאוחר יותר ראש המוסד,
נחום אדמוני.

הדרכון שקבלתי היה דרכון קנדי, בשם ג'ון גרין, מקצוע
מהנדס דרכים.
ברור, שלא היה לי מושג בסלילת דרכים.
בהקשר לכך בהמשך הדרך נתקלנו באפיזודות ממהנדסי
דרכים אמיתיים . במלון בו התאכסנו התאכסן מהנדס דרכים.
השתדלנו לברוח מפניו שמא ישאל אותנו שאלות מקצועיות.
יום אחד בשעות הערביים שבנו מנסיעה ארוכה שהתקיימה
מחוץ לעיר הבירה. כאשר שבנו למלון בדיוק נתקלנו במהנדס
הדרכים האמיתי. ואז הוא אומר: "נו וכולם חושבים שאנחנו
מהנדסי הדרכים יש לנו חיים שקטים ללא אבק דרכים".
כשהגענו לעיירה שכולה אתיופים, התאכסנו בפנסיון מנוהל
על ידי איטלקי. מי שנתן לנו חסות היה מפקד הדיויזייה
שאפשר לנו האזנה מתוך הבסיס שבפיקודו. למזלי הייתי
אחרי קורס פיקוד ומטה באופן שהייתה לנו שפה משותפת.