דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


טיפקס ופולקלור באולמי נגה א' 

מאת    [ 24/04/2006 ]

מילים במאמר: 2224   [ נצפה 8849 פעמים ]

אולמי נגה-"טיפקס" כסמן של תרבות עממית.

מבוא-מוסיקה ופולקלור.

בהגדרה הרחבה של פולקלור נמצא מקום להכללת השירה העממית והמוסיקה העממית.שירה עממית יכולה להשתרע על מנעד רחב של תחומים אומנותיים כגון ליתורגיה (שירים בעלי מסורת ומשמעות דתית) עממית ולהבדיל שירי אסירים או חיילים.
מוסיקה עממית יכולה לנבוע מיצירה ספונטנית של יוצר זה או אחר שזהותו נמנעה בדרך זו או אחרת מידיעת הציבור, או משיר קנוני שאיבד את מקומו בתודעה הציבורית עם הזמן ועם שימוש רב והוספת גרסאות ושינויים לרוב.
אמנון שילוח חקר את נושא המוסיקה הפולקלוריסטית ומיין אותה בפרמטרים מסויימים אותם מביאה תמר אלכסנדר:
"בפיתוח הנושאים נבדקה המוסיקה בהקשרה התרבותי, כלומר , כחלק ממכלול הערכים והיסודות של התרבות הנדונה: התפקיד שממלאת המוסיקה, דפוסי ההתנהגות הקשורים במוסיקה ותכנים וצורות של שירה,מנהג ואמונה."
המפה התרבותית של מדינת ישראל נמצאת עדיין בשלבי גיבוש זהות. קיבוץ הגלויות היהודי והאוכלוסייה הערבית משמשים יחד בערבוביה שתוצאותיה לא ניכרות בלבד בשטח הפוליטי והביטחוני אלא בשטחים רבים נוספים וביניהם גם תחום המוסיקה והשירה.
הצלילים שנשמעו במדינת ישראל טרם היווסדה (מתחילת הציונות) היו לרוב צלילים שלא ע"פ טאבלטורה (מערכת תווים כתובים לנגינה ושירה) ונדמה כי למרות מאמצים רבים של מוסיקאים כמו מתיתיהו שלם ודניאל סמבורסקי בשנים הראשונות לקיום מדינת ישראל בעידוד תלמידי בית הספר לחינוך מוסיקלי "קלאסי" , הצלילים העממיים בארץ אינם כאלה שמועלים על דף התווים ,אלא ברובם כאלה שנשמעים בשירה ספונטנית במקומות כגון טיולים, נסיעות, חתונות ואירועים ציבוריים אחרים ומקורם בשורשים תרבותיים הנעוצים בגאוגרפיה של קיבוץ הגלויות בארץ.
אמנון שילוח מאבחן את ייחודה של המוסיקה העממית באופן זה:
"ייחודה של המוסיקה העממית, להבדיל מן המוסיקה הכתובה, הוא בדינמיות שלה,בתמורות החלות בה וביצירה, הנוצרת כל פעם מחדש תוך כדי ביצוע בעקבות יחסי גומלין בינה ובין קהל המאזינים בהתאם לנסיבות ההיגוד. "
במרוצת מאה ועשרים שנות היישוב היהודי החדש בארץ ישראל נשתנו הנסיבות החברתיות והפוליטיות אינספור פעמים על ידי המלחמות,הכרזת העצמאות,העליות ,מהפכי השלטון ועוד כהנה וכהנה.נדמה , כי אם בזמן מלחמת השחרור שרו לוחמי הפלמ"ח ליד המדורה שירים פסבדו-מזרחיים (כמאמר אדווין סרוסי ),או שירים שמוצאם מזרח אירופי לחלוטין,הולך ומשתרש בתרבות הישראלית ברבע האחרון של המאה ה20 אורח לבנטיני יותר של פולקלור מוסיקלי שמוצא לו יותר ויותר "קולטנים"(מלשון "Recievers",היות והמונח "מאזינים" אינו תקף לחלוטין במקרה זה אם המאזין אינו מוסיף ועושה שימוש בשיר),וכן הצטברות של סממני תרבות עממית שהצטברו בכל המדיומים הכתובים והאלקטרונים,בעיקר החל מימי הקמת הטלוויזיה הישראלית ב1968 (וכמובן מאוחר יותר בפתיחת ערוץ 2 ב1990) ומחדירת תרבות הרוק והפופ לישראל שנים ספורות קודם לכן בחפיפה הכרונולוגית הסוריאליסטית ורבת ההבדלים בין Sargent Pepper?s Lonely Hearts Club Band של החיפושיות והאלבום של להקת "החלונות הגבוהים",אלבומים שנחשבים בכירים ובכורים באיכותם ובראשוניותם,שניהם בפרופורציות התואמות כמובן.
מ.ברגובסקי מעיד על הגיוון שבמוסיקה הפולקלוריסטית היהודית,גיוון שימלא תפקיד מרכזי ברשימה זו:
"הפולקלור המוסיקלי היהודי ככל אמנות עממית, עשיר ומגוון לפי תכנו האידיאי והתיאורי, בצורות וז'אנרים ובאמצעי ביטוי אומנותיים."
במבט עכשווי, די לנו אם נבחן זה בצד זה את הזמר החסידי הברסלבי לצד פיוטיהם של יוצאי תימן,את סוגת שירי ה"שנטיפי" (תוצר של זרם "מוסיקת העולם" שפשט בארץ בהובלתו של יזהר אשדות ) ,של אוכלוסיית חוזרי המזרח הרחוק לצד שירי תנועות הנוער,ואת שירי החיילים ואוהדי הספורט לצד שירי האסירים וכך נאבחן את הגיוון הרב והצבע השונה של כל גוון בפולקלור המוסיקלי היהודי בישראל. הפולקלור המוסיקלי הערבי מהווה פקטור רב עוצמה כמעט בכל אחד מהגוונים להלן,וגם בגוון המיוחד והמאוחד שאציג ברשימה זו,הגוון שנוהג כסמן רב תרבותי מצד אחד וסמן ישראלי ייחודי מצד שני-הגוון של "טיפקס".


