דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


נהיה כולנו חלוצים וחלוצות 

מאת    [ 23/10/2008 ]

מילים במאמר: 1601   [ נצפה 3951 פעמים ]

נהיה כולנו חלוצים וחלוצות 2008. 10. 23

זוכרים, בטח שזוכרים!
ב-2008 . 10 . 23 אמור להתקיים כנס של בוגרי הנח"ל לדורותיהם. נו, אז.

"נהיה כולנו חלוצים וחלוצות
נהיה כולנו חלוצים.
נהיה כולנו חלוצות.
נהיה כולנו חלוצים וחלוצות"
.
זה מעניין, מילות השיר הן בזמן עתיד. את מילות השיר הזה שרנו בהתלהבות אדירה גם בזמנים שהיינו אנחנו החלוצים והחלוצות. כלומר בזמן הווה. אנחנו (כמעט כולנו) שידענו לשיר אותו בעבר, לגבינו זה הכל כבר ענין של מה שהיה בעבר הרחוק, כשהיינו צעירים, אולי אפילו היינו רק נערים ונערות.
מקובל כי "חלוצים וחלוצות" הם רק אלה שהיו כאלה בימים הרחוקים של ארץ ישראל, עוד בזמנים שמדינת ישראל היתה רק חלום. מקובל כי "חלוצים וחלוצות" היו רק אלה שבאו לארץ מחוץ לארץ, מהגולה.
חלוצים וחלוצות היו רק אלה שייבשו את הביצות. היו רק אלה שסללו את כביש צמח - טבריה. היו רק אלה שהיו חולים בקדחת, אלה שנשארו בחיים ואלה שמתו מהמחלה, ואם לא מתו, הרי שהיאוש אכל בהם בכל פה והם עזבו בבושת פנים. אבל המשיכו לספר לילדים לנכדים ולחברים שהיו בדיוק כמוהם, על הימים ההירואיים ההם, סיפורים על מקומות שלא היה בהם בכלל מים אבל בסיפורים היו שם ביצות שורצות יתושי אנופלס נושאי קדחת שאז קראו לזה מלריה. על מקומות שכל מה שהיה שם לאכול, היו האבק והכינין והיה החמסין והקדחת. בעוד ש... "תה ואורז יש בסין, הארץ הנידחת, ואצלנו יש חמסין וכל מיני קדחת".
מה שאי אפשר לקחת מהחלוצים והחלוצות האלה (אתם שמים לב לכך שאני מקפיד להזכיר גם את החלוצות שאמנם היו בודדות, אבל היו!) זה את הנכונות להקריב את עצמם למען הרעיון. הרבה ברירות לא היו להם, הם התיישבו בכל מקום שהושיבו אותם, אפילו אם המקום לא היה ראוי, אבל זה היה המקום שגואלי הקרקע הצליחו לקנות, וזה היה המקום בו החלוצים והחלוצות ראו ורצו לגאול גם את עם ישראל.
נכון שהקניה היתה בדרך כלל בעיקבות "מחשבה תחילה", אבל במרבית המקרים היתה המחשבה של הקונים שונה מהמחשבה של המוכרים. איך היו אומרים היום: "זה מה יש!" רצו לקנות בחורן, וקנו קצת כי רצו ששם יהיו גבולות הארץ. קנו בגליל העליון, כי רצו ששם יהיה הגבול הצפוני של המדינה שתקום. וקנו "דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב" כי "כך נפדה אדמת העם מצפון עד נגב". קנו ויישבו, כי האמונה אמרה שבכל מקום ששם נתיישב, שם יהיה גבול המדינה. וכי כגודל הקרקע שמתחת לרגלינו כך יהיה גודל השמיים שמעל לראשנו. והאדם? בארץ יקום אדם חדש שונה מדמותו הגלותית, כי: "האדם איננו אלא תבנית נוף מולדתו" וזו תהיה דמותו של האדם החדש ... האדם הישראלי!
