אז איך אנחנו עושים את זה? איך אנחנו מזמינים את אימת הקהל לכבוש מקום בתוכנו? הנה שבע המחשבות ההרסניות המרכזיות בהן לוקים דוברים לעיתים קרובות:
אני לא נראה טוב
מגיל צעיר אנחנו שומעים "אין הזדמנות שניה לתקן רושם ראשוני." אכן, רושם ראשוני קובע מאוד אבל קשה לומר שאין הזדמנות לתקן אותו. זו אמירה אכזרית המוחקת באחת את היסוד החשוב של כל אירוע בו שותפים קהל ודובר - עניין אנושי, אמפטיה, קשב; התקשורת היא דו-כיוונית והאמירה הזו מפרה את האיזון. אם אתם באמת לא נראים טוב, היה רצוי שתשפרו את המראה. אבל אין צורך שתראו כמו דוגמנית-צמרת. אתם צריכים להראות טוב מספיק כדי שהקהל ירגיש שאכפת לכם ממנו.
כל העיניים האלה שמסתכלות עלי
עמידה לפני אנשים היא חשיפה. אנשים מתבוננים בכם, מקשיבים לכם, יש להם כל מני מחשבות על מה שאתם אומרים, על איך שאתם נראים ועל מה שזה עושה להם. אבל הם לא יודעים מה עובר לכם בראש, מה קורה אצלכם בבית, עם מי אתם מתראים או מה חושבים עליכם ילדיכם. מעבר לכך, כחלוף כמה דקות הם כבר עסוקים בעיבוד החומרים שאתם מציגים בפניהם או בעצמם ובמחשבות האישיות שלהם. אתם אינכם מרכז עולמם וכדאי שתפנו את המשבצת.
רק אותי שומעים בחדר ויש לי קול נוראי
כששומעים רק אותנו בחדר, זה אומר לנו שכל השאר מקשיבים. אם אנחנו לא בטוחים בעצמנו, רק הנתון הזה - כולם מקשיבים, עלול להכניס אותנו ללחץ. הקול שלנו נשמע לנו פתאום כמו רעם מהדהד או כמו צוויחת נשר וכל מה שהיינו רוצים זה שאף אחד לא יקשיב ושנוכל לזחול בחזרה אל תוך הקונכיה שלנו. הקול שלנו הממלא את החדר אומר "אני כאן" ועבור רבים מאיתנו זו ידיעה מפחידה. אם אני כאן, כולם יודעים מזה ואני לא כל כך בטוח שאני רוצה להיות המרכז.
מה חושבים עלי?
אם אני מדבר האחרים מקשיבים. הם מתבוננים בי ואינם אומרים דבר. יש כאלה המעווים את פניהם לכל מילה שאני אומר יש כאלה שפניהם חתומים כספינקס. מה הם חושבים עלי? לכולנו יש צורך אדיר במשוב. אנחנו רוצים לדעת אם אנחנו מכוונים לדעת המאזין, אם דברינו משרתים אותו, אם הם ראויים בעיניו. פעמים רבות אנחנו באים לבמה כדי לקבל אישור ליכולות שלנו, לערכנו. ככל שהצורך שלנו במשוב לחיזוק בטחוננו העצמי עולה כך גם נטרח להשיג אותו. השאלה היא - מה אנחנו מזמינים? בעניין הזה - סיפור קטן:
אדם הגיע לשערי עיר.
"אילו אנשים אמצא כאן?" שאל את הזקנה היושבת בשער.
"אילו אנשים יש במקום ממנו באת?" שאלה היא.
"במקום ממנו אני בא יש אנשים רעי לב, לעגנים, מבזים, חמסנים ורמאים," השיב הוא. "אם כך," הוסיפה, "תמצא אנשים רעי לב, לעגנים, מבזים, חמסנים ורמאים."
עוד אדם הגיע לשערי אותה עיר.
"אילו אנשים אמצא כאן?" שאל את הזקנה היושבת בשער.
"אילו אנשים יש במקום ממנו באת?" שאלה היא.
"במקום ממנו אני בא יש אנשים טובי לב, מכניסי אורחים, נדיבים ושמחים," השיב הוא. "אם כך," הוסיפה, "תמצא אנשים טובי לב, מכניסי אורחים, נדיבים ושמחים."
אני רוצה שכולם יאהבו אותי
אתם באים לבמה כדי למסור פיסת ידע, להפגין יכולת. אתם רוצים לקבל אישור ליכולתכם, אבל אהבה? אור זרקורים ומופע מבויים אינם סביבה טובה לאהבה. היא אינה מתפתחת או גוועת במערכת יחסית המונית הנמשכת חצי שעה עד שעה. את האהבה חפשו במקום אחר, בתנאים המתאימים ליצורים מפונקים ונעימים. ודרך אגב - אין סיכוי שכולם יאהבו אתכם וגם אין בזה צורך.
אני לא מחדש להם
אם אתם מציגים עניין חדש - מה טוב. גם אז לא כדאי להרחיק לכת מדי משום שאם הרעיון קשה לתפיסה הוא לא ייקלט. אם אתם מציגים רעיון ישן, כדאי להשקיע בזווית התבוננות חדשה ומרעננת. אבל בכל מקרה - אתם מביאים לבמה גם את עצמכם. זה אולי מה שמפחיד כל כך אבל גם חלק מהחידוש והרעננות. לכל אדם יש מה להציע מתוך נסיון חייו, וחוויות החיים שלנו הן חלק מנכסינו. אל תמעיטו בערכן. השתמשו גם בסיפור האישי שלכם. סיפורים אישיים קונים את לב הקהל.
אני מבזבז להם את הזמן
מחשבה כזו מפגינה את העובדה שאתם אינכם סומכים על הקהל וממעיטים מערכו. זה לא עניינו של הדובר מה עושה המאזין עם הזמן שלו. במקום לעסוק במחשבות המאזינים התרכזו במה שאתם עושים ונסו להיות הכי טובים שאפשר.
אני מניחה שלפחות כמה מן המחשבות שפרטתי מוכרות לכם. מה עושים כדי להתמודד איתן? על-כך במאמר אחר.
לימור שיפוני The Story Telling Company Inc מספרת סיפורים בכל מדיום - עין בעין, בכתיבה, מדיות דיגיטאליות, באזזים שיווקיים ובכל דרך בה יכול סיפור לצאת החוצה ולהגיע אל מי שצריך ורוצה לשמוע אותו. מנחה סדנאות במדיה חברתית לאנשי מקצוע בתחום המרקום, שיווק, משאבי אנוש, גיוס והדרכה, ניהול וכתיבת תוכן.