טיפקס.

אמנון שילוח מחלק את סוגת המוסיקה הפולקלוריסטית למספר גוונים.
ברשימה זו אציג את המוסיקה של להקת "טיפקס" לאור שני המדדים הבאים אותם מציג שילוח:
"סגנון ניאו מסורתי-משקף המשכיות,תוך חידוש מתמיד של סגנונות מוסיקליים מסורתיים".
"סגנון אומנותי-מוסיקה מערבית מודרנית שיוצריה משתמשים בסגנון זה ברכיבים ממוסיקה עדתית".
מבט על המפה המוסיקלית הפופולרית של שנות התשעים יאתר הרכבים כמו "הברירה הטבעית","שפתיים" או "התזמורת האנדלוסית הישראלית" כמייצגות את הסגנון הניאו מסורתי,והממשיכות באופן ברור את המסורת המוסיקלית הלבנטינית. הסגנון האמנותי לפי שילוח תואם הרכבים רבים , החל מ"אוף שימחעס" להקת הדאנס החסידית,דרך "שוטי הנבואה" שמשלבים רכיבים לבנטינים עם השפעות ג'מאייקניות ואירופאיות,וכלה ב"השמחות" שמשלבים רכיבים יווניים וטורקיים עם מתכונת עיבודית ומוסיקלית מערבית.
יוסי חרסונסקי מבקר המוסיקה מגדיר את "טיפקס":
"טיפקס היא התשובה המקומית לכל מי שבוכה על קיפוח תרבותי. היא היורשת של כוורת , יש לה מוסיקה ישראלית עשירה ומפולפלת וזו אינה סתם חאפלה. קובי אוז יודע להפוך כמעט כל שיר לפולקלור עסיסי שיש בו דימיקה של רוק , הומור ,עוצמה , שמחת חיים , אותנטי.."
להקת "טיפקס",הצליחה ליצור בשתיים עשרה שנות קיומה סימביוזה מוסיקלית ותדמיתית שמקנה לה סטטוס של להקה שאמירתה היא אמירה פולקלוריסטית, היינו אמירה שמתבססת על שיקוף השינויים החברתיים,התרבותיים והמוסיקלים בתרבות העממית שנוגעת במישרין לכל תושב- על המוסיקה אותה הוא אוהב לשמוע,תכניות הטלוויזיה שראה בילדותו,הגימיקים הבידוריים שהוא רואה כיום,סרטי הקולנוע המפורסמים שהוא אוהב וכן אלמנטים של חיי היום יום שהוא פוגש בחייו, כגון חנות המכולת,המתנ"ס,והאנשים בכל גוון אפשרי בישראל שמצטיירים מתוך שירי "טיפקס" וזאת גם במסגרת מוסיקה שכתב אוז לקומדיה השייקספירית "קומדיה של טעויות" ב1996.
הסוציולוגית גלית סעדה מעידה על הייחוד החברתי של "טיפקס":
"שיריו של אוז נטועים בהוויה הישראלית ומתארים בהומור את היומיום. "הרבי ג'ו כפרה", "יש לי חברה", "למה הלכת ממנו" ושירים אחרים עוסקים בהווי המזרחי. בשירים ניתן למצוא שנאה,אהבה,בושה, וגאווה ביחס לארץ המוצא של הוריו ,תוניסיה, לעיירת הפיתוח שדרות ולקולקטיב המזרחי. אחדים ימצאו בטקסטים אמירה ביקורתית , הלועגת להוויה המזרחית ,ואחרים ימצאו חיבוק אוהב , מתגעגע. קריאות סותרות ולא יציבות אלו מעניקות לעשייה של אוז ממד מחאתי , הממפה מחדש את המרחב התרבותי. "
שיר כמו "הרבי ג'ו כפרה" (שביל קליפות הגרעינים ,1991) שהפך להיט גדול ברדיו שימש מאוחר יותר כג'ינגל פרסום למפד"ל בבחירות 1992.קשה לדמיין שיר פופ,המיוחד לביקורת חריפה על תופעת חצרות המקובלים,שיוכל לעשות את המעבר הזה מחילוניות לוחמת לדתיות מתונה פוליטית ,ללא המימד הממתן והמבודח שעזר לשכבות מרובות בעם לקבל ולאהוב את "טיפקס".