אמרו כי אם ברצון העם שהאדם החדש יהיה כתבנית נוף מולדתו ושיהיה אדם חדש, שלם ומושלם, חובה היא שגם הארץ תהיה שלימה. ואם תהיה הארץ, ארץ ישראל, הרי שהדבר מחייב כי תחומה יהיה מהים עד המדבר, כלומר: "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן". נו טוב! מאז ומעולם קיים איזה שהוא פער בין הרצון והמציאות ובמיוחד שקיים יותר מרצון אחד וארץ ישראל שלימה יכולה להיות רק אחת.
משפט שלמה אמר: "יחלוקו!" גם האו"מ אמר: "יחלוקו!" אז אמרו, אז מה? אנחנו אומרים: "כולה שלי" וכאן התעוררה השאלה: מי זה אנחנו ומה זה כולה? שלמה המלך כבר מת מזמן והאו"מ הוא "או"מ שמום" או אם תרצו: "מומ שמום".
המלחמה היתה בלתי נמנעת (לדעתי, גם זו שעוד תבוא, כי הסיפור עוד לא נגמר). לא כאן המקום לדון אם שביתת הנשק היתה חייבת להתקבל בעיתוי שבה התקבלה ואם קווי שביתת הנשק שנקבעו היו חייבים להקבע בזמן שנקבעו ובמקום שנקבעו.
חאפ -לאפ הוכרז על הקמת המדינה. אתם זוכרים? אפילו נוסח להכרזה לא היה מוכן. היום אולי היו קוראים לזה "מחטף", אבל אולי טוב שזה נעשה כפי שזה נעשה. ברוב של שישה כנגד ארבעה התקבלה ההחלטה. אם מישהו חושב שהמלחמה התחילה לאחר הכרזת המדינה הוא טועה. המלחמה כבר היתה בעיצומה. צה"ל עוד לא קם אבל היה הצבא של המדינה שבדרך, זה שכולם ידעו אז שקראו לו פלמ"ח, הצבא שפורק בפקודתו של בן-גוריון. (גם בנושא זה לא כאן המקום לדון. אך כדי להמחיש את תוצאות של פירוק הפלמ"ח אצטט דברי שיר שביטאו כבר אז את אשר יקרה: "בן גוריון נתן פקודה ללכת. הפלמ"ח הלך קיבינימאט. הפלמ"ח יתן פקודה ללכת. בן-גוריון ילך קיבינימאט". הפלמ"ח הלך כאמור. בן גוריון הלך כאמור. ומאז גם המדינה וגם החברה הישראלית החלו את תהליך ההליכה קיבינימאט.)
במקביל הכריז אז בן-גוריון על מושג חדש שאת תוצאותיו איש לא חזה מראש, אפילו לא בן-גוריון עצמו:
"חלוציות בכל שיטחי החיים" או במילים המיוחסות לו: "חלוציות ממלכתית". היה זה עוד ניסיון של בן גוריון למלא את החלל שנוצר באפשרות לגייס אנשים צעירים למילוי צרכים חלוציים שלא יהיו בהשפעה מפלגתית כל שהיא, ואני מרשה לעצמי לומר כי היה בכך ניסיון להוציא מידיה של התנועה הקיבוצית את השליטה ברוח החלוציות,שהיתה זו שהביאה ליישוב הארץ על המשמעויות הכלכליות והבטחוניות שהיו לכך בראשית קיומה של המדינה, שהייתה הערבות להמשך קיומה של המדינה שרק נולדה.
אפשר לצרף לכך את הפילוג בקיבוץ המאוחד שהחל ב-1951, ואת הנסיון המאוחר יותר שנכשל כישלון חרוץ כאשר הסתבר לבן גוריון שהליכתו המתוקשרת לשדה בוקר, לאחר פרישתו מהממשלה בעיקבות פרשת לבון, לא נגעה ללב הנוער, והקריאה "נוער הזהב רד לנגב" לא יצרה אפילו הד קלוש. או קריאתו להקמת "תנועת הבנים המגשימים" שהוציאה מעט בנים מהקיבוצים הוותיקים להדרכה במושבי העוליםת ופגעה קשות ברצף הדורות בקיבוצים מסויימים. מה שכן נוצר, הוא ביטוי תרבותי מלא בוז לרעיון המשולב של החלוציות הממלכתית וההליכה לנגב.הביטוי התרבותי מצא את ביטויו בשיר, שכמעט נאסר לביצוע על ידי הצנזורה ה"ממלכתית":
"הפרוצה החלוצה"
מילים: חפר
לחן: ארגוב
"לי לא היה אף פעם בית לשבת
לי לא היה אפילו רחוב
אני הייתי מסתובבת
ומשדלת בתוך הנוף

