מה היא הארה ומהו סאטורי? 

מה הוא סאטורי ומהי הארה?

עשר שנות חיפוש בעומק היער
היום צחוק גדול בגדת הנהר
סואן

אחת הסיבות לבלבול הרב בנוגע להארה נובע מהשימוש באותה המילה לתאר שני אירועים שונים ומובחנים: רגע ההארה או החשיפה הראשונית שהיא פתאומית ומיידית, ותהליך ההארה או תהליך ההטמעה והאינטגרציה המתרחש לאורך שנים.

רגע החשיפה לטבע ההארה נקרא במורשת הזן "סאטורי" והסאטורי הראשון נקרא "קנשו". זהו רגע בו אני חווה חוויה ישירה של התודעה. במפתיע ובת אחת, לרוב לאחר תרגול רב של טכניקת מדיטציה כלשהי אך לא בהכרח, אני מכיר בטבעי האמיתי.

ה"קנשו" שלי התרחש בזמן תרגול בסדנת מדיטציה כשלפתע הפכתי מודע לכך שזה כבר כמה זמן שתשומת הלב אינה מופנית ספציפית לאף אובייקט מנטאלי (מחשבות, תחושות, או רגשות) והמודעות משקפת את כל מה שקורה, באחת, ללא כל סינון, בחירה, או מאמץ.

אובייקטים מנטאליים בדומה לבועות סבון מופיעים ומתפוגגים אבל למרות האבחנה בכל אחד ואחד מהם, התודעה אינה מתמקדת וננעלת על אף אחת מה"בועות". אין ניסיון להיאחז או להתעלם. אין כל ניסיון כלל.

כל אובייקט מנטאלי נחווה בעת הופעתו. המודעות מיידית וללא פער בין הופעת האובייקט ואבחנתו הקורים בו זמנית. התודעה היא בו ברגע, והיא נינוחה, חדה, וערנית לחלוטין. שרשראות מחשבה לא מתפתחות, או נמוגות עם הופעתן ללא כל הזדהות. תשומת הלב ממוקדת באופן מוחלט בהווה. כמעט ולא ניתן להפנות אותה לעתיד או לעבר והניסיון להיזכר במחשבות חולפות או להמציא סיפורים על העתיד הוא לא נוח ואפילו מעיק פיזית.

כל רגע הוא עצמאי לגמרי מהרגעים שלפניו.

אקט ההתבוננות העצמית חדל במידה ותורגל. מודעות והתבוננות עצמית הן הופכיות. להתבונן בעצמים המנטאלים דורש החלטה במה להביט, מודעות אינה דורשת או מאפשרת בחירה או הכוונה.

אם לעשות שימוש באנלוגיה חלקית, אז התבוננות היא כמו למקד את עדשת המצלמה אל האובייקטים השונים המופיעים בעוד שמודעות דומה יותר להשארת הצמצם פתוח לרווחה כדי להבחין ללא כל אפלייה בכל המופיע מול עדשת התודעה.

מחשבות, תחושות או רגשות מופיעים מדי פעם אבל שרשרת הזיהוי- שיפוט-ותגובה לא מתהווה.
יתכן ועולה ההכרה בכך שהתהליך מתרחש מזה זמן אבל ההכרה בכך קרתה "רק עכשיו".

כמו מראה התודעה משקפת ללא כל הכוונה, אפליה, או בחירה את כל העולה מולה.
תהליך הדיבור העצמי חדל, או ממשיך ללא כל הזדהות, אי שם, ללא כל משקל או השפעה במנותק.
זהו רגע של מודעות חסרת אובייקט, "סמדהי" או "עדות" כפי שהוא נקרא לפעמים.

ה"אני" נתפס כפי שהוא באמת - כעוד רעיון או מושג שכמו כל מחשבה זמנית מופיע וחולף בתודעה.
במקום להזדהות עם זרם המחשבות, רגשות ותחושות החולפות והמזוהות כ"אני", המודעות משתקפת בעצמה, ועמה ההכרה המיידית: "זה הוא מה או מי שאני" או בקצרה: "אני זה".

זהו רגע כביר ומופלא באמת. אין דומה לו, והוא אינו ניתן לתיאור במילים.
עבורי ומניסיוני עבור מחפשים אחרים עמם עבדתי, הוא לעיתים קרובות מלווה בחלק אם כי הרשימה אינה בהכרח מלאה או מחייבת, מהבאים: "אושר, שלווה, שמחה,ענווה, הודיה, פליאה, התרגשות, תום, פשטות,כחות (suchness), אחדות, רוגע, נינוחות, רפיה, (let go) קדושה (הכל קדוש מעצם טבעו ללא כל הבחנה או מאמץ) קלילות, חמלה וצחוק כשאני סוף סוף מכיר בכך ש"זה אני",

ברגע ההכרה, (recognition) ישבתי על המזרון וצחקתי ודמעות זלגו מעיניי ללא מילים לאור החסד (grace), היופי, והפשטות
ומהקומיות של החיפוש אחר מה שהוא יותר קרוב אלי מעצמי. אחר מה שאי אפשר לחפש כי הוא תמיד שם.
שעות אחר כך כשחזרתי לדבר הדבר הראשון שאמרתי היה: "לא ידעתי", כי לא ידעתי שזה אני,
ולאחר: "זה כל כך פשוט וקל", ולבסוף: "זה כמו לחזור הביתה".
זאת הייתה החוויה המאושרת בחיי והיא עדיין כל פעם מחדש.

המודעות היא מקיפה והידיעה מוחלטת, בלתי ניתנת להכחשה וחד משמעית. כל שאלה שייתכן והייתה לי מאבדת טעם. אני לא שואל מה זה לראות כשעיני פקוחות.
לרגע אני חוזר הביתה ומגלה שבעצם לא עזבתי מעולם.


משך רגע ההארה הראשון או החוויה הישירה של התודעה, משתנה מאדם לאדם ויכול להמשך ממספר שניות למספר דקות או אפילו שעות. (במקרים נדירים מאד אף ימים ושבועות) אבל, לבסוף, כמו כל חוויה הוא יחלוף, אם כי יתכן והשפעתו תימשך לזמן רב, בייחוד אם התנאים לעיבוד החשיפה הראשונה טופחו מראש.

זהו רגע נדיר, יקר לעין ארוך, וחיוני אבל הוא רק הצצה. ברגע שהוא חולף הוא נמוג. זיכרון של חוויה אינה החוויה עצמה. זיכרון של צחוק אינו רגע הצחוק. זהו טבעה של חוויה, כל חוויה היא חולפת מעצם טבעה. החשיפה הראשונית פותחת את השער והינה מהותית לתהליך ההארה. לאורך הדרך היא תחווה שוב ושוב, אבל היא רק הצעד הראשון.

ההטמעה

רגע ההארה הראשון הוא מדהים, אבל כמו כל חוויה הוא יחלוף. חוויה היא מטבעה זמנית וחולפת. רוב ההסברים, תיאורים וטכניקות מכוונים את המחפש לחשיפה הראשונה אבל מה קורה לאחר?

כי ההצצה הראשונה תחלוף. בזן לחשיפה הראשונה קוראים קנשו, בהינדואיזם היא נקראת "סויקאלפה סמדהי", ובבודהיזם מכונה מי שחווה את הסאטורי הראשון "הנכנס לנהר". (stream enterer)

בכל אותן המסורות כמו גם בזרמים המיסטים הנוצרים, בסופיזם האיסלמי, וביהדות ניתן שם לחשיפה הראשונה כי לא משנה מי מנחה אותי, בין אם הוא ראש מנזר זן או דרוויש סופי, הוא יודע שרגע ההארה הראשון אינו הסוף אלא ההתחלה. עד עכשיו מטרת החיפוש הייתה למצוא את השביל. עכשיו עלי להתחיל ללכת. אבל איך ולאיפה?

מה קורה לאחר החשיפה הראשונה?

תהליך ההטמעה הוא תהליך ההתאמה של האורגניזם למצב ההוויה החדש אליו נחשפתי. זהו תהליך ארוך השנים של התמרה
(transformation) עד שמצב ההוויה החדש אינו רק רגע חולף אלא חלק טבעי, "רגיל", ויום יומי מחיי.

הסאטורי הראשון שונה לחלוטין מכל חוויה אחרת שחוויתי מעולם. זהו מצב הוויה השונה מכל מה שהכרתי ולכן דורש התאמה קיצונית של המיינד.

במהלך כל חיי למדתי לפעול רק כדי להשיג מטרה. לכל פעולה שאני עושה יש כוונה להשיג יעד ולא משנה מהו. בין אם אני הולך למיטה כדי לישון או נוהג כדי להגיע לעבודה, מוצא בין זוג כדי לאהוב ולאהב, לברוח מהבדידות, להקים משפחה, לעשות סקס, או להזמין פיצה כי אני רעב. לכל פעולה יש מטרה. לפעול "סתם" ללא מטרה מוגדר כשיגעון.

סוג זה של הגיון או הגיון מוכוון מטרה (GO - goal oriented logic) הוא אסטרטגיית החיים הבסיסית שרכשתי, ובעצם היחידה שאני מכיר.

אבל הארה אינה מוכוונת מטרה. למעשה היא הפוכה להיגיון מוכוון מטרה. תודעה חסרת אובייקט אינה אפשרית לנוכח היגיון מוכוון מטרה. הניסיון לכוון את התודעה ממקד ומביא להזדהות, והתודעה שוב אינה חסרת אובייקט. עצם הניסיון מביס את עצמו. אם להיעזר באנלוגיה "קלוקלת" זה קצת כמו לנסות להירדם. ככל שהתאמץ יותר התעורר יותר.

זהו מצב הוויה מתסכל ומתיש עבור המיינד שהותאם ובנוי לקבוע מטרות ולפעול כדי להשיג אותן.

בנוסף, במהלך חיי למדתי לתפוס את העולם מנקודת ראות סובייקטיבית או במילים אחרות כל דבר נתפס ביחס אלי:"אלא השמיים שאני רואה" או "זהו הכיסא שאני יושב עליו". למעשה אני לא יכול אפילו לדבר או לכתוב משפט "נכון דקדוקית" מבלי שיהיה לו נושא ונשוא.

אבל תודעה חסרת אובייקט אינה אישית.

אובייקטים מנטאליים (מחשבות, רגשות, תחושות) מופיעים ונמוגים אבל התודעה אינה מזדהה עם אותם "עצמים" רגעיים. כל שיש הוא זרם, לפעמים רציף, של אירועים. האנשה אינה אפשרית מבלי לספר סיפורים, כי אין מי שיקיים את "סיפור העולם" שאני במרכזו.

המודעות ל"מה שיש" ו"מה שיש" חופפים כי אין עריכה או מניפולציה של התודעה. לא מה אני רוצה, מקווה, מאמין, מניח, חושב, מסכים, מקבל או לא מקבל, אלא מה יש, מבלי להשוות, לשפוט, להסתיר, לערוך או לתקן.

התודעה ללא שיפוט, אפליה בין אובייקטים, או בחירה. הפשטות מוחלטת, כי אין דבר (שיפוט, השוואה, בחירה...) ש"יכתים" את עדשת התודעה והכל נתפס כמו שהוא ללא כל המשגה (קונספטואליזציה) או עריכה.

זהו מצב של הוויה מתוך אי ידיעה. התודעה באופן מלא ומוחלט בהווה. ללא כל הזדהות אני מודע, מדי רגע ברגע, בפליאה לאירוע הבא, ללא כל בחירה או שיפוט. קצת כמו צופה באולם קולנוע של עצמי, ללא שום הכוונה או מושג מה האירוע הבא. חופשי מהידוע, הכל קורא מעצמו, בלי מאמץ, אין צורך לעשות דבר, בעצם מעולם לא היה.

