שבת רגילה בתחילת אוקטובר. הקיץ עזב, העונות מתחלפות וקרירות הסתיו מורגשת באוויר. במהלך שוטטות באזור הטיימס סקואר הבחנו בהתקהלות של צלמי פפראצי בכניסה לתיאטרון בברודווי. תוך כדי שאנו חולפים על פני ההמון , שמתי לב בזווית העין למודעת פרסומת להצגה שכרגע רצה בתיאטרון. היה זה המחזה שכתב ארתור מילר ורובנו למדנו בתיכון, "כולם היו בני". מה שמשך את תשומת ליבי הייתה הפרסומת אשר הציגה מי השחקנים הראשיים. מבין הארבעה, שיש לציין כי זיהיתי את כולם על פי התמונה אך לא בשם, זיהיתי את חביבתנו, ג'ואי מדוסון קריק, הרי היא קייטי הולמס.
קשה להגיד שאני איש אשכולות, צופה בהצגות ואופרה אך מפעם לפעם נחמד גם לי לספוג קצת תרבות והחלטנו להיכנס (זה לא שהיה לנו מה לעשות ביום שבת בצהריים בניו-יורק). דקה אחרי רכישת הכרטיסים אנו יוצאים לכניסה לתיאטרון לרשותנו שעה עד הרמת המסך. לפתע התקהלות הצלמים מתחילה להתעורר, פלאשים רצים באוויר המזוהם של העיר הגדולה ולהפתעתנו עצר רכבה של הגברת הולמס בכניסה והיא יורדת מהרכב במרחק יריקה מאתנו. אבק של כוכבים נחת עלינו. כמובן שהצטרפנו לחוויה וצעקנו: "קייטי אנו אוהבים אותך...".
מילר לקח את ההשראה מתוך קטע עיתון אשר תאר סיפור אמיתי על איש עסקים מצליח אשר ביודעין מכר חלקי מטוס פגומים לממשל במהלך מלחמת העולם השנייה ולעניין היו השלכות טרגיות. המחזה מתרחש בחצר האחורית של משפחת קלר...דמויות נכנסות ויוצאות מאותה חצר, העלילה מתחילה ומגיעה לסיומה באותה זירה. השחקנים מצויינים, הבימוי מרתק ואלמנטים להם שכחתי לשים לב בתיכון חוזרים אלי בעוצמות והבנה עמוקים יותר. מרגיש כאילו הייתי שכן של מר ג'ו קלר וסיפור חייו ידוע לי...
ארתור מילר ידע מה הוא עושה. אני זוכר את הסיפור מימי התיכון אך לצפות במחזה מוצג ע"י שחקנים גדולים כגון ג'ון ליטגו או דיאנה וויסט וכמובן קייטי החמודה, ממש מרגש... תתפלאו היא ממש שחקנית טובה. כדאי שתדעו שרוב האמריקאים ששאלתי לא ידעו על איזה מחזה אני מדבר. הם לא לומדים את המחזה בתיכון. מי שבחר את המחזה למערכת הלימוד בישראל היה תותח. מוסר, ערכים, כסף ומשפחה הם רק חלק מהערכים שהמחזה מטיח בפני הצופה...האמת שהרגיש לי מיוחד נוכח התרסקות הקפיטליזם לה כולנו "זוכים" בסבב הנוכחי של נפילת הבורסות בעולם...
על אף העובדה שרמקול הפריע לי לצפות ב25% מהבמה, ישבנו שורה שלישית במחיר שורות אחוריות... היה שווה כל רגע. אגלי זיעה של קייטי התעופפו עלינו ואנו היינו ממש באקסטאזה, או כמו שהסלנג החדש שאליו לא היינו מודעים עקב השנה האחרונה בה בילינו בנכר אומר: "אין דברים כאלה"...
קשה להגיד שאני איש אשכולות, צופה בהצגות ואופרה אך מפעם לפעם נחמד גם לי לספוג קצת תרבות והחלטנו להיכנס (זה לא שהיה לנו מה לעשות ביום שבת בצהריים בניו-יורק). דקה אחרי רכישת הכרטיסים אנו יוצאים לכניסה לתיאטרון לרשותנו שעה עד הרמת המסך. לפתע התקהלות הצלמים מתחילה להתעורר, פלאשים רצים באוויר המזוהם של העיר הגדולה ולהפתעתנו עצר רכבה של הגברת הולמס בכניסה והיא יורדת מהרכב במרחק יריקה מאתנו. אבק של כוכבים נחת עלינו. כמובן שהצטרפנו לחוויה וצעקנו: "קייטי אנו אוהבים אותך...".
מילר לקח את ההשראה מתוך קטע עיתון אשר תאר סיפור אמיתי על איש עסקים מצליח אשר ביודעין מכר חלקי מטוס פגומים לממשל במהלך מלחמת העולם השנייה ולעניין היו השלכות טרגיות. המחזה מתרחש בחצר האחורית של משפחת קלר...דמויות נכנסות ויוצאות מאותה חצר, העלילה מתחילה ומגיעה לסיומה באותה זירה. השחקנים מצויינים, הבימוי מרתק ואלמנטים להם שכחתי לשים לב בתיכון חוזרים אלי בעוצמות והבנה עמוקים יותר. מרגיש כאילו הייתי שכן של מר ג'ו קלר וסיפור חייו ידוע לי...
ארתור מילר ידע מה הוא עושה. אני זוכר את הסיפור מימי התיכון אך לצפות במחזה מוצג ע"י שחקנים גדולים כגון ג'ון ליטגו או דיאנה וויסט וכמובן קייטי החמודה, ממש מרגש... תתפלאו היא ממש שחקנית טובה. כדאי שתדעו שרוב האמריקאים ששאלתי לא ידעו על איזה מחזה אני מדבר. הם לא לומדים את המחזה בתיכון. מי שבחר את המחזה למערכת הלימוד בישראל היה תותח. מוסר, ערכים, כסף ומשפחה הם רק חלק מהערכים שהמחזה מטיח בפני הצופה...האמת שהרגיש לי מיוחד נוכח התרסקות הקפיטליזם לה כולנו "זוכים" בסבב הנוכחי של נפילת הבורסות בעולם...
על אף העובדה שרמקול הפריע לי לצפות ב25% מהבמה, ישבנו שורה שלישית במחיר שורות אחוריות... היה שווה כל רגע. אגלי זיעה של קייטי התעופפו עלינו ואנו היינו ממש באקסטאזה, או כמו שהסלנג החדש שאליו לא היינו מודעים עקב השנה האחרונה בה בילינו בנכר אומר: "אין דברים כאלה"...