לפועלים בים המלח ואורון
תמיד הייתי כמו אמא טובה
אף כי הייתי היחידה שם בדרום
שלא קיבלה תוספת ערבה

כל זה מדוע
כי שם הייתי נחוצה
כן זה ידוע
זה גורלה של הפרוצה החלוצה

ויום אחד פתאום הופיעה ניידת
והשוטר אמר לי עלי
היו שלום אדמת מולדת
וארץ נגב ביתי שלי

עכשיו עצוב לפועלים במכתשים
אך בבית סוהר עצוב קצת יותר
חכו חכו כשאצא אל החופשי
על נוף הנגב שוב לא אוותר

כי שם הייתי נחוצה
כן זה ידוע
זה גורלה של הפרוצה החלוצה

מלחמת השחרור נגמרה. "ההכשרות המגויסות" שהיו חלק מהפלמ"ח, השתחררו והקימו את הקיבוצים שאליהם יועדו וחיזקו את גבולות המדינה.
בן גוריון, שפעמים רבות "הצליח" להרוס דבר בידו האחת, ניסה למלא את החסר שיצר בידו השניה. מתוך אשליה של יצירת "ממלכתיות". בידו האחת פעל בהצלחה לפרק את הפלמ"ח כי היה פוליטי/מפלגתי ובידו השניה, בין אם מיזמתו שלו או רק בהסכמתו, הוקם הנח"ל - "נוער חלוצי לוחם". ומה היה הנח"ל אם לא יחידות אורגניות של חיילים שהיו מסווגות לפי מפתח פוליטי/מפלגתי. כשם שההכשרות המגוייסות של הפלמ"ח היו מיועדות להתיישבות, כן היו גרעיני הנח"ל מיועדים להתיישבות.
חשיבותו של הנח"ל היתה שניתן היה לצבא לשלוח את יחידותיו בצבאיות לכל מקום ובכל זמן גם בניגוד לרצון ולצורך של התנועות ההתיישבותיות. אם בן גוריון רצה לראות בכך את התגשמות רעיונותיו בדבר הכלליות והממלכתיות אותן חשב ליישם במציאות הישראלית, הרי שלא רק שטעות היתה בידו, אלא שהדבר הביא במקרים רבים לקוטביות גדולה יותר של האלמנטים השונים בחברה הישראלית. קוטביות שהעכירה את היחסים בין המרכיבים השונים של החברה, עד כדי כך שברבות הימים יחסים אלה התפתחו לרמות של שינאה. (אשכנזים - עדות המזרח. עולים חדשים - וותיקים. ימנים - שמאלנים. דתיים - חילוניים ועוד).
דברים נוספים נעשו בשם הממלכתיות והביאו בסופו של דבר לתוצאה הפוכה. דברים שהיתה להם ויש להם נגיעה ישירה ומכרעת לנושא החלוציות ולנושא הנח"ל בו אני רוצה לעסוק כאן, והם: ביטול זרם העובדים בחינוך וסגירת בתי הספר בפני פעילות של תנועות הנוער. כבר בעצם תפישת עולמו של בן גוריון וחוסר הבנתו, או חוסר יכולתו לכפות את רצונו על המרכיבים השונים של החברה, הוא הביא לתחילת התהליך שהגיע בימים אלה למצב הכמעט קטסטרופאלי בו נמצאת החברה הישראלית ואולי המדינה כולה.