המודעות היא ברגע. בזה הרגע, ללא סיפורים על העבר או העתיד. נחה בפשטות, יופי, תום ואושר. דבר בעצם לא השתנה מלבד הצורך לשנות. זוהי התמרה. שינוי הוא יותר או פחות מאותו הדבר. התמרה היא הוויה חדשה.

זהו מצב הוויה שהינו הופכי לחלוטין להיגיון מוכוון מטרה ויתרונו האחד והיחיד על היגיון מוכוון מטרה הוא שהוא מאפשר אושר.


להיגיון מוכוון מטרה ערך רב. למעשה הוא מאפשר את רוב השגי האנושות: את המדע, את הטכנולוגיה, את עצם ההישרדות שלנו כבני אדם.

אין לי שיניים גדולות או טפרים אבל אני יכול לחשוב ולהמשיג (conceptualize). היגיון מוכוון מטרה מאפשר לי לתכנן, להסיק מניסיון העבר, ליצור כלים, ולהגשים מטרות.

הדבר היחיד שאינו מאפשר הוא אושר: ברגע שמטרה מוגשמת אחרת תתפוס את מקומה. זהו מרדף אין סופי שהמיטב שהוא מקנה הוא עונג או תחושת סיפוק רגעית ולבסוף תמיד חולפת. תמיד יופיע עוד אובייקט מנטאלי להזדהות ותמיד הוא לבסוף יימוג ויותיר אותי חסר.


תהליך ההטמעה הוא תהליך בו אני לומד, לאט ולאורך זמן, תוך כיבוד של הקצב האישי שלי, (כי אי אפשר אחרת אז יותר עדיף) והגמישות והיכולת של המיינד שלי, לאפשר את התנאים להטמעה לקרות או במילים אחרות לאפשר סיכוי לאושר.

זהו תהליך ארוך הדורש ברוב המקרים גם שינוי של סגנון חיים כפי שאדם הרוצה לרדת במשקל מפסיק עם הדיאטות והעליות והירידות במשקל שוב ושוב, ועובר לחיות חיים בריאים, או כמו אדם לאחר התקפת לב המשנה את סגנון חייו, אבל אין הוא צריך לקרות באחת.

אני חיי את חיי ובמהלך התהליך נזכר ושוכח, נזכר ושוכח (אם כי בעצם אין מי שיזכור ומי שישכח) עד שברגע מסויים מכה בי ההכרה
שגם השכחה וגם ההזכרות אינם אלא משחקים של המיינד.
ושבעצם אין הבדל בין "רגע מואר" ו"רגע רגיל".  מורה הזן הקואין אמר:
"This very place the lotus paradise, and this very body the Buddha"
"זה המקום גן עדן הלוטוס, גוף זה עצמו - הבודהה".

ברגע מסויים ובלתי נמנע מופיעה הידיעה הברורה והעמוקה: הארה אינה אודות רגעי השיא
(עד כמה שהינם מכוננים ומרהיבים) אלא - התודעה היום יומית. להיות פתוח למה שיש בזה הרגע, ולא משנה למה. ה"הארה" אינה מפלה. לאמת ולכנות "ניחוח" מיוחד שלא ניתן לטעות בו.

אחד הקואנים שמקבל תלמיד זן לאחר החשיפה הראשונה הוא: "אדם מואר בעליל נופל לתוך באר. הכיצד?". לעולם איני יכול לאחוז בהארה. כל שאני יכול לעשות הוא להיכנע (וגם זה יקרה או לא יקרה) ולהיות פתוח לכל מה שיש מבלי אבחנה, בכל אין סוף ההתגלמויות המשתנות מרגע לרגע.

מורה הזן שונריו סוזוקי אמר פעם:"אין אנשים מוארים, רק מעשים [רגעים] מוארים"
רגע אחד מואר ורגע אחד לא, ואין כל הבדל. אפשר להכין כוס תה.