העובדות:
1. ב-3.12.07 הוגש כתב אישום נגד ד"ר יעקב ג'קי סרוב יליד 1954. התובעים טוענים, שהנאשם קיבל שוחד מאסי אבוטבול ומאשימים אותו בעבירה לפי סעיף 290 לחוק העונשין.
2. בכתב האישום נטען כי בשלוש הזדמנויות, בין השנים 2005-2006, המתין סרוב בפתח חדר המיון לאבוטבול, דאג שיקבל טיפול אישי ללא תורים וקיבל ממנו סכומים שנעו בין 800 ל-1,000 שקל בכל פעם. באחד המקרים, התקשר ד"ר סרוב ליחידה לחקירות בינלאומיות במשטרה (יאחב"ל) ואמר כי אבוטבול ביקר במיון, משום שיצא ממעצר בית ללא אישור. כן נטען, כי הנאשם ביקש וקיבל מאבוטבול באמצעות שטיימן 800 - 1000ש"ח במזומן, כשוחד עבור זירוז ההליכים במיון.
החלטה:
1. הנאשם מנהל קליניקה מודע לחובתו לנהל ספרים, לדווח על הכנסותיו ולהנפיק קבלות על כל תשלום שמשולם לו. אילו באמת האמין, שהתשלום שקיבל מאבוטבול חוקי ומגיע לו עבור עבודה לגיטימית, שאיננה קשורה לעבודתו בביה"ח, אין כל ספק שהיה שולח לאבוטבול קבלה ומציג את העתקה בבית המשפט.
2. הנאשם טען בחקירה שזירז את ההליכים עבור אבוטובול על מנת לקצר שהותו בביה"ח כיוון שנוכחותו גרמה לאי נוחות/נעימות למטופלים ולצוות, אך לא אמר שבביה"ח קיימים נוהל והנחיות הביטחון ולנוהל שעל פיהם פעל. גם אם קיים בביה"ח נוהל, אין לו ולא כלום עם התנהלותו של הנאשם כלפי אבוטבול, שהיתה בגדר טיפול פרטי בתוך ביה"ח, ושוללים טענת הנאשם שלא ידע בעת שקיבל משטיימן את הכסף שדרש מאבוטבול, שהכסף הוא בעד הליוויים והעזרה המיוחדת שעזר לאבוטבול.
3. סעיף 34יב לחוק קובע סייג לאחריות פלילית שעניינו - אדם שנקלע למצוקה, בשל איום ממשי שאיים עליו אדם אחר, הדורש ממנו לבצע מעשה עבירה, והוא נאלץ לבחור בין שתי רעות: האחת, כניעה לאיום תוך כדי ביצוע עבירה פלילית, האחרת, סירוב לבצע את העבירה תוך כדי חשיפה עצמית לסכנה שימומש האיום אשר כוון נגדו או נגד זולתו. על הטוען להגנת כורח להראות שהאיום שהופנה אליו היה מוחשי, ונשקפה ממנו סכנה ממשית וקונקרטית לפגיעה חמורה בחיים, בחירות בגוף או ברכוש, של המאוים או זולתו, להבדיל מאיום סתמי או כללי.
4. גרסת הפחד המשתק שהשתלט על הנאשם כשהכסף נדחף לכיסו, נדחתה. אבוטבול לא הפנה לנאשם שום איום והסכנה לא הייתה ממשית ומידית ולא מנעה מהנאשם מלפנות לרשויות חרף חששותיו. מה עוד שטענת הפחד והכורח לא הועלתה בחקירה ואין הסבר לכבישתה.
5. מן המפורסמות הוא שחקירה פלילית, גם ההוגנת ביותר גורמת לנחקר אי נוחות פיזית ומעמידה אותו במצב נפשי קשה. למרות זאת על פי השיטה המשפטית הנוהגת, בהעדר לחץ חיצוני ו/או פנימי, לדברים שמסר נחקר בחקירתו, יש משקל ראייתי. קבילותה של הודעה נגזרת, אפוא, מנסיבות גבייתה וממצבו הנפשי של הנחקר במהלך חקירתו.
6. בית המשפט הגיע למסקנה שלא מחמת לחץ פנימי הודה הנאשם, כי אם מרצונו הטוב, תוך שהוא חש בושה וכלימה על כך שבעבור תמורה עלובה, שאיננה יותר מ"נזיד עדשים" וויתר על כבודו וקיבל סכומים זעומים מאבוטבול. מתן משקל ראייתי מלא להודעה מחייב בדיקה אם קיים דבר מה נוסף להודאה. בדבריו של שטיימן ותוכנן המפליל של השיחות יש כדי לשמש כ"דבר מה". דבריו של שטיימן בהקשר לדרישת השוחד, שדרש הנאשם, בהצטרפם לדבריו המפלילים של אבוטבול - נותן השוחד - הם בגדר ראיה חיצונית ומאמתת בעלת משקל סגולי גבוה מאוד ששיש בהם לשמש דבר מה להודאת הנאשם.