"טיפקס" בהרכבה השתנתה מספר פעמים אך גרעינה, הכולל את קובי אוז,בן למשפחה טוניסאית ויליד שדרות ,וגל פרמן הבסיסט,הקיבוצניק משער הנגב,מייצג את הסימביוזה בין המערב למזרח בתוך התרבות הישראלית כפי שרשימה זו מנסה לטעון.
ההווי המזרחי של עיירת הפיתוח בפרט ויוצאי עדות המזרח בכלל מיוצג ומוזכר ומתואר פעמים רבות ברפרטואר של "טיפקס" ודי אם נזכיר (בנוסף ל"הרבי ג'ו כפרה") את "העוול" (1990).
"בתוך נייר עיתון"(1993) ע"פ לחן מרוקאי,"האחרון בעשירון התחתון"(1993), "מה עשית"
(1995) ע"פ לחן צפון אפריקאי,וחידוש ל"זה הזמן לסלוח"(1996) ממקור ארמני, נבעו כבר ממקום של גדילה של אוז והלהקה כפי שמציין גדי טאוב:
"אבל אחר כך אוז רצה להסתכל על מה שנקרא פעם "ישראל השנייה" יותר מקרוב.עם אמפטיה ובלי רחמים.בלי רומנטיקה רלטוויסטית,פוליטקלי קורקטית,של תרבות אתנית".
"טיפקס" שאבה גם ממקורות מערביים והציגה גם הווי מערבי:
שמות בדויים ספרדיים לנגנים בתקליט הראשון(ליאונרד סטרינגס וגרציה ויברציה),עיבוד קומיקסי לשיר מתוך סרט ההוליוודי "רבי יעקב" של ולדימיר קוסמה(1991),"ואלס השיכור"
(1993),צירוף נגן חמת חלילים אירית ללהקה,ומחווה לגיטריסט להקת גל חדש בריטית , ג'וני מאר מלהקת ה"Smiths" באלבום "דיסקו מנאייק"(1999).
אך כל אלה הם דוגמאות להשפעה ברורה של המערב או של המזרח.כיצד משלבת טיפקס את ההשפעות יחד,וכיצד הן מתרקמות לסוגה ישראלית למהדרין?
גלית סעדה מציגה את התזה הבאה:
"טיפקס בהנהגתו(של אוז-ג.ט.) ביקשה לשכלל את התפיסה המוניסטית של תרבות ישראלית אחידה ,ועם זאת התיימרה לבטל את הראייה האוריינליסטית של יהודי ערב. אוז הבליט את מזרחיותו וביקש להגביר את מינונה במתכון המוזיקלי שהוא רוקח. אף על פי שאוז דיבר בשפתו של המרכז ויצר מוזיקה לפי מודל כור ההיתוך, מבזרת עשייתו את המרכז התרבותי ומבטלת את הקטגוריות והתוויות החד ממדיות. ניכוס מרכיבים של המרכז והשוליים , ההכלאה החדשה של אוז והצגתה ההומוריסטית , חותרים תחת החלוקה הבינארית של המרכז , מקרנבלים את המציאות הישראלית , ומגדירים סוג נוסף של עשייה מקומית ילידית."
אמנון שילוח ראה את ההקשר התרבותי של המוסיקה כחלק ממכלול הערכים והיסודות של התרבות הנתונה. אוז, שגדל בעיירת פיתוח רצה בכל מאודו ליצור עשייה שתדבר לכל שכבות העם,בלי צורך להתנצל על מזרחיותו או להקצין אותה כדי לבלוט. סעדה משתמשת בביטוי הפוליטי "כור היתוך" כדי לציין את הקונספציה שהנחתה את אוז בעשייה של "טיפקס".הצעתי היא להסב מונח פוליטי זה למונח "קיבוץ גלויות" שהרי אוז לא גרם לחנק או להעלמה של תרבויות מוסיקליות במוסיקה ה"טיפקסית" אלא קיבץ את ההשפעות ויצר מודל מצליח וקשה מאד לחיקוי.
הצלחתו של המודל הנ"ל נובעת לדעתי,מבחינה הגדרתית פולקלוריסטית , מן היכולת לשלב בין שתי הגישות אותן מעמיד שילוח: הגישה הניאו מסורתית המשקפת המשכיות בצד חידוש והגישה האמנותית המשקפת מודרניות שבצידה רכיבים עדתיים.
לצורך הדגמת הגישה ה"טיפקסית" מצאתי לנכון להביא לידי ניתוח את "דיסקו מנאייק" מ2000..

