ייצוג הסכסוך הישראלי-ערבי בספרי הלימוד בישראל 

הסכסוך הישראלי-ערבי עובר כציר לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל מיום הקמתה (מלחמת תש"ח) ועד ימינו. הסכסוך הערבי-יהודי החל מראשית התיישבותם של היהודים בארץ ישראל. הסכסוך היה אלים כבר מתחילתו והגיע לשיאו במרד הערבי בשנים 1936-1939. מלחמת העצמאות, שפרצה לאחר ההכרעה באו"ם בדבר חלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות, גבתה קורבנות רבים משני הצדדים ומאות אלפי פלשתינים הפכו לפליטים בסיומה. הסכסוך הערבי-ישראלי הוא אחת הדוגמאות לסכסוך בלתי נשלט לפחות עד שנת 1974, השנה בה נחתמו הסכמי הפסקת לחימה בין ישראל למצרים ובין ישראל לסוריה, הסכמים אלא שאפשרו את פתיחתו של תהליך השלום ושלוש שנים מאוחר יותר לביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בירושלים.[1]

במהלך שנות החמישים והשישים היללו ההיסטוריוגרפיה והספרות הישראלית את מלחמת העצמאות ותיארו אותה במונחים של נס. הם תיארו את המלחמה בניצחונם של המעטים על הרבים, החלשים על החזקים, העניין הצודק על העוול והשוו את המלחמה למלחמת דויד בגולית או למלחמות המכבים. כדי להעצים את ההישג ההרואי, האשימו את בריטניה בכך שכיוונה כביכול בחשאי את מתקפת הפלסטינים על היישוב ואת פלישת צבאות ערב לישראל. ככל שהעמיק המחקר האקדמי בתולדות המלחמה ותוצאותיה השתנתה גישה זו, השתחררה מפראזות ומסופרלטיבים ונעשתה ביקורתית יותר.[2]

בשלהי שנות השמונים מסתמנת תפנית בכתיבה ההיסטורית בישראל עם הופעת ההיסטוריונים "החדשים" שספריהם הסיתו את תשומת הלב מהישגיה של מדינת ישראל, אל סבלותיהם של הפלסטינים. לדברי מוריס, הגורם להופעת ההיסטוריונים "החדשים" היה פתיחת הארכיונים וחשיפת תעודות מימי ראשית המדינה. לדבריו ההיסטוריונים הישנים אוחזים בגרסה ישראלית פשטנית של הסכסוך הישראלי-ערבי ונמנעים מלדון בעובדות שעלולות להציג באור שלילי את הצד הישראלי. הם מעין היסטוריונים מטעם העוסקים בהצדקת התנועה והמדינה איתה הם מזדהים. גישת ההיסטוריונים "החדשים" מאופיינת בספקנות בסיסית ובאובייקטיביות מדעית. ריחוקם היחסי מן המאורעות ופתיחת ארכיונים מתקופת מלחמת 1948, מאפשרים להם להציע מחקרים מבוססים ומתועדים היטב.[3]

לדעת רם, הופעתם של ההיסטוריונים "החדשים" ו"ויכוח ההיסטוריונים" אינו נובע כלל וכלל מגילוין של עובדות חדשות בלתי נודעות, העובדות המתגלות בויכוח ההיסטוריונים היו ידועות מכבר, גם אם לא באותה מידת דיוק וביסוס, והחדשנות המתגלה היא דווקא בתחום הנרטיב ההיסטורי.[4] זהו "מעבר מהכרה היסטורית לאומית מוסכמת להכרה היסטורית רווית ניגודים, מה שמתחולל לאחרונה בשיח ההיסטוריוני הישראלי הוא מעבר מ"קול ישראל" - קולה הרשמי של הציונות הקלאסית של תנועת העבודה ושל מדינת ישראל הממלכתית, ל"קולות רבים" ושונים. השינוי בתחום ההיסטוריוגראפי מציין את תחילת סיומה של ההכרה ההיסטורית ההולמת תקופת כיבוש, התנחלות, בניית לאום והקמת מדינה, ואת תחילת היווצרותה של הכרה היסטורית חדשה המאפיינת חברה אזרחית, צרכנית ואולי אף תרבותית".[5]

דעה דומה מביע דן דינר הרואה את ההיסטוריונים "החדשים" כ"ביטוי לשינוי אובייקטיבי שחל בזהות הקולקטיבית הישראלית - מן התפיסה הקבוצתית, הקולקטיביסטית, המזרח אירופית - אל האינדיבידואליזם, הפלורליזם, והמערב אירופאיות".[6]

במהלך הסכסוך הבלתי נשלט עם הערבים, בסוף שנות הארבעים עד תחילת שנות השבעים, פיתחה החברה הישראלית ושימרה אמונות חברתיות שאפשרו לה להתמודד עם הסכסוך בהצלחה. כדי להתמודד בהצלחה עם הסכסוך חייבת החברה להאמין שיעדיה צודקים. היהודים הישראלים האמינו ועדיין מאמינים, שביטחון ישראל ואזרחיה היהודים נתון לאיום רציני, לכן הפך הביטחון לסמל תרבות עליון באתוס היהודי ישראלי וכל ערוצי התקשורת והחיברות טיפחו מורשת של מלחמות וקרבות והפכו את הגבורה לערך עליון. ביטוי נוסף של הסכסוך הוא הדה-לגיטימציה של היריב. הערבים הואשמו בהמשך הסכסוך, בגרימת כל המלחמות והפעולות הצבאיות והוצגו כקשי עורף וכמתנגדים ליישוב הסכסוך בדרכי שלום.

לעומת תדמית הערבים, היהודים ראו את עצמם כשוחרי שלום מוסריים. הם הוצגו כקורבנות וההתנגשויות הצבאיות נתפסו כפעולות של הגנה עצמית. היהודים התבקשו להקריב קורבנות כדי להתמודד בהצלחה עם הסכסוך הבלתי נשלט. הקשיים הכלכליים, נטל השירות הצבאי או אובדן חיי אדם, היו כולם מחיר הסכסוך שאזרחי ישראל נדרשו לשלם כפטריוטים של מדינתם. החברה הישראלית עשתה מאמץ לטפח אחדות וליצור תחושה של השתייכות. הודגשו המורשת והדת המשותפים ונעשה ניסיון למזער את ההבדלים בין היהודים שהגיעו מחלקים שונים של העולם, ולקבוע קונצנזוס שהתייחס בעיקר לאמונות חברתיות הנוגעות לסכסוך הערבי-ישראלי, צדקת יעדי ישראל והדרכים להבטחת בטחונה. השלום הוצג כשאיפה, והיהודים הוצגו כאוהבי שלום, שנאלצו בכורח הנסיבות, להיות מעורבים בסכסוך אלים והערבים הם אלה שדוחים כל פיתרון לשלום.[7]

אחת הדרכים המהותיות לבחינת הקודים הערכיים של חברה היא בחינת ספרי הלימוד. ספרי הלימוד הם חלק מהידע של בית הספר, ומעבירים את האתוס החברתי מדור לדור. הספרים הם כלים פוטנציאלים להוראה המונית ו/או לבקרה חברתית, וממלאים בכל מדינה תפקיד חשוב ביצירת הזיכרון ההיסטורי והתודעה הקולקטיבית ומשתנים במשך השנים בהתאם לשינויים החברתיים והתודעתיים שחלים באליטות באותה מדינה.[8] הם יוצרים מצג שווא של ידע אובייקטיבי, אך למעשה אינם אלא בבואה לידע הלגיטימי שהשכבה השלטת מעוניינת להטמיע בדור תלמידיה. רוב תוכניות הלימודים בבית הספר מתמקדות בקונצנזוס, מן התלמיד נדרש לחקור וללמוד אידיאולוגיה הנמצאת בקונצנזוס ושאינה מייצגת את הקומפלקס והסתירות בשאלת השליטה והארגון של החיים החברתיים. הספרים נועדו להנחיל ערכים מוגדרים מראש בלי לעודד חשיבה עצמאית או ביקורתית.[9]

לפי פירר, שבדקה השתקפות ערכים ציוניים בספרי לימוד בהיסטוריה בין השנים 1900-1984, העלתה במחקרה שספרי הלימוד בהיסטוריה בשנות השבעים והשמונים המוקדמות צמצמו את האדרת הגבורה היהודית ואת הצגת המיתוסים, אך המשיכו לבטא את הערכים והיעדים הלאומיים של הציונות, ולהדגיש את הקורבנות היהודיים במהלך הדורות. הם התחילו להציג את טענות הערבים לזכותם על מה שנקרא היום טריטוריה ישראלית, אך הציגו אותן כמוצדקות פחות מטענות היהודים. בתארם את הערבים, השמיטו מהספרים תוויות של דה-לגיטימציה, אך המשיכו להציג את הערבים באמצעות סטריאוטיפים שליליים.[10]

פודה בודק את הצגת הסכסוך הערבי-ישראלי בספרי הלימוד בהיסטוריה ובאזרחות מ-1948 עד 2000 ומחלק את הספרים לשלוש תקופות. ספרי הדור הראשון - "ילדות" (1948-1967) משקפים במידה רבה את הצורך לבנות נרטיב היסטורי אחיד של אומה, תוך שרטוט דמות שלילית וסטריאוטיפית של הערבים ותיאור חד-צדדי של אירועים היסטוריים מרכזיים. בדור הספרים השני - "התבגרות" (1975-1990), חלו שינויים חשובים בהצגת אמיתות ציוניות מקובלות. מיתוס ארץ ישראל "הריקה והשוממה" של ראשית העלייה הציונית החל להיסדק. הוצגו נתונים חדשים שהעמידו בסימן שאלה את המיתוס "מעטים מול רבים" במלחמת 1948, ואף נדונה שאלת הזהות של הערבים אזרחי ישראל. בדור השלישי - "בגרות", החל משנות התשעים, החלו להיכנס לספרים ממצאי מחקרים חדשים והוחל בניסיון בהצגת תמונה מאוזנת יותר של הסכסוך הישראלי-ערבי, ונעשה ניסיון לראות את הסכסוך גם מעיניים ערביות.[11]

על פי האמור לעיל, נראה כי ספרי הלימוד עברו שינויים משמעותיים ששיקפו התפתחויות בחברה הישראלית וכן את השפעתם של החידושים בהיסטוריוגרפיה הציונית. אולם למרות השינויים סובר בר-טל במאמרו משנת 1999, שעדיין יש עקבות ברורים של "אתוס הסכסוך" המופיעים בספרי ההיסטוריה הגיאוגרפיה והאזרחות, המציגים את ההיסטוריה היהודית המודרנית בהקשר של הסכסוך הערבי. בהקשר זה, משולבות האמונות החברתיות הנוגעות לביטחון, לדימוי העצמי החיובי, לקורבן היהודי, ולהצגת הערבים באמצעות סטריאוטיפים שליליים. אחדים מהספרים שנלמדו בשנים 1994-1995 משקפים את הסכסוך הבלתי נשלט שהגיע לשיאו בתקופה שבין שנות הארבעים המאוחרות לשנות השבעים המוקדמות, הם אינם מותאמים למציאות של תהליך השלום, המעצב את היחסים החדשים בין היהודים לערבים במזרח התיכון. אחדים מהם עדיין אינם משקפים את השינויים שהתרחשו בשנות השבעים והשמונים בעקבות הסכם השלום עם מצרים והשלום המעשי עם ירדן.

חיזוק לדעתו ניתן לראות במאמר, המציג את מחקרם של פירר ועדואן (1997) המשווים בין ספרי ההיסטוריה והאזרחות הישראלים והפלשתינים ובודקים את השתקפות בעיית בפליטים, עולה שרוב הספרים הישראליים בהיסטוריה ובאזרחות עדיין כופים את המשמעות הציונית הקלאסית של ההיסטוריה, המתבססת על שלושה עקרונות: לכל אורך ההיסטוריה היהודים היו קורבן; רק מדינה יהודית וציונית ריבונית יכולה להביא לקץ סבלו של העם היהודי ולתחיית העם בארצו; בעזרת החלוצים והלוחמים, שינתה הציונות את פני ההיסטוריה היהודית. לעומת זאת, חלה התמתנות רבה בסטריאוטיפ הערבי, וניתנה הכרה רבתי לזהות הלאומית הפלשתינית.[12]

1) דניאל בר-טל, הסכסוך הערבי-ישראלי כבלתי-נשלט והשתקפותו בספרי הלימוד הישראלים, מגמות, עמ' 443
2) יואב גלבר, קוממיות ונקבה, עמ' 11
3) אורי רם, זיכרון וזהות: סוציולוגיה של ויכוח ההיסטוריונים בישראל, תיאוריה וביקורת, עמ' 15
4) שם, שם
5) שם, 20
6) זקס, היסטוריוגרפיה וזהות לאומית, תיאוריה וביקורת, עמ' 73
7) דניאל בר-טל, עמ' 448-456
8) אלי פודה, הסכסוך השקט: השתקפותם של יחסי ישראל-ערב בספרי הלימוד להיסטוריה בישראל 1948-2000, זמנים, עמ' 21; דניאל בר-טל, עמ' 457
9) שרה זמיר, זמנים חדשים ספרים חדשים, פנים, עמ' 53-54
10) רות פירר, סוכנים של החינוך הציוני, עמ' 182-187
11) אלי פודה, עמ' 20-30
12) רות פירר וסמי עדואן, אני הגיבור אני הקורבן, פנים, עמ' 43-46