דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


אל תפתרו להם בעיות 

מאת    [ 05/10/2008 ]

מילים במאמר: 1930   [ נצפה 3904 פעמים ]

תדמינו את עצמכם בסיטואציה הבאה. אתם מטפסים על גבעה, טיול שהתארך ביום שהתברר כחם מהצפוי, ולצדכם בת השלוש  חוזרת ואומרת: אמא, קשה לי". כיצד תנהגו?

לכשעצמי, שלל תגובות אפשריות עבר במוחי: החל בתגובות חיוביות בסגנון "לא נורא עוד מעט מגיעים", את יכולה, אני יודעת", "את גדולה וחזקה, קטן עלייך", אתמול טיפסת על הר גבוה מזה בהרבה" וכלה בתגובות נמהרות, עצבניות בסגנון: "אין מה לעשות", "די כבר, תפסיקי לקטר", ואולי אפילו, "תראי את X, הוא לא מתלונן". למזלי, הודות לכך שקצרה נשימתי וגם לי היה חם וגם לי היה קשה-- בעודי נושאת עוד תינוקת בת שנה וחצי, לקח לי זמן לענות. הקושי אפשר לי מרחב מסוים בו שקלתי את תגובתי (עניין יוצא דופן, הרי בדרך כלל אנו יורות מהמותן תגובה אימפולסיבית). וכך בעודי מתמהמהת המהמתי "אהה", ו"נכון, זה קשה". ואז להפתעתי אמרה בת השלוש: "אז אמא, בואי נתאמץ ונצליח".

מכל ההמשכים שיכולתי לדמיין, מהלך כזה הפתיע  (אפילו) אותי. זו היא רק דוגמא לעיקרון אותו אני מיישמת בהנאה ובתגמולים רבים כבר שנים רבות. והוא לא לפתור לקטנטנינו בעיות ולא לנכס אותן לעצמנו. אלא להיות שם, אוהבים קשובים, בוטחים ומכווני דרך.

הפיתוי רב. לעזור לילדינו להתמודד, להקל עליהם, לא לתת להם להחבט במהמורות בהן אנו נחבטנו, לקצר להם תהליכים - שילמדנו מנסיוננו ובתוך כך נוכל להותיר בעולם הזה, דרכם, משהו מרוחנו ומעצמנו. אלא שכוונותינו הטובות הללו באות לברך ויוצאות מקללות. הרי זה מובן מאליו: פתירת בעיות לילדה לא מאפשרת לה למצא פתרון בעצמה. פתרון שבא מבחוץ, ב"מהירות" וב"יעילות" לא מאפשר לילד להתמודד עם תסכולים החשובים מאין כמותם לעיצוב אדם בוגר מאוזן ובשל. פתרון שכזה גם משדר לילדינו את האמת המרה  שאנו לא בוטחים בהם וביכולתם למצא פתרונות לעצמם, או מאידך לעמוד בהשלכות "כישלון". פתרונות גם משדרים מסר מוטעה על חשיבות ההצלחות לעומת הכר הנרחב והפורה של דרכים הנפתחות כשמגיעים לנקודת מכשול. בנוסף, אנו משמרים את הטרמינולוגיה השלילית 'קשיים' במקום זו החסרה של אתגרים.

אך מעבר למובן מאליו, ישנם עוד שתי נקודות רבות משקל ליתרונות הדרך בה נותנים לילדים לפתור את בעיותיהם תוך נוכחות וליווי בוטחים. הראשון הוא גילוי העושר של פתרונותיהם והשני הוא שיפור והתענגות על איכות הקשר בינם לבינינו היוצרת מארג המשותף בחיינו. אם נפתור לילד כל בעיה, מקלה ועד חמורה, "--יש לי נזלת! - אז תנגבי את האף" או, "-הקוביות האלה מקולקלות הן כל הזמן נופלות לי! "-בוא ואעזור לך" (או "אם תבנה על הרצפה יהיה לך יותר קל") --  אם נפתור את הבעיות בדרכנו שלנו, נקבל (במקרה הטוב) רק את הפתרונות אותם אנו מכירים ויודעים. לא נחשף לעושר, לדמיון וליכולות המפתיעות, המשתנות תדיר של ילדינו. יתרה מזאת אנו מונעים מילדינו לגלות עושר זה בעצמם. למשל הדוגמאות הקודמות יכולות להניב מהלכים מפתיעים כגון: "--יש לי נזלת!" - "אני רואה, מתוקה" -"אז אלך לעשות אמבטיה, כבר ערב, הגיע הזמן,לא? ואקנח כבר שם". או: "-הקוביות האלה מקולקלות הן כל הזמן נופלות לי!" -"אהה" -"תראי אמא, לקחתי צלוטייפ ואני מדביק אותן אחת לשנייה".