דיסקו מנאייק.
הסוציולוג מוטי רגב כותב על המיזוג המוסיקלי המתקיים בתוך "טיפקס":
"החומרים המוסיקלים מהם נבנה הסאונד הטיפוסי של טיפקס לקוחים לא רק ממקורות מזרחיים או מערביים לא ישראלים ,אלא גם, ואולי אף בעיקר- ממקורות ישראלים מובהקים, שבחלקם כבר כוללים סוג כזה או אחר של אותו מיזוג(בין מזרח למערב). נוסחת הצליל הכללית של טיפקס, בעיקר הקופצנות המחייכת של רבים משירי הלהקה ,נתונה תחת השראה ברורה של להקת כוורת. גם ההשפעה של הצליל המרוקאי ישראלי של להקת "שפתיים" בולטת בשירים רבים."
"דיסקו מנאייק" מרמז כבר בשמו על השילוב הייחודי בין מזרח למערב כאשר הוא מכליל הן את סגנון הריקוד המערבי של שנות השבעים ואת הקללה הערבית (אם כי ממקור אטימולוגי צרפתי) בכפיפה אחת שמשמעותה שונה משתי המשמעויות הקודמות. בעגה העבריינית הנהוגה בעיירות הפיתוח "דיסקו מנאייק" הוא שם כינוי לניידת המשטרה על פנסיה המהבהבים , בדומה לאורות הדיסקוטק,המביאה בתוכה את השוטרים שזכו לכינוי הגנאי המפוקפק שנזכר לעיל.
האלבום הנו אלבום קונספט,הווה אומר,אלבום שיש לו תמה,נושא מאחד,והדבר מתבטא ברצף כמעט מתמיד של מוסיקה וצליל לאורך האלבום ובנושאים טקסטואלים השייכים לעולמו של אותו נושא מרכזי. באלבום זה, התמה היא השכונה בעיירת הפיתוח בפרט ומדינת ישראל כפרבר פריפריאלי של מעוזי העשייה התרבותית כפי שניתן לראות בשירים כמו "הלועזיים" ו"שיר התקווה של מסייה רונסייה".
להלן סקירה של רוב שירי התקליט כאשר רכיבי השיר המסורתיים מובדלים מרכיביו המודרנים בהתאם למדד שילוח:

מתנ"ס הקסמים:
סימפולים מקלאסיקות של הזמר העברי("בוא הביתה"),הילד המככב בסדרת הטלוויזיה "שמש" מתפקד בקטע כקריין ,היפר ריאליה בשפה(מונח של מנחם פרי);"דיסקו מנאייק"-כינוי לניידות המשטרה על הפנסים שלהם-קטע הקראה המתבסס על מטען תרבותי ישראלי בלבד.