ובכן, אנחנו עומדים בפני הכנס של בוגרי הנח"ל לדורותיהם. אף כי אינני רואה את הסיבה לכנס הזה, אני אומר בתקווה שזה יכול להיות דבר נחמד. אולי מדובר בנגיסה גדולה מדי, ואולי לא יהיה זה אלא כנס של קמצוץ. אם יהיה שם חיים טופול וחלק, אפילו קטן, של בוגרי להקות הנח"ל, כבר יש בכך פוטנציאל חיובי, כי אין כמו להקות הנח"ל גוף איזה שהוא שתרומתו לתרבות העממית בישראל גדולה כל כך. (אולי הגשש החיוור.)
רק מעטים מבוגרי הנח"ל עוד חיים בישובים בהם היו. יתכן ורבים מבוגרי הנח"ל כבר עזבו את הארץ וחיים בחו"ל. אולם אין לי ספק כי מרביתם עוד "חיים" את חוויות הימים ההם, ואם כבר אין דברים רבים הקושרים אתם לחיי הארץ הרי רובם ככולם (לדעתי) קשורים בחבלי נוסטלגיה לארץ.
אנחנו, חברי ואני בתוכם, זכינו לשרת את שרותנו הצבאי במסגרת הנח"ל. לא היה זה סתם שרות שיגרתי. אני חושב שהגרעין שלנו - גרעין "מרחבים ב'" של תנועת "המחנות העולים" היה הגרעין היחידי בהיסטוריה שהקים שתי האחזויות. אני חוזר ואומר: שתי האחזויות! לא אחת.
נקראנו ונשלחנו לסתום פירצה שפרץ הצבא המצרי באיזור ניצנה. איזור שהיה איזור מפורז, אך הדבר לא מנע מהצבא המצרי לפלוש ולכבוש את האיזור תוך הכרזה כי אין מצרים מכירה עוד באיזור כאיזור מפורז. נדרשה תגובה מהירה, אך מדינת ישראל, מתוך רצון שלא להמרות את החלטות האו"מ, היססה אם התגובה המתאימה תהיה זהה לצעדה של מצרים ולכן, לאחר תגובה צבאית, הוחלט כי אנחנו נחזיק באיזור כגוף "אזרחי". המקום שנבחר היה בארותיים, על הדרך שהובילה, כאחת הדרכים היחידות המובילות לתוך סיני ואל העיר המצרית "קסיימה". אם כן עלינו כהאחזות נח"ל שנשאה את שם המקום "בארותיים" על שם שתי בארות המים המצויים במקום. לימים אכן אוזרח המקום ושמו בישראל עד היום הוא "עזוז".
לא עברו אלא חודשים מספר ולאחר שביצרנו את המקום, עד כי משה דיין כשביקר בהאחזות מצא לנכון לציין כי בנינו ברוב זעה ודם את אחד המוצבים המבוצרים ביותר בארץ ישראל, שוב צווינו לעבור ולהקים האחזות נוספת, את האחזות "אשלים". (בתחילה ניתן למקום, על ידי הגופים המיישבים, השם "פקועה" על שם אבטיחי הפקועה שצמחו באיזור. אולם אנחנו גילינו התנגדות חריפה כי לא היינו מוכנים שמישהו עוד יקרא לנו, מתוך לצון או מתוך בוז, "בני פקועה".)

אימרו לי אתם, האם אין לנו את הזכות לשיר:

היינו כולנו חלוצים וחלוצות
היינו כולנו חלוצים
היינו כולנו חלוצות.
היינו כולנו חלוצים וחלוצות.



מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב