למה זה לוקח כל כך הרבה זמן - על אורך הטיפול הנפשי.
רני לוי
במרבית המקרים, אדם מגיע לטיפול נפשי כי הוא נמצא במצב נפשי הגורם לו סבל וכאב אותו הוא מבקש להפסיק. טיפול נפשי אשר מטרתו תמיד, יהיה סוג הטיפול אשר יהיה, להפחית כאב נפשי אינו חייב לקחת זמן רב. אורך הטיפול קשור לסוג השינוי שהמטופל מבקש לעבור, לסוג הכאב הנפשי שהוא רוצה לצמצם או למנוע. יש שינויים שקל יותר לעבור ויש שהרבה יותר קשה. יש אנשים שקל להם להשתנות באופן יחסי, ויש אנשים שמאוד קשה להם להשתנות. יש גם שינויים שאינם אפשריים. חשוב שמי שמגיע לטיפול יידע זאת ולא ילך שבי אחרי הבטחות שווא של מטפלים.
אפשר לתאר יחס ישר בין אופן ראיית הסימפטום וסוג השינוי שנדרש לעבור כתוצאה מאופן ראיה זה ומכאן לאורך הטיפול. הכוונה היא שככל שמביטים בסימפטום שאיתו מגיע המטופל לטיפול יותר לעומק ומוצאים בו משמעויות רבות יותר, כך יתארך הטיפול ויעשה רחב ומעמיק יותר.
פוביות, למשל, הן דוגמא טובה להמחשת העניין: אדם יכול להגיע למטפל עם פוביה (פחד, חרדה לא מוסברת) מדבר כלשהו. הדבר יכול להיות חיות בית, טיסות, מעליות, נחשים, מקומות סגורים, פתוחים וכך הלאה. מטפל המטפל בטיפול ממוקד, קצר מועד, יתייחס לבעיה המוצגת ויעזור לאדם להתגבר עליה בעזרת כלים קוגניטיבים והתנהגותיים. ברוב המקרים זה יעבוד במספר לא רב של פגישות. נאמר, בכמה חדשים ספורים. אם אדם רוצה פשוט להתגבר על סימפטום ממוקד, כדאי שיילך לטיפול מהסוג הזה.
אם אותו אדם יגיע למטפל ויאמר: "אני חרד (לדוגמא) מלהתייצב מול קהל ולנאום. אני יודע שאפשר לטפל בכך בדרך קצרה ויעילה אבל נראה לי שיש מקור אחר לסבל שלי, החרדה הזאת מתקשרת לי עם אירועים מביישים מילדותי ולמען האמת אני לא חרד רק מלנאום אלא בכלל לעומד מול אנשים ולומר את דברי... האמת, נראה לי שקורה לי משהו דומה בבית מול ילדי וזוגתי". אדם כזה מעמיק יותר, רואה את ההקשר הרחב יותר בתוכו "מונח" הסימפטום שלו, רואה את האישיות שלו כמכלול אחד, שיש בו השפעות הדדיות.
אדם זה יוכל להרוויח הרבה מטיפול פסכו-דינאמי קצר מועד. טיפול כזה יכול להימשך 12, 16, 24 או אפילו 36 פגישות. הוא עדיין יהיה קצר מועד מכיוון שיענה על הקריטריונים של טיפול קצר מועד, שהם: אורך זמן מוגבל וידוע מראש ומיקוד בנושא אחד, ספציפי, לאורך הטיפול.
אם אותו מטופל יגיע לטיפול דינאמי קצר-מועד, יש סיכוי סביר כי המטפל והמטופל ינסו יחד לברר ולראות כיצד אותם אירועים מבישים ומשפילים בילדותו של המטופל הובילו לכך שכיום יפחד מלנאום בציבור, ואף יחוש קושי לומר את דברו מול יקיריו איתם יש לו קשר קרוב ואינטימי. הם לא יעסקו בנושאים אחרים בחיו של המטופל אלא יתמקדו אך ורק בנושא הנבחר וינסו להבינו ולהביא לשינוי סביב הקושי לנאום בציבור והקושי של אותו אדם לומר את שעל ליבו מול אנשים אחרים במשפחתו.
