מה קשה בלהיות הורים ? 

השונה והמיוחד בתפקיד השכיח ביותר בעולם

איפיוני תפקיד ה"הורה"

בעוד שאימהות בטבע מסיימות את תפקידן הביולוגי כאשר הצאצאים מגיעים ליכולת לשרוד בעצמם, הרי שלתפקיד ההורה האנושי אין נקודת סיום. בניגוד להורות בטבע, ההורות האנושית אינה רק ביולוגית, אלא מורכבת גם מהיבטים ריגשיים, פסיכולוגיים, חברתיים וכלכליים.

תפקיד ה"הורה" הוא קודם כל תפקיד טוטאלי. אנו "הכל" בשביל ילדינו בילדותם: המזינים, המגינים, האחראים על הלמידה הריגשית שלהם, המעצבים את החשיבה, האחראים על החיבור שלהם לחברה ולתרבות. בילדות המוקדמת, אנו המתווכים בין ילדינו לבין העולם החיצון: "מתרגמים" להם את העולם מצד אחד, ומפרשים להם את עצמם בתוך העולם הזה מצד שני. זאת, על-מנת שבבוא הזמן הם יוכלו להתנהל בעצמם במציאות החיים.

תפקיד ה"הורה" הוא כוללני ואינטנסיבי: אין היבטים בחיי הילד שאינם נכללים בהגדרת התפקיד שלנו כהורה, אין לנו "פטור" מכלום. בגלל הכוללנות והאינטנסיביות, התפקיד שוחק מאוד, ולא פעם אנו מותשים וחשים חסרי אויר לנשימה. אך כהורים, אנו לא מרשים לעצמנו לומר זאת בקול, ואולי גם לא לעצמנו בשקט, כי החברה שופטת אותנו על אמירות כאלה. לפעמים, זה פשוט מתפרץ בפני הילד, דבר שמזעזע אותנו וגורם לנו לכאב, אשמה ובושה. זהו תפקיד שאיננו יכולים לקחת חופשה ממנו, וגם כשאנו ב"חופשה" בלי הילדים אנו הורים בתפקיד.

בשונה מתפקידים אחרים, מן התפקיד הזה אין יציאה ואין חרטה: משנכנסנו אליו, אין דרך חזרה. מן התפקיד הזה לא נפוטר ולא נתפטר. זאת, למרות שהכניסה לתפקיד, בניגוד לתפקידים אחרים, היא כמו "מפעל הפיס": אין לנו מושג איזה מין ילד יוולד לנו, איזה מזג יהיה לו ואיך הוא ישתלב עם יתר בני המשפחה. היש בנמצא עוד תפקיד אליו נכנס כך, "על עיוור", בלי לדעת לקראת מה הולכים -

בנוסף, זהו גם תפקיד תובעני מאין כמוהו: הורים נדרשים לתת בלי חשבון, בלי לצפות לתמורה, ובודאי לא לתמורה מיידית. הנתינה של ההורים אינה על-מנת לקבל חזרה. מבחינה כלכלית, זו, כמובן, עיסקה מפוקפקת, העולה לנו הרבה, הרבה משאבים... כהורים, אנו מקבלים מעצם הנתינה: כמה פעמים נתנו לילדינו עולם ומלואו, וקיבלנו מהם חצי חיוך קטן - והיסתפקנו בזה כדי לתחזק את המוטיבציה שלנו - ישנם זמנים שלהורים לא קל לתת: כשהם עצמם שרויים במצוקה ובקשיים שונים, כשהם לחוצים ובעצמם רעבים לתשומת לב וזקוקים להתייחסות ולהרגעה - קשה מאוד לתת !

זהו תפקיד אחראי עד מאוד, ולכן אנו נוטים בקלות רבה לשייך אלינו כל מצוקה של הילד: אהה, זה בגלל שאני אמא לא טובה, זה בגלל שאני עסוקה מידי, זה בגלל שאני רחוק מדי, קפדן מדי, ותרן מדי... מוכר - לכן קורה, שמצוקת הילד מקרינה על הדימוי העצמי של ההורה, ומכאן, קצרה הדרך לפניקה: שמא טעינו? שמא גרמנו נזק בלתי הפיך? והפניקה עלולה לגרור הלאה, לבלבול ולאבדן עשתונות, ממש כמו טובע במים, העושה תנועות נואשות ומבזבז אנרגיה כי הוא מאויים וחסר אונים.

ועוד: "הורות" היא תפקיד שנכנסים אליו ללא שום הכנה: תינוק, מה לעשות, לא מגיע לעולם עם חוברת "הוראות הפעלה". כדי ללמוד להיות הורים טובים, צריכים לעבור דרך מיתוסים ואידיאולוגיות רבות, מנוגדות זו לזו ומבלבלות, ולבסוף לברור את שנראה ומרגיש הכי מתאים.

לתפקיד ההורות אין גם בנמצא שום קריטריונים אוביקטיביים להצלחה: שלא כבתפקידים אחרים, כמו רופא או נהג אוטובוס - איך נדע אם אנו עושים עבודה טובה או לא - לפי הישגי הילד - לפי כמה הוא שמח - לפי כמה הוא אוהב אותנו - לפי איך הוא מתמודד עם קשיים - כמו-כן, גם לא נוכל לעשות את תפקידנו באוביקטיביות, כי אנו לא אוביקטיבים, כי הילד תמיד נחשב חלק מאיתנו, הארכה שלנו, מראה שלנו.

בנוסף לכל זאת, תפקיד ה"הורה" גם דורש מאיתנו להשתנות כל הזמן: אנו צריכים המון כלי עבודה שונים והמון גמישות לאורך כל מעגל החיים - גם כי כל אחד מילדינו הוא שונה ומיוחד, וגם כי ילדינו גדלים, מתפתחים ומשתנים כל הזמן. אפילו בתוך אותו היום, אנו פוגשים כל הזמן פן קצת שונה של ילדנו, לפי כמה הוא רענן ונמרץ או עייף ורעב, שמח ומשתף פעולה, או חושש ונסוג.

אז מה הפלא שלפעמים קשה לנו, ההורים, בתפקיד הזה - זהו תפקיד חיים, מתגמל ומעשיר מאוד, ואין הורה שלא רוצה, מאוד-מאוד, להצליח בו. אלא שבשל מורכבותו הרבה, זה לא מובן מאליו שנצליח עם כל ילד, בכל זמן. הציפיה המציאותית היא, שבאיזה שהוא זמן יהיה לנו קושי.