1. ב-3.12.07 הוגש כתב אישום נגד ד"ר יעקב ג'קי סרוב יליד 1954. התובעים טוענים, שהנאשם קיבל שוחד מאסי אבוטבול ומאשימים אותו בעבירה לפי סעיף 290 לחוק העונשין.
2. בכתב האישום נטען כי בשלוש הזדמנויות, בין השנים 2005-2006, המתין סרוב בפתח חדר המיון לאבוטבול, דאג שיקבל טיפול אישי ללא תורים וקיבל ממנו סכומים שנעו בין 800 ל-1,000 שקל בכל פעם. באחד המקרים, התקשר ד"ר סרוב ליחידה לחקירות בינלאומיות במשטרה (יאחב"ל) ואמר כי אבוטבול ביקר במיון, משום שיצא ממעצר בית ללא אישור. כן נטען, כי הנאשם ביקש וקיבל מאבוטבול באמצעות שטיימן 800 - 1000ש"ח במזומן, כשוחד עבור זירוז ההליכים במיון.
החלטה:
1. הנאשם מנהל קליניקה מודע לחובתו לנהל ספרים, לדווח על הכנסותיו ולהנפיק קבלות על כל תשלום שמשולם לו. אילו באמת האמין, שהתשלום שקיבל מאבוטבול חוקי ומגיע לו עבור עבודה לגיטימית, שאיננה קשורה לעבודתו בביה"ח, אין כל ספק שהיה שולח לאבוטבול קבלה ומציג את העתקה בבית המשפט.
2. הנאשם טען בחקירה שזירז את ההליכים עבור אבוטובול על מנת לקצר שהותו בביה"ח כיוון שנוכחותו גרמה לאי נוחות/נעימות למטופלים ולצוות, אך לא אמר שבביה"ח קיימים נוהל והנחיות הביטחון ולנוהל שעל פיהם פעל. גם אם קיים בביה"ח נוהל, אין לו ולא כלום עם התנהלותו של הנאשם כלפי אבוטבול, שהיתה בגדר טיפול פרטי בתוך ביה"ח, ושוללים טענת הנאשם שלא ידע בעת שקיבל משטיימן את הכסף שדרש מאבוטבול, שהכסף הוא בעד הליוויים והעזרה המיוחדת שעזר לאבוטבול.
3. סעיף 34יב לחוק קובע סייג לאחריות פלילית שעניינו - אדם שנקלע למצוקה, בשל איום ממשי שאיים עליו אדם אחר, הדורש ממנו לבצע מעשה עבירה, והוא נאלץ לבחור בין שתי רעות: האחת, כניעה לאיום תוך כדי ביצוע עבירה פלילית, האחרת, סירוב לבצע את העבירה תוך כדי חשיפה עצמית לסכנה שימומש האיום אשר כוון נגדו או נגד זולתו. על הטוען להגנת כורח להראות שהאיום שהופנה אליו היה מוחשי, ונשקפה ממנו סכנה ממשית וקונקרטית לפגיעה חמורה בחיים, בחירות בגוף או ברכוש, של המאוים או זולתו, להבדיל מאיום סתמי או כללי.
4. גרסת הפחד המשתק שהשתלט על הנאשם כשהכסף נדחף לכיסו, נדחתה. אבוטבול לא הפנה לנאשם שום איום והסכנה לא הייתה ממשית ומידית ולא מנעה מהנאשם מלפנות לרשויות חרף חששותיו. מה עוד שטענת הפחד והכורח לא הועלתה בחקירה ואין הסבר לכבישתה.
5. מן המפורסמות הוא שחקירה פלילית, גם ההוגנת ביותר גורמת לנחקר אי נוחות פיזית ומעמידה אותו במצב נפשי קשה. למרות זאת על פי השיטה המשפטית הנוהגת, בהעדר לחץ חיצוני ו/או פנימי, לדברים שמסר נחקר בחקירתו, יש משקל ראייתי. קבילותה של הודעה נגזרת, אפוא, מנסיבות גבייתה וממצבו הנפשי של הנחקר במהלך חקירתו.
6. בית המשפט הגיע למסקנה שלא מחמת לחץ פנימי הודה הנאשם, כי אם מרצונו הטוב, תוך שהוא חש בושה וכלימה על כך שבעבור תמורה עלובה, שאיננה יותר מ"נזיד עדשים" וויתר על כבודו וקיבל סכומים זעומים מאבוטבול. מתן משקל ראייתי מלא להודעה מחייב בדיקה אם קיים דבר מה נוסף להודאה. בדבריו של שטיימן ותוכנן המפליל של השיחות יש כדי לשמש כ"דבר מה". דבריו של שטיימן בהקשר לדרישת השוחד, שדרש הנאשם, בהצטרפם לדבריו המפלילים של אבוטבול - נותן השוחד - הם בגדר ראיה חיצונית ומאמתת בעלת משקל סגולי גבוה מאוד ששיש בהם לשמש דבר מה להודאת הנאשם.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