עכשיו נביט באותו אדם המגיע עם הפחד לנאום מול קהל וכן עם הקושי "לנאום" מול משפחתו ונשמע אותו יותר לעומק, או ננסה לברר איתו יותר לעומק את מקור הפחדים הללו. אולי הפחד לנאום, שמקורו בארועים מבישים ומשפילים שעבר בילדותו ושנוכח גם מול משפחתו הוא גם הפחד לחיות את חייו? אולי יש לו חלומות שהוא פוחד לחלום אותם, משאלות שהוא פוחד לומר או אפילו להעלות על דעתו, שלא לדבר על להגשים? מעגל ההסתכלות על הסימפטום מתרחב עוד יותר. אם התחלנו בקושי לנאום ועברנו לקושי לדבר בחוג המשפחה, עכשיו אנו עוסקים בקושי להיות הוא, על כל משאלותיו ומאווייו הידועים לו ואלו שאינם ידועים. ברור כי יצירה של שינוי משמעותי עבור אדם כזה תהיה קשה יותר וארוכה יותר מאשר באדם הראשון או השני.
אז מדוע טיפול פסיכודינאמי לוקח זמן כה רב? נשאל שאלה זאת על האדם השלישי, זה אשר יודע שמאחורי הפוביה שאיתה הגיע לטיפול, נמצאים מאוויים וחלומות שהוא מרגיש שלא הגשים ושהוא מפחד להגשים. מדוע הטיפול בו יכול לקחת שנים רבות? מדוע אינו יכול אותו אדם להבין כי בעצם יש לו רצונות חלומות ומחשבות על חיים שונים מאלו שהוא חי ופשוט 'לקחת את עצמו בידיים' ולנהוג אחרת? יש אנשים שעושים זאת כמובן מבלי להזדקק לעזרה נפשית כזאת או אחרת. אחרים, אלו שפונים לעזרה, מתקשים לעשות שינויים אלו. הקושי בשינוי קשור בדפוסי אישיות, באופי, בנסיבות החיים, בסביבה שבה חיים, וכן באופן התפקוד התבניתי של ההתנהגות האנושית.
דגמא טובה לכך היא אופן הגלישה שלנו ברשת. כמעט כל הגולשים ברשת גולשים באיזה מבנה קבוע שחוזר על עצמו בשינויים מינוריים לאורך הזמן. יחד עם חיפוש אחר דברים ספציפיים אנו מתישבים מול המחשב, בודקים הודעות, עונים עליהם עכשיו או מאוחר יותר, עוברים לדף הבית, קוראים מעט או יותר בתכנים המתחדשים בו, לאחר מכן בודקים ברשת חברתית/ אתר הכרויות/ אתר אחר כלשהו שקרוב אלינו ואז עברים הלאה לדברים אחרים כגון עבודה, כתיבה, וכו'. שינוי התבנית הזאת יהיה משימה קשה עבורנו. אנו מתרגלים לתבנית מסוימת, היא נוסכת בנו ביטחון, ואני מתנגדים לשינוי כלשהו בה. דבר דומה קורה עם נסיבות חיינו, עם אופן ההיקשרות שלנו לאחרים, עם הדרכים בהן אנו מנהלים את חיינו, מקבלים את החלטותנו, וחווים את חיינו. שינויים אינם מתרחשים ביום אחד. אצל אנשים רבים שינוי מורגש כקטסטרופה. עצם המחשבה על יציאה מהמעגל המוכר מביאה לחרדה רבה ובולמת את השינוי. האדם מפחד לחולל שינויים שיערערו את זהותו. פעמים רבות יעדיף לסבול מהמוכר, מאשר להתנסות בשונה והמאיים.
כדי לערוך שינוי בתבניות ובדפוסים עלינו:
א. לזהות אותם.
ב. להסכים במידה כזאת או אחרת שהם גורמים לנו סבל.
ג. להרגיש שיש בנו את היכולת והרצון לשנות אותם.
ד. להבין את החרדות המונעות מאיתנו לעשות שינויים אלו, את מקורן ואת הרלוונטיות שלהן לגבינו היום.
ה. להבין את המקורות הרגשיים האחרים המפריעים לערוך את השינויים, כמו למשל אשמה ובושה.
ו. להרגיש שיש מסביבנו סביבה תומכת חזקה ומאפשרת שתהיה איתנו בשינוי שאנו עושים.
רוב התהליך הזה נעשה מול המטפל ובאופן שאינו מודע ואינו נאמר. מבחינת המטפל הנפשי, השינויים שעל פני השטח, השינויים בהתנהגות, בבחירת הקשרים החברתיים, מקומות העבודה, צורת החיים, הם תוצאה חיצונית של שינויים פנימיים שכבר מתרחשים, או כבר התרחשו כתוצאה מהשינוי הפנימי שעבר האדם. הטיפול לוקח זמן רב כי האדם בוחן את יכולתו להיות אחר ממי שהוא באופן מדורג וזהיר ביותר. הוא בוחן זאת בתוך הטיפול, מול המטפל לראשונה, ורק לאחר מכן מול העולם.
התהליך הטיפולי דומה להשפעת טפטוף טיפות מים על סלע, או לתהליך שעובר הגוף לאורך שנים של תרגול גופני ביוגה. החזרה על אותם נושאים במפגש הטיפולי, כמו הטיפטוף וכמו החזרה על תרגילי היוגה מביאה לשינוי בגוף, כמו בסלע, וכמו בנפש.
בטיפול פסיכודינאמי מעמיק מוצלח אנו נפגשים שוב ושוב עם אותם נושאים: בהלה מאינטימיות, חרדה מתלות, התמודדות עם תחושות של בושה והשפלה, תחושות נצחון, אושר ושמחה המהולות בבדידות בהיעדר דמות תומכת ומאשרת, אנו נפגשים עם הפער המכאיב בין ציפיותנו מעצמנו ליכולותנו, בין המשאלות שלנו למציאות, עם הביקורת שלנו על עצמנו והכאבים המיוחדים שאנו מזמנים לעצמנו. הפגישות האלה בנוכחות אדם נוסף, בסביבה מוגנת יחסית, מאפשרת לנו לראות את הדברים אחרת, בעזרת מבט של אדם נוסף. הפגישות האלו משנות אותנו, מעמיקות את הבנתנו את עצמנו, מותחות את היכולות האנושיות שלנו ומביאות אלינו שינויים שלפעמים לא האמנו שאפשריים עבורנו בחיים האלו. אבל זה לוקח זמן.
רני לוי
במרבית המקרים, אדם מגיע לטיפול נפשי כי הוא נמצא במצב נפשי הגורם לו סבל וכאב אותו הוא מבקש להפסיק. טיפול נפשי אשר מטרתו תמיד, יהיה סוג הטיפול אשר יהיה, להפחית כאב נפשי אינו חייב לקחת זמן רב. אורך הטיפול קשור לסוג השינוי שהמטופל מבקש לעבור, לסוג הכאב הנפשי שהוא רוצה לצמצם או למנוע. יש שינויים שקל יותר לעבור ויש שהרבה יותר קשה. יש אנשים שקל להם להשתנות באופן יחסי, ויש אנשים שמאוד קשה להם להשתנות. יש גם שינויים שאינם אפשריים. חשוב שמי שמגיע לטיפול יידע זאת ולא ילך שבי אחרי הבטחות שווא של מטפלים.
אפשר לתאר יחס ישר בין אופן ראיית הסימפטום וסוג השינוי שנדרש לעבור כתוצאה מאופן ראיה זה ומכאן לאורך הטיפול. הכוונה היא שככל שמביטים בסימפטום שאיתו מגיע המטופל לטיפול יותר לעומק ומוצאים בו משמעויות רבות יותר, כך יתארך הטיפול ויעשה רחב ומעמיק יותר.
פוביות, למשל, הן דוגמא טובה להמחשת העניין: אדם יכול להגיע למטפל עם פוביה (פחד, חרדה לא מוסברת) מדבר כלשהו. הדבר יכול להיות חיות בית, טיסות, מעליות, נחשים, מקומות סגורים, פתוחים וכך הלאה. מטפל המטפל בטיפול ממוקד, קצר מועד, יתייחס לבעיה המוצגת ויעזור לאדם להתגבר עליה בעזרת כלים קוגניטיבים והתנהגותיים. ברוב המקרים זה יעבוד במספר לא רב של פגישות. נאמר, בכמה חדשים ספורים. אם אדם רוצה פשוט להתגבר על סימפטום ממוקד, כדאי שיילך לטיפול מהסוג הזה.
