גם בהליכי מעצר לקראת הסגרה הכלל הוא שיחרור 

מהם השיקולים המנחים את בית המשפט בהליכי מעצר לקראת הסגרה - האם בהליכי מעצר לקראת הסגרה הכלל הוא שיחרור או מעצר - בשאלות אלו נדון כעת.בדרך כלל, בדיון בבקשה למעצרו של אדם המיועד להסגרה, בוחן בית המשפט את השיקולים המנחים בהליכי מעצר "רגילים" (כגון זכותו של אדם לחירות, המסוכנות הנשקפת ממנו, סטטוס ההליך הבוחן את בקשת ההסגרה, משכו הצפוי של ההליך וכיוב') ולצידם מוסיף הוא את השיקול המיוחד, שעניינו מחויבותה של מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת את ביצוע ההסגרה והצורך להבטיח קיומה של התחייבות זו. בעבר משלה בכיפה הגישה, ולפיה כה מכריע הוא משקלם של האינטרסים הייחודיים לסוגיית ההסגרה, עד כי במקרים אלה הפך המעצר לכלל וחלופת המעצר - לחריג, ואף חריג נדיר, לו . כך, למשל, דברי השופט א' ברק, כתוארו אז, בב"ש 67/80 דב אורנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 500 (1980), בקובעו בעמוד 503 לאמור:"לדעתי, מחייב השימוש בסמכות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההסגרה התחשבות מיוחדת במאטריה ההסגרתית, באופן שלעיתים יהא מקום לעצור מבוקש על פי הוראת סעיף 5 לחוק ההסגרה, גם אם על פי דיני המעצר הכלליים החלים לענין חשוד או נאשם המובא לדין בישראל, היה מקום לשחררו. המאפיין את המאטריה ההסגרתית הוא כי עניינה אינו בקביעת אשמתו או חפותו של המבוקש, אלא בביצוע התחייבותה הבינלאומית של מדינת ישראל להסגיר למדינה המבקשת מבוקש שהוא 'בר הסגרה'". בבש"פ 5648/92 אדי אנטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 493 עמוד 496 (1992), אומר השופט ת' אור את הדברים הבאים:"קיומה של התחייבות הנסמכת על אמנת הסגרה למסור, בסופו של ההליך, את המבוקש לידיה של המדינה המבקשת שהוא נתון במשמורת, מהווה שיקול מעצר המיוחד להליכי ההסגרה לעומת ההליך הפלילי הרגיל, אשר יש בו, לעיתים, כדי להכריע את הכף לכיוון מעצרו של העורר, גם מקום שניתן היה להסתפק באמצעי דראסטי פחות על פי דיני המעצר הרגילים." (ראו גם, ב"ש 91/70 פולוק, בעמ' 19; בש"פ 3204/90 מדינת ישראל נ' ריין, פ"ד מד(3) 109, 112; בש"פ 4422/03 יצחק כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, לא פורסם (2003)). מפנה דרמטי בגישה זו התחולל בעקבות החלטת בית משפט העליון בבש"פ 3974/07 - אלכסנדר פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה . תק-על 2007(2), 2868.מר פרצוב, אשר מיוצג על ידי כותב המאמר, נחשד בביצוע עבירת רצח של שוטר סיור אוקראיני בשנת 97. בעתירה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי בירושלים ביקש היועץ המשפטי לממשלה להצהיר כי מר פרצוב, הוא בר-הסגרה לאוקראינה זאת, מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954. במקביל, פנה היועץ המשפטי לבית-משפט המחוזי, וביקש להורות - מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 5 לאותו חוק - על מעצרו של פרצוב עד להכרעה בבקשת ההסגרה. לאחר דיון הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של פרצוב עד לסיומם של הליכי ההסגרה. בעקבות החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון. בבית המשפט העליון, קבע כב' השופט אדמונד לוי, כי השינויים שהתחוללו במשפטנו בשני העשורים האחרונים יש בהם כדי להפוך על פיה את המסקנה (שהיתה מקובלת עד כה) בדבר היות המעצר בהליכים לקראת הסגרה הכלל ואילו השיחרור ממעצר בבחינת חריג "נדיר" . בית המשפט מתייחס לתיקון שהוכנס בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בשנת תשמ"ח, אשר מצא את מקומו בהמשך בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, השגור מאז ככלל יסוד :"בית המשפט לא יתן צו מעצר אלא אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה".בית המשפט העליון קובע, כי הוראה זו, אף שקבועה היא בדבר חקיקה שונה מזה אשר מכוחו ניתן להורות על מעצר בטרם הסגרה - והכוונה היא לחוק ההסגרה - מחילה עצמה, בהתאם לעקרון "התחולה הכללית" של דיני המעצרים (סעיף 1(ג) לחוק סדר הדין הפלילי משנת 1996), גם על כלל הוראות המעצר שבספר החוקים. חשיבותו של עקרון זה, אליבא דבית המשפט היא בתרומתו לאחידותם של דיני המעצרים מחד, ולהגמשתם והתאמתם לערכי יסוד ליבראליים מאידך (ח' זנדברג פירוש לחוק המעצרים (חלק א', תשס"א) 83).בית המשפט אף הדגיש כי חקיקתו מקץ מספר שנים לא רב של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, על התמורה שביקש ובמידת-מה אף הצליח לחולל בדיני המעצרים, השלים את מלאכת קביעתה של מסגרת נורמטיבית חדשה. בית המשפט מאזכר אף את סעיף 5 לחוק-היסוד, הקובע: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במעצר", ומדגיש כי סע' זה הורה על מיקומה מחדש של נקודת האיזון בין מכלול הערכים המתחרים בסוגיית המעצר (בש"פ 9336/01 כהן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(2) 289, 295). עוד מדגיש בית המשפט כי "לזכותו של העציר לחירות, עם שזכות חוקתית היא, ניתן מעמד של בכורה והסגתה מפניהם של ערכים אחרים דורשת עתה טעמים מוצקים במיוחד".בסיכומו של דבר, קובע בית המשפט כי "אף בסוגיית המעצר בטרם הסגרה, הכלל הוא כי מקום בו ניתן להימנע ממעצר יש לעשות כן, תוך הבטחתן של התכליות המבוקשות באמצעים אחרים, פוגעניים פחות. זאת, בלא תלות בטיבם או במידת חומרתם - כשהם לעצמם - של המעשים המיוחסים לאדם במדינה המבקשת (שלא כפי שנקבע בב"ש 504/85 נקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט(2) 559, 560 - החלטה שניתנה עוד בטרם בוטל, בשנת תשנ"ו, סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי שאסר על שחרור בערובה של נאשמים בעבירת רצח)". לעניין זה מפנה בית המשפט לדברים שכתב המשנה-לנשיא מ' אלון בבש"פ 4044/90 ריין נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 1, 8:"לדעתי, המסקנה העולה מאיזון-שילוב מחודש זה הנה, כי המקרה שבו מן הראוי לשחרר בערובה את המבוקש להסגרה אינו צריך להיות מקרה נדיר דוקא... לדעתי, כאשר על-פי כל כללי הזהירות הננקטים והמצווים מובטח כי יהא לאל ידה של המדינה לכבד את התחייבותה כלפי המדינה המבקשת ולהסגיר את המבוקש כאשר יוכרז עליו סופית כבר-הסגרה, והמבוקש לא היה צפוי למעצר ממש לפי [הוראות חוק סדר הדין הפלילי (מעצרים)] במסגרת הליכי מעצר עד תום ההליכים, מן הראוי כי הוא ישוחרר ממעצר ממשי בתנאי ערובה שפגיעתם בחירותו של המבוקש היא פחותה ממעצר ממש". (ההדגשה במקור. ראו גם דברי השופט אור בבש"פ 5648/92 אנטר הנ"ל, בעמ' 498).בית המשפט קובע בהחלטה זו כי על בית-המשפט היושב לדין לבחון, אפוא, מה משקל יש ליתן לכל אחד מן האינטרסים המעורבים בסוגיית המעצר. כך, מחד, צריכה הדעת להינתן לשאלת משך הזמן בו שוהה כבר אדם במעצר (ראו בעניין זה בש"פ 4422/03 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, לא פורסם 25.9.03), וכמה עוד צפוי המעצר להתארך בטרם תתקבל הכרעה בשאלת ההסגרה; לשאלה אם הוצעה חלופת מעצר ומה טיבה של חלופה זו; ולמידת הפגיעה באדם בשל המשך החזקתו במעצר. מאידך, יש לשאול מהם מקורה ועוצמתה של ההתחייבות הישראלית, ככל שהיא קיימת, להסגרתם של חשודים למדינה המבקשת; מדוע זו נדרשה מלכתחילה לבקש את ההסגרה, תחת הבאתו של האדם המבוקש לדין בדרך אחרת; האם שחרורו ממעצר מאחורי סורג-ובריח מקים סיכון כלשהו לציבור בישראל; ומהי מידת היכולת להבטיח כי השחרור ממעצר לא ינוצל לסיכול היכולת להעמיד לדין במדינה המבקשת. יחד עם זאת, בית המשפט מדגיש, כי כל זאת לא ייעשה אלא לאחר שיידונו שתי שאלות, אף הן של מהות. הראשונה מתייחסת לתנאי הסף, הקבועים בחוק ההסגרה, ובלעדיהם לא תוכל ההכרזה על אדם כבר-הסגרה לרקום עור וגידים. עם אלה נמנות, בין השאר, הדרישה להראות כי האישומים עולים כדי עבירה פלילית, הנושאת בצדה עונש מאסר של שנה ומעלה, על-פי הדין הישראלי (סעיף 2(א) לחוק ההסגרה), כי קיים הסכם הסגרה בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת (סעיף 2א(א)(1)), כי בבסיס של בקשת ההסגרה לא עומדת תכלית מפלה (סעיף 2ב(א)(2)), ועוד - הכל כמפורט בחוק ההסגרה (ראו גם ע"פ 4596/05 רוזנשטיין הנ"ל, בפסקה 15). השאלה השנייה הדורשת בירור נוגעת לדיותה של התשתית הראיתית, שהיא לעולם תחנת המוצא בהכרעה אם להורות על מעצר. ההחלטה בעניין פרצוב היא החלטה בעלת חשיבות עצומה בתחום דיני ההסגרה הן ברוח הנושבת ממנה והן ברטוריקה שבה נעשה שימוש. ניתן לומר, כי לא עוד כלל של מעצר וחריג נדיר של שיחרור. נהפוך הוא, מעתה אמור, כי גם בהליכי מעצר לקראת הסגרה הכלל הוא שיחרור והחריג לכך הוא מעצר. החלטה זו קיבלה משמעות מעשית זמן קצר לאחר מכן, בעניינו של מרק בנקוביץ (ב"ש (ירושלים) 9455/07 - היועץ המשפטי לממשלה נ' מרק בנקוביץ . תק-מח 2007(2), 10092) אשר אף הוא יוצג על ידי כותב המאמר. כנגד מר בנקוביץ הוגשה עתירה להסגרתו לליטא בגין חשד לביצוע עבירות רכוש שם. בהליך המעצר הורה בית המשפט המחוזי בצעד נדיר ותקדימי על עריכת "תסקיר מעצר" בעניינו שיבחן אפשרות השמתו של בנקוביץ בחלופת מעצר. לאחר קבלתו של התסקיר הורה בית המשפט על שיחרורו של בנקוביץ בתנאים מגבילים (נכון למועד מתן ההחלטה היתה זו ההחלטה השנייה בישראל שבמסגרתה שוחרר אדם ממעצר בהליכים לקראת הסגרה לאחר קיום דיון בענינו וחרף התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה. עוד יש לציין, כי על החלטת שיחרור זו לא הוגש ערר על אף שהיועץ המשפטי לממשלה ציין בתחילה כי יש בכוונתו לעשות כן).לאחרונה ממש, ניתנה החלטת שיחרור נוספת בהליך מסוג זה בפרשה שכונתה בתקשורת "העוקץ הישראלי". תמציתן של העובדות העומדות בבסיס הבקשה היא זו: המבוקשים נמנים על ראשיה של חבורה שהפעילה, ממשרד ברמת גן, רשת מתוחכמת ורחבת היקף של הונאת קשישים תושבי ארה"ב. נטען, כי הם נהגו להתקשר לקורבנותיהם ולהציג בפניהם מצג שווא לפיו זכו בסכום כסף גדול בהגרלת הלוטו. הם הוסיפו וטענו בפני הקשישים כי עליהם להקדים ולשלם תשלומי מס שונים, וכמאה מאותם קשישים התפתו לעשות זאת, לאחר שהובטח להם כי בעקבות התשלום יועבר לידיהם סכום הזכייה. בעקבות פנייתה של ארצות הברית נעצרו בחודש ספטמבר 2008 מס' מעורבים בפרשה. בית המשפט המחוזי הורה על שיחרורם של המבוקשים בתנאים שונים. היועץ המשפטי לממשלה הגיש ערר על החלטה זו. בית המשפט העליון דחה את ערר המדינה והותיר את החלטת השיחרור של בית המשפט המחוזי על כנה. בית המשפט, נסמך בעניין זה על ההחלטה שניתנה בעניין "פרצוב" ומורה על שיחרורם של המבוקשים לחלופת מעצר : "בחנתי את ההחלטה נגדה מופנה הערר ברוח האמור בפרשת פרצוב, ולסופו של יום  למסקנה כי בכפוף לתיקון מסוים אין מקום לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בעניינם של המשיבים. אכן, המעשים שיוחסו למשיבים קשים הם, וככל שיוכחו אפשר שהדבר יביא לכליאתם לתקופה ממושכת. עקב כך קיים חשש כי הם ימלטו מאימת הדין, ובדרך זו יסכלו את יכולתה של מדינת ישראל לקיים את התחייבויותיה במישור הבינלאומי. אולם, הפתרון לחשש זה אינו מצוי בהכרח בהשמתם של המשיבים מאחורי סורג ובריח, ולו מן הטעם שאשמתם טרם הוכחה. אדרבא, מקום בו ניתן לקבוע כי חלופה מוצעת עשויה לתת מענה הולם למטרות המעצר המשמשות אותנו בדרך כלל, כמו גם למניעת סיכולה של ההסגרה ככל שיוחלט עליה, יש לעשות שימוש בחלופה זו נוכח עקרון-העל בדבר זכותו של אדם לחירות"אם כן, ניתן לסכם ולומר כי להחלטה בעניין "פרצוב" חשיבות רבה בהליכי מעצר לקראת הסגרה. החלטה זו חוללה מפנה דרמטי בקביעה, כי גם בהליכי מעצר לקראת הסגרה הכלל הוא שיחרור. החלטה זו כבר נותנת את אותותיה במישור המעשי (בדמות מס' החלטות שיחרור שניתנו עד כה) ויש להניח כי גם בעתיד נמשיך לראות החלטות שיחרור בהליכים מסוג זה.