ל'שיטה' הזאת אני קוראת 'שיטת ה-אהה'. תתפלאו להווכח, עד כמה היא מוצלחת ופשוט עובדת פעם אחר פעם. אפילו אני שכבר השימוש בה נהפך לי לטבע שני, נדהמת כל פעם לראות את התוצאות המפתיעות. המפתח הוא להיות נוכח עם הילד בשיא הכוונה והאמפטיה: לא להפטיר 'אהה' אפילו בלי לראות. מאד חשוב באמת להיות שם בגופנו וליבנו, לראות, להתבונן ולחוות (מן הצד) עם הילד את בעייתו. אם היינו מציעים לו פתרון מוכר שהיה עובד עבורו, הילד היה במקרה הטוב משתמש בו, אך ברוב המקרים לאחר מכן היה זונח את הפעילות שלו, מאבד עניין ואפילו, לדעתי נשאר עם שמץ כעס לא ברור - אך על כך בהמשך. ילד שמוצא בעצמו את פתרונותיו, מוצלחים ויצירתיים נשאר מרוצה ורגוע אך גם נרגש להמשיך בפעילות. הילד (ואנחנו) מרוויח פעמיים. ראשית הוא חווה התנסות החיובית ומפתח מיומנויות חשובות: התמודדות עם תסכול, בחינת רעיונות, ניסיונם ובחירת המוצלח שבהם, והבונוס שבדרך כלל מגיע- הצלחה ופתרון. מעבר לכך, הוא בדרך כלל חש ומשדר הכרת תודה עצומה על כך שהאמנו בו וביכולותיו ובטחונו מוסיף ומתחזק במעגל המזין עצמו.

שימו לב שהפתרונות המוצעים על ידי הילדים 'יוצאים ממסגרת החשיבה המקובלת' - דבר אותו אנו מעודדים בגיל מבוגר יותר ואפילו לומדים אותו באוניברסיטאות בתארים מתקדמים בניהול. רק אצלנו בבית עבור ילדינו, כשכנפי הדמיון והחשיבה שלהם עדיין פרושות לרווחה, אנו 'דואגים' לקצצן ולשמור על הנוחיות ועל המוכר והידוע. הדבר נובע הן מעייפות ושחיקה והן מחששות ופחדים - אך על כך בהגיג נפרד. הבה נתרכז בדרך האחרת המוצעת.

ולדוגמא נוספת, לא מזמן ביתי בת השלוש וקצת בקשה ממני: "בואי איתי לשירותים". היא 'גמולה' כבר ממזמן אך לעיתים היא "מתפנקת" ונהנית מתשומת הלב הזאת. באותו רגע לא יכולתי להתלוות אליה. מעבר לעובדה שבאותו זמן בדיוק שמרתי על הקטנה בסיטואציה שאסור לעזבה לבדה אפילו לשנייה, הייתי עייפה, עצבנית וממש 'על הקצה'. (תמיד המשברים 'מזמינים' עצמם ברגעים כגון אלה, הלא כן?). אמרתי: "אני ממש לא יכולה", שמעתי: "בואי איתי". אמרתי "לכי לבד" (זהירות! תחילת ההדרדרות  במדרון). נעניתי ב: "אבל אני רוצה איתך". כבר הייתי קרובה להתכעס ולפצוח בנאום אימהי מוכר בסגנון: "את כבר גדולה ויכולה ללכת לבד. את כל הזמן הולכת כבר לבד. למה את מתעקשת? את לא רואה שאני לא יכולה?". המצב היה כפרי בשל לעליית טונים, כעס והתפרצות. ברגע האחרון (או אולי אחד אחרי האחרון) נשמתי עמוקות (תמיד עוזר) ואמרתי: "מתוקה, אני מבינה שאת ממש רוצה שאבוא איתך. אבל אני ממש לא יכולה לעזוב פה כרגע אפילו לשנייה." ושתקתי. ואז- היא נרגעה. קודם כל היא קבלה תגובה מכבדת, המבינה את רגשותיה, והסברתי לה באופן ענייני ושקול את עמדתי. אחרי רגע קט אמרה: "אז...?". אמרתי: "אולי יש לך פתרון?" היא חשבה לרגע וכשבעינה נצנוץ משובה אמרה: "אולי תעשי כאילו את הולכת איתי ותשארי במקום". צחקתי ואמרתי "זה רעיון מצוין". ועשיתי פנטומימה (מזל שאף אחד אחר לא היה שם לראות...) של הליכה במקום לקראת השירותים, ואמרתי לה: "הנה, אני הולכת איתך". היא גרגרה מרוצה ואצה לה לענייניה בחדר השירותים. המהלך אפשר לה 'לרדת מהעץ' ולשמור על כבודה ובאותה העת גם להיות יצירתית. שידרתי לה שאני בטוחה שתוכל לראות את הסיטואציה ולשקול אותה נכונה ואפשרתי לה לקחת יוזמה ואחריות לפתור את בעייתה. וזה פעל. כמה מפתיע?

בבואנו לבחון דוגמא זו אנו רואים שהפתרון שלה היה כמובן בלתי צפוי מחד ויעיל מאד מאידך. אך מעבר לכך, אנו מבחינים בעובדה כאילו שולית אך משמעותית מאין כמותה לענייננו. בעצם הבעיה הרי הייתה שלה! למה ניכסתי אותה לעצמי? הרגשתי כאילו זאת בעיה שלי - ואני לא הייתי צריכה ללכת לשירותים עם מישהו שלא חפץ בכך. התכעסתי ונלחצתי כאילו זאת בעייתי. בזאת פגעתי בנבדלות ועצמאות ילדתי בדרך שהובילה לניהול משבר מאד בלתי יעיל ובונה . בנוסף, כשאנו מנכסים לעצמנו את בעיות ילדינו - ולכן גם זקוקים כל-כך לפתרון מהיר - אנו מעצימים את הבעיה. במקום להיות כצוק איתן ובוטח לידם, התומך ומלווה אותם בדרכם, אנו מהדהדים להם ומשמשים כמגבר לבעיה. ואז היא באמת נדמית גדולה, מאיימת ומעל לכוחותיהם. אנו מחלישים אותם. תנו לבעיות הגדולות והקטנות להשאר בבעלותן המקורית והטבעית - אצל ילדינו במקרה הזה - ואז תראו איך הן נפתרות בצורה טבעית ואמיתית.

הצעת פתרונות בשליפה מהירה לשלל מצבים מוכרים וידועים מונעת מאיתנו להיות שותפים לחוויות הילד מעמדה של כבוד ושיתוף. אנו יודעים, מנוסים, ואולי אפילו משועממים. כל תפקידינו לזהות קשיים לתת להם פתרון שחוק. אם הילד מקבלו בשלום - מה טוב, והלאה בשגרת חיינו.

יש דרך אחרת.

כל 'משבר' שחוק ונפוץ הוא ראשוני ומשמעותי עבור הילד. כהורים, חוויותינו שלנו, תהיינה עשירות ומהנות פי עשרות מונים אם נהיה שם עבור הילד, (עם כל ניסיוננו ותבונתנו, לשמור על בטחונו) ונשתתף בחוויה שלו כראשונית גם עבורנו. יש גם לנו מה ללמוד ולהתחדש. ומגיע לנו להתענג גם. ובעצם החוויה באמת חדשה עבורנו. בכל מצב שכזה יש משולש: אנחנו, הבעיה (שיכולה להיות אפילו מוכרת) והילד. כך שהרקמה העדינה הזו, היא אכן חדשה וראשונית. אם ניתן סיכוי לחקירה והתבוננות, נרוויח נשימה עמוקה בחיינו ונאפשר ללמידה לקרות - עבור הילד וגם עבורנו. הילד יעריך אותנו, יכיר לנו תודה על הבטחון שאנו נותנים בו ועל ההנאה שחווה מהתגברות על אתגרים. הקשר שלנו יעמיק ויועשר והאהבה בינינו תפרוץ דרך לעומקים ולמרחבים נוספים.

ברצוני לכתוב עוד על שני עניינים שאולי קשים לעיכול ובוודאי לא 'פוליטיקלי קורקט', אך אני מאמינה שהם חשובים. קשה לראות זאת. לפעמים הקרוב הוא הסמוי מהעין, לפעמים הניואנסים וההבחנות מעודנים ולפעמים פשוט קשה להודות במה שמכאיב. אך בואו ננסה יחד לבחון באומץ ולגדול להיות האנשים וההורים שברצוננו להיות.

בגילאים צעירים, אכן יש ברשותנו מאגר מוכן של מענה לכל פתרון --"יש לך חול על הידיים? תשפשפי אותן זו בזו כך". אך כשהילד גדל ונתקל במצבים מורכבים ורבי פנים, אז "באמת" נדרשת חקירה משותפת ופתרונות ייחודיים לילד שמזמינים את הדרך שאני מציעה בזאת. לרוע המצב, עד שמגיעים לגילאים הללו, פוחת האמון של הילד בנכונותנו להאמין ולבטוח בו, בשיקוליו ובדרכו. המארג הנדיר והעשיר של חוויות פתרון בעיות משותף, תומך ומהנה לא נבנה. וכך- כאשר ילדינו באמת זקוקים לנסיון חיינו- או אז הקשר שלנו לא מאפשר זאת. אנו וילדינו לא רכשנו מיומנות זו שאמורה להבנות אתגר אחר אתגר מגיל ימים ספורים ואילך. ללא הרף, גרגר זהב של קשר מצטרף לעוד ועוד גרגירי זהב נוספים היוצרים ענק מרהיב של אמון, כבוד ושיתוף רב דורי.

ציינתי קודם שבמקרה הטוב הילד יקבל את פתרונותינו, וה"משבר" יחלוף על מי מנוחות. כולנו יודעים שהרבה פעמים דווקא הצעותינו לפתרונות 'טובים', 'יעילים' ו'הגיוניים' מעוררים רק יותר תסכול, בכי וכעס. קודם הילד היה רק מתוסכל על הפאזל הקשה ועכשיו המצב מסלים הוא בוכה, ממורמר וכועס. לכל הצעותינו הוא מסרב וכל פניותינו רק מרבות את זעמו. יתרה מכך, אנו, כשלעצמנו מתחילים לכעוס. אנחנו באים לעזור והוא 'מתעקש'  להמשיך בהתפרצותו. תופעה זו נובעת מעניין חשוב שאולי קשה לראותו ועוד יותר קשה להודות בו. אך בואו ביחד ננסה להבין ולגדול.

בכל ליבי, אני מאמינה, שאם אנו מציעים לילדינו באופן תדיר פתרונות, אם 'עוזרים' להם - אנו באופן שיטתי פוגעים בהם. כל הצעת 'קיצור דרך' מקצצת את כנפיהם. כל הצעת פתרון נוגסת בכבודם העצמי. כל 'לימוד' (שלא התבקש על-ידם) מחוויר את צבעיהם, קולם וייחודיותם. נשמע רע, לא?

כל פעם שאנו ממהרים להתערב אנו פוגעים בכבודם העצמי, בכבוד שאנו רוחשים להם ובכבוד שלנו לקשר בינינו. כל פעם שאנו לא מחכים ליוזמה מהם, אנו משדרים להם חוסר אמונה ביכולותיהם, בשיקול דעתם, בכוחותיהם ובדרכם. כל אימת שאנו 'מלמדים' אותם אנו מרסנים ומגבילים את האוטונומיה שלהם על חייהם, את התחושה שהם אדונים בעולמם ואחראים (לטוב ולרע) על מעשיהם. כך שייפלא שלעיתים גדלים ילדים בדורנו, שלמרות אהבתנו הרבה אליהם, אנו יכולים להגדירם (בכאב רב) כנרפים, לא