אם אותו אדם יגיע למטפל ויאמר: "אני חרד (לדוגמא) מלהתייצב מול קהל ולנאום. אני יודע שאפשר לטפל בכך בדרך קצרה ויעילה אבל נראה לי שיש מקור אחר לסבל שלי, החרדה הזאת מתקשרת לי עם אירועים מביישים מילדותי ולמען האמת אני לא חרד רק מלנאום אלא בכלל לעומד מול אנשים ולומר את דברי... האמת, נראה לי שקורה לי משהו דומה בבית מול ילדי וזוגתי". אדם כזה מעמיק יותר, רואה את ההקשר הרחב יותר בתוכו "מונח" הסימפטום שלו, רואה את האישיות שלו כמכלול אחד, שיש בו השפעות הדדיות.
אדם זה יוכל להרוויח הרבה מטיפול פסכו-דינאמי קצר מועד. טיפול כזה יכול להימשך 12, 16, 24 או אפילו 36 פגישות. הוא עדיין יהיה קצר מועד מכיוון שיענה על הקריטריונים של טיפול קצר מועד, שהם: אורך זמן מוגבל וידוע מראש ומיקוד בנושא אחד, ספציפי, לאורך הטיפול.
אם אותו מטופל יגיע לטיפול דינאמי קצר-מועד, יש סיכוי סביר כי המטפל והמטופל ינסו יחד לברר ולראות כיצד אותם אירועים מבישים ומשפילים בילדותו של המטופל הובילו לכך שכיום יפחד מלנאום בציבור, ואף יחוש קושי לומר את דברו מול יקיריו איתם יש לו קשר קרוב ואינטימי. הם לא יעסקו בנושאים אחרים בחיו של המטופל אלא יתמקדו אך ורק בנושא הנבחר וינסו להבינו ולהביא לשינוי סביב הקושי לנאום בציבור והקושי של אותו אדם לומר את שעל ליבו מול אנשים אחרים במשפחתו.
עכשיו נביט באותו אדם המגיע עם הפחד לנאום מול קהל וכן עם הקושי "לנאום" מול משפחתו ונשמע אותו יותר לעומק, או ננסה לברר איתו יותר לעומק את מקור הפחדים הללו. אולי הפחד לנאום, שמקורו בארועים מבישים ומשפילים שעבר בילדותו ושנוכח גם מול משפחתו הוא גם הפחד לחיות את חייו? אולי יש לו חלומות שהוא פוחד לחלום אותם, משאלות שהוא פוחד לומר או אפילו להעלות על דעתו, שלא לדבר על להגשים? מעגל ההסתכלות על הסימפטום מתרחב עוד יותר. אם התחלנו בקושי לנאום ועברנו לקושי לדבר בחוג המשפחה, עכשיו אנו עוסקים בקושי להיות הוא, על כל משאלותיו ומאווייו הידועים לו ואלו שאינם ידועים. ברור כי יצירה של שינוי משמעותי עבור אדם כזה תהיה קשה יותר וארוכה יותר מאשר באדם הראשון או השני.
אז מדוע טיפול פסיכודינאמי לוקח זמן כה רב? נשאל שאלה זאת על האדם השלישי, זה אשר יודע שמאחורי הפוביה שאיתה הגיע לטיפול, נמצאים מאוויים וחלומות שהוא מרגיש שלא הגשים ושהוא מפחד להגשים. מדוע הטיפול בו יכול לקחת שנים רבות? מדוע אינו יכול אותו אדם להבין כי בעצם יש לו רצונות חלומות ומחשבות על חיים שונים מאלו שהוא חי ופשוט 'לקחת את עצמו בידיים' ולנהוג אחרת? יש אנשים שעושים זאת כמובן מבלי להזדקק לעזרה נפשית כזאת או אחרת. אחרים, אלו שפונים לעזרה, מתקשים לעשות שינויים אלו. הקושי בשינוי קשור בדפוסי אישיות, באופי, בנסיבות החיים, בסביבה שבה חיים, וכן באופן התפקוד התבניתי של ההתנהגות האנושית.
דגמא טובה לכך היא אופן הגלישה שלנו ברשת. כמעט כל הגולשים ברשת גולשים באיזה מבנה קבוע שחוזר על עצמו בשינויים מינוריים לאורך הזמן. יחד עם חיפוש אחר דברים ספציפיים אנו מתישבים מול המחשב, בודקים הודעות, עונים עליהם עכשיו או מאוחר יותר, עוברים לדף הבית, קוראים מעט או יותר בתכנים המתחדשים בו, לאחר מכן בודקים ברשת חברתית/ אתר הכרויות/ אתר אחר כלשהו שקרוב אלינו ואז עברים הלאה לדברים אחרים כגון עבודה, כתיבה, וכו'. שינוי התבנית הזאת יהיה משימה קשה עבורנו. אנו מתרגלים לתבנית מסוימת, היא נוסכת בנו ביטחון, ואני מתנגדים לשינוי כלשהו בה. דבר דומה קורה עם נסיבות חיינו, עם אופן ההיקשרות שלנו לאחרים, עם הדרכים בהן אנו מנהלים את חיינו, מקבלים את החלטותנו, וחווים את חיינו. שינויים אינם מתרחשים ביום אחד. אצל אנשים רבים שינוי מורגש כקטסטרופה. עצם המחשבה על יציאה מהמעגל המוכר מביאה לחרדה רבה ובולמת את השינוי. האדם מפחד לחולל שינויים שיערערו את זהותו. פעמים רבות יעדיף לסבול מהמוכר, מאשר להתנסות בשונה והמאיים.
כדי לערוך שינוי בתבניות ובדפוסים עלינו:
א. לזהות אותם.
ב. להסכים במידה כזאת או אחרת שהם גורמים לנו סבל.
ג. להרגיש שיש בנו את היכולת והרצון לשנות אותם.
ד. להבין את החרדות המונעות מאיתנו לעשות שינויים אלו, את מקורן ואת הרלוונטיות שלהן לגבינו היום.
ה. להבין את המקורות הרגשיים האחרים המפריעים לערוך את השינויים, כמו למשל אשמה ובושה.
ו. להרגיש שיש מסביבנו סביבה תומכת חזקה ומאפשרת שתהיה איתנו בשינוי שאנו עושים.
רוב התהליך הזה נעשה מול המטפל ובאופן שאינו מודע ואינו נאמר. מבחינת המטפל הנפשי, השינויים שעל פני השטח, השינויים בהתנהגות, בבחירת הקשרים החברתיים, מקומות העבודה, צורת החיים, הם תוצאה חיצונית של שינויים פנימיים שכבר מתרחשים, או כבר התרחשו כתוצאה מהשינוי הפנימי שעבר האדם. הטיפול לוקח זמן רב כי האדם בוחן את יכולתו להיות אחר ממי שהוא באופן מדורג וזהיר ביותר. הוא בוחן זאת בתוך הטיפול, מול המטפל לראשונה, ורק לאחר מכן מול העולם.
התהליך הטיפולי דומה להשפעת טפטוף טיפות מים על סלע, או לתהליך שעובר הגוף לאורך שנים של תרגול גופני ביוגה. החזרה על אותם נושאים במפגש הטיפולי, כמו הטיפטוף וכמו החזרה על תרגילי היוגה מביאה לשינוי בגוף, כמו בסלע, וכמו בנפש.
בטיפול פסיכודינאמי מעמיק מוצלח אנו נפגשים שוב ושוב עם אותם נושאים: בהלה מאינטימיות, חרדה מתלות, התמודדות עם תחושות של בושה והשפלה, תחושות נצחון, אושר ושמחה המהולות בבדידות בהיעדר דמות תומכת ומאשרת, אנו נפגשים עם הפער המכאיב בין ציפיותנו מעצמנו ליכולותנו, בין המשאלות שלנו למציאות, עם הביקורת שלנו על עצמנו והכאבים המיוחדים שאנו מזמנים לעצמנו. הפגישות האלה בנוכחות אדם נוסף, בסביבה מוגנת יחסית, מאפשרת לנו לראות את הדברים אחרת, בעזרת מבט של אדם נוסף. הפגישות האלו משנות אותנו, מעמיקות את הבנתנו את עצמנו, מותחות את היכולות האנושיות שלנו ומביאות אלינו שינויים שלפעמים לא האמנו שאפשריים עבורנו בחיים האלו. אבל זה לוקח זמן.
רני לוי
עובד סוציאלי (M.S.W)
פסיכותרפיסט.
מנחה קבוצות מוסמך.
עובד במסגרת המחלקה הפסכיאטרית באיכילוב, ובקליניקה פרטית בת"א.
אוריאנטציה הפסיכודינאמית-פסיכואנליטית
עובד סוציאלי (M.S.W)
פסיכותרפיסט.
מנחה קבוצות מוסמך.
עובד במסגרת המחלקה הפסכיאטרית באיכילוב, ובקליניקה פרטית בת"א.
אוריאנטציה הפסיכודינאמית-פסיכואנליטית
