N.LP. - בשירות הורינו, יחד ולחוד. 

בשנות ילדותי הצעירה ואני בת 5-6 השונות שלי מאמא, כבר הטריד אותי. בימים שכבר התחלתי לעמוד על דעתי ולהבחין בנויאנסים של הדמויות הסובבות את עולמי, הרגשתי כבר את השונות שלי מאמא.. החוויה האישית הכאיבה מאוד ובעיניים שלי אז, אמא לא הבינה אותי, לא הרגישה אותי ולא תמכה. תחושה של זרות וניכור וצורך שלי בהחבאת הרגשות.

רק עם אבא אפשר היה להתחבק, להיות חברה שלו לשתף אותו בחוויות הגן וראשית בי"ס. הייתי יושבת שעות לצדו בנגריה בשעת ערב ועוקבת בתשומת לב כיצד מקציע ומשייף ובודק ו"משפר" ומעביר יד לבחון אם מעובד עד תום לשביעות רצונו. ואומר: "או ככה אני מרוצה - זאת עבודה טובה ולא ש"ל (שווה לתחת) וצוחק..." לילות חורף קרים ספונים שנינו בתוך מבנה הנגרייה כשבאוויר ריח השבבים הטריים שכרגע הוקצעו, מעורב בלחות שנספגה בעצים עצמם ובקירות המבנה. לפעמים הייתי מגיעה וכבר בדרך שומעת את חיתוך המשור המטרטר. סימן הוא לעמוד בפתח הדלת ולחכות עד שאבא יבחין ויפנה מבטו. מסוכן המכשיר הזה והכללים היו ברורים ומקוימים. כמו ברית ביננו שאיננה כתובה, כל אחד יודע את תפקידו. ואז, אבא היה מרים את עיניו ומחייך חיוך רחב, שמח לקראתי, שמח לבואי ומזמין אותי להצטרף אליו לשבת על הקובייה הגדולה שהייתה שמורה ומיועדת במיוחד בשבילי. אבא מסיים את החתוך במשור הגדול ואז חוזר למשטח העבודה וכעת, אפשר כבר לדבר איתו לספר לו על הגן והילדים והגננת ואפשר גם לשיר וללמד אותו והוא מצטרף, שר כל כך יפה ומתבדח וממציא מילים וחרוזים ולפעמים מוסיף ומדבר לעצמו, ואני שואלת מה??? והוא עונה "אני מדבר לאיש חכם" וצוחק...

כעת אפשר גם להתלונן על אמא הרי כבר אמרנו, שיש ברית לא כתובה בייננו ויכולים לשתף במה שקשה לנו. כמה מפתיע? אמא הרי מעצבנת אותי ואותו, רוב הזמן רב איתה, היא לעולם איננה מרוצה והמקום היחידי שמרגיש שהוא מלך, זה בנגריה. כאן יכול לחלום ולפנטז עד אין קץ, כאן יכול לבכות על מה שחסר לו ולא יודע אחרת, כאן יכול להיות משוחרר ומחובר לעצמו. בנגרייה מותר הכל, זו חלקת ארץ שמורה ובטוחה.

השעה כבר מאוחרת ואבא עייף ומסמן לי שהגיע הזמן ללכת ולהיכנס הבייתה. יש סדר של הסגירה ואני מתבקשת ללכת קדימה עם שובל האור לפני שמחשיך את כל הזירה. הלילה יורד על הנגרייה וכעת אנחנו יחד ממש צוות של אבא וילדה נכנסים הביתה ופוגשים את אמא שתמיד קצת חמוצה.

ספור זה בעיניים של ילדה בת 5-6 מחדד בפנינו את הצרכים הבסיסיים שהם אבני התשתית עבורנו. הצורך באהבה, חום, שיתוף, קרבה, הגנה והשתייכות. ילדה כזאת חוותה קשר חם ותומך מצד אביה ונשארה רחוקה מאמה. פער זה נשאר עומד וקיים עבורה גם בבגרותה בבחירת הזוגיות שלה וטיב קשריה עם ילדיה שלה.



ל- N.L.P יש דרך יצירתית ומוצא. מה נחוץ לילדה כזאת יותר מכל?

חיבור בריא ושמח של הורים מלוכדים יחד איתה. באמצעות כוחו המופלא של הדמיון ניתן לשתול אירוע/תמונה המציעה פנטזיה מומחזת שלימה. אירוע של ריקוד משותף של ההורים עם הילדה על שפת הים לבושים בבגדי ים, ריקוד של שמחה וביחד.

תמונה זו מושתלת בטכניקה טיפולית עוד לפני.ש..,.מוקדם יותר בחיים... ולהזכירכם, אירוע חיובי משמעותי המוטמע בתת מודע משליך על כל רצף האירועים שהתרחשו מאוחר יותר ומאפשר לרגשות הקשים להשתחרר ולהתעדכן ולקבל את (מה שהיה חסר אז) הרגשות התומכים והרצויים. יכולת הריפוי הינה תהליכית ומוטמעת ומחלחלת לאורך תקופת המפגשים האישיים. הטיפול נעשה באמצעות החושים, דרך המחשבה, דרך התחושה והשינוי בגישה פותח דרכים חדשות, המאפשרות בחירה.

יכולת הבנת האחר (ההורה) מהעיניים שלו, ההבנה והחיבור לחוויה של מה שהיה נחוץ לו אז, באותו מעמד? מלמדת אותנו כבוגרים לראות את הורינו במצוקתם (אז) מעוררת אמפתיה וסליחה וקבלה. מכאן מושג הריפוי והפיוס ושיקום היחסים. פסגת ההישג עבורנו טמונה ביכולתנו לראות ולחוות כל אחת מהדמויות המשמעותיות מתוך נקודת מבטם (והצרכים שלהם) ולדלג בגמישות בין התפקידים, וכאן המקום לציין שזו לב ליבה של השיטה, השינוי בגישה. תהליך זה חובק בתוכו אפשרויות לבחירה והתנהלות על פי קודים חדשים שנרכשו, שימשיכו לככב עמוק לעבר העתיד.