תרופות - שיבר של מצבי הרוח? 

נראה לי, שמי שלוקח תרופות פסיכיאטריות באופן קבוע יכול להפוך עובדה זו ליתרון משמעותי על פני מי שאינו לוקח תרופות כאלה בכלל.

נשמע מוזר?

ובכן, העניין הוא פשוט למדי; למי שנוטל בקביעות תרופות פסיכיאטריות יש למעשה שיבר - ברז ראשי, אשר באמצעותו (רצוי מאוד בהוראת הפסיכיאטר המטפל!!) הוא יכול לווסת את המצבים הנפשים שלו. לעומת זאת, מי שלא לוקח מושפע בד"כ בעיקר מהסביבה ומשינויים ביו-כימיים פנימיים ללא יכולת אחרת לווסת באופן יזום את מצבו הנפשי.

אז איך זה בפועל? האם בכל פעם שיש שינוי לרעה במצב הרוח, צריך לרוץ לרופא הפסיכיאטר? הרי ברור שזה לא מעשי ... ואולם, ישנם מצבים רבים בהם שינוי קטן במינון יכול להביא לשינוי מסוים ועתים משמעותי במצבי הרוח ואף בעוצמת סימפטומים אחרים, אז מה ניתן לעשות בלי לרוץ לרופא?

במשך שנים די רבות ניתנה לי רשות מהפסיכיאטר שלי להעלות ולהוריד את המינון היומי שלי וכך הייתי מאזן את עצמי.

לדוגמה:

הייתי נוטל תרופה במינון קבוע של 20 מ"ג ליום. ביקשתי רשות מהפסיכיאטר המטפל בי לווסת התרופה באופן גמיש ביחס למצבי הנפשי. קיבלתי את רשותו הקבועה לקחת מהתרופה כל יום מינון כלשהו הנע בין 15 מ"ג ל-25 מ"ג ליום לפי הצרכים הנפשיים היומיים שלי. האחרונים למעשה היו מבוססים על היכרותי את עצמי.

מכאן גם אולי ניתן לקבל רמז שההיכרות של המטופל את עצמו היא גם בעלת ערך רב במישור התרופתי במסגרת ההתמודדות עם ההפרעות הנפשיות.