גברת:
מיקום מוגדר גיאוגרפית (יפו); הדהוד לחבורה היפואית בסרט קזבלן;
קטע מוסיקלי מזרחי בהרכב כלים מזרחיים (עוד,טמבורין ועוד),ובסגנון שירה מזרחי.סגנון ניאו מסורתי מובהק.

פופלקס:
קטע מערכוני; מחווה ללהקה נגבית ששמה הוא כשם הקטע שקדמה בעשור, "פופלקס".
קטע לא מוסיקלי,מבוסס על הווי ישראלי טיפוסי שמתרחש מדי יום במציאות.

סמי וסומו:
מחווה לסדרת טלוויזיה הותיקה "סמי וסוסו"; שימוש מורחב בסלנג: "סולחה" (התפייסות, מערבית), "ערסים"(עבריינים/פרחחים,מערבית), "תתחפף"(תסתלק,ז'רגון צהל"י) ,"יישב עליך עד שתצא ביצה"(לחץ פיזי ), "דיר באלאכ"(תזהר,מערבית), "צפה פגיעה"(אתה עוד תשלם,ז'רגון צה"לי) ,"דיסקו מנאייק"(עגה עבריינית) ,"ג'מעה"(חבורה,מערבית), "בלי הורים"(עגה ילדותית שכונתית,בלי לערב את ההורים במריבה מילולית),"טנגו משטרה" (עגה עבריינית), "כוס אומו"(קללה,מערבית).
המשך הקטע המערכוני בשיר.
דגימות:"שני תפוחים","חג לי חג לי","אני רק זמר","הכל פתוח".
קטע מוסיקלי מערבי עם טקסט סלנגי לחלוטין ששופע ביטויים שמקורם מזרחי.שילוב בין גישה ניאו מסורתית בטקסט , במובן החידוש ולא במובן הסמיכות,לבין הגישה האמנותית במוסיקה ובעיבוד.

באנו חושך לגרש:
עיבוד מודרני לשיר העם של חג החנוכה,עיבוד חדשני בסגנון "ראפ" ,טקסט מסורתי לחלוטין .

בשפכת הזורם:
טוויסט אירוני לשמות שכונות/ישובים קטנים וזנוחים(טירת הכרמל,פסגת זאב),היפר ריאליה(גנבו מוזאיקה מבניין המועצה,הדשא מת מרוב הכדורגל,תוך יום מתפוצצים הפנסים,הכביסה תלויה בחוץ קבוע) משולבת בשפה גבוהה;סלנג:"שאקל",;דמויות ציבוריות:מיכל ינאי;ביקורת חברתית;קריצה לעולם הילדות של שנות הששים והשבעים(ברבאבא,צ'יפופו);אירוניה לשונית:בזרמת השופך.
הלחן והעיבוד בסגנון פאנקי לבן בריטי הכולל סלסולים מזרחיים של אוז בשירה,הטקסט מתבסס בשלמות על מציאות שכונתית בעיירות הפיתוח.שילוב בין גישתי.

גבר אחי:
סלנג: פלייר,ג'ק,נוד,ערסי פרסי,מתנ"ס,פעמיים בחוגר,מעמול ;שילוב שפה גבוהה: "מכה באלפיו","הבל אנוכי"; היפר ראליה: ברזל במרכז המסחרי; שילוב אנגלית: "וונט יו בי קיינד טו מי"; מחווה למוסיקה משנות השמונים: "בא לשכונה".
סגנון מוסיקלי מערבי לחלוטין,טקסט המתבסס במלואו על אוצר דימויים של שכונה ישראלית בעיירת פיתוח.

קבלו את הצוות הנהדר:
פרודיה על סצנת התקליטנות בחתונות: "קבלו את הצוות הנהדר", "ברוכים הבאים לאולמי נגה" ,"לחזות במשהו לא יאומן". התקליטן מהווה בעידן הטכנולוגי מעין טכנאי של שמחה בארועים. הז'רגון הנהוג בחתונות רבות הוא קלישאי והפך לפולקלור ידוע בקרב האוכלוסייה בישראל. גדי טאוב מכנה ז'רגון זה כ"חגיגיות אולמי קריסטלית" ."טיפקס" מדגימים כיצד סאונד מערבי משתלב עם רכיבים עדתיים במוסיקה, כסגנון האמנותי ע"פ מדד שילוח.

התקליטן:
מחווה לשנות השבעים("בלב אחד");התקליטן בהיפר ראליה ,פולקלור חתונות: "איפה הכפיים שלכם בבקשה ,איפה הכפיים שלכם תודה", שם התקליטן: "פרנק זעתר"(שילוב אירופי ולבנטיני), "היחיד שמסובב דיסקים ופיתות" (כנ"ל). המאוול שנשמע בתחילת הקטע מהווה מעין המשך לקטע הקודם.

גשם של פקקים:
טקס חיל ים, חבורה של זמר, זכייה בהגרלה ,שמיים עמוסים בזיקוקים ,"הידד הידד כפיים כפיים, שמח שמח, לחיים לחיים", כינוס, מרתון, סלטים, פחמים באש ,צל"ש, משואה.
קטע מוסיקלי בהגשה מסורתית של השירה ושל המוזיקה עם ניחוח מערבי בעיבוד-ניאו מסורתי.

פאסט משה:
קטע דראם אנד בייס טהור,שילוב אנגלית.

סלואו משה:
שילוב אנגלית בכותר, משה כשם פרטי כללי ,ביטויים עממיים עם אוריינטציה מקומית מובהקת: "דהב זה מלחיץ", "חילזון בשבילי כמו טרקטורון", "תגיד אחי" ," בצבא לימדו אותי לזחול לראשונה" , "החברה שיש לה מומחיות במרדפים" , מחווה לשנות הששים בסימפול (המלח שלי). עיבוד ולחן מערביים טהורים.

מלכה:
"בתצוגת אופנה מגרוזיה" ,"באלנבי על קו ההפרדה", "על כפכפים משוק הכרמל" ,"מחזיקה שקית מניילון", "המלך ג'ורג' (רחוב תל אביבי) תמיד מזכיר לה". עיבוד ולחן בסגנון טורקי,סגנון ניאו מסורתי.

האפרוח:
ציפי שביט כמלכת תכניות הילדים בשנות השבעים, "קלימרו" כאפרוח מצוייר בסרטון מצוייר בטלוויזיה החינוכית, דגימת קול מ"ארץ ישראל יפה" ,הדהוד לרוצחים הסדרתיים של ימינו , דגימת קול מ"יידישע פיראטן" של להקת חיל הים.

גרי הניגרי:
"שווארץ"(שחור, מגרמנית, הפך לשם גנאי) ,"מימונה" ,"לאפה מלאה", "וויליאמס", "סימס"(שחקני כדורסל בעבר של מכבי תל אביב ,שחומי עור) ; משחק לשוני; חזרה ל"איפה הכפיים.." ;שימוש בסמפל של שיר חסידי.עיבוד ולחן מערבי.

הלועזיים:
אירוניה דקה על התיוג של כל מה שלא שייך למוזיקה עברית כ"לועזי", "המון מאבטחים" ,"אולי יגידו שלום בעברית" ," הבה נגילה" ,"אולי יעשנו נרגילה" , "אולי יבקר ב"יד ושם" , "אין להם עדה" , "לא היו בצבא" , "אין רב שעשה להם ברית" , "לא עושים מילואים" .עיבוד ולחן מערביים.

טוקטה ופוגה בדי מינור מנוגנת בג'י מינור:
היצירה של באך בעיבוד מזרחי.דגימה מ"כמו פרפר".שילוב של לחן מערבי קלאסי ועיבוד ונגינה מסורתיים לחלוטין,סגנון אמנותי.

כשאני איתך אני כמו דג:
שימוש בצרפתית בעגה מרוקאית ,"טיפש כמו נעל" ,"נגמר לי האיי.קיו." ,"ממש כמו אמבה", "כשאני אתך אני כמו דג" , "מבט דבילי". שיר השייך במובהק לסגנון הניאו מסורתי מבחינת עיבוד,לחן,והגשה.

עננה:
מחווה חוזרת למחווה של אריק לביא מ"עבודה עברית" ,התייחסות מפורשת וישירה לנושא הדיסקים המזויפים; "כפרה עליך" ,"אתה חייב לי כסף" , "להביא את המכה על הגב שלי".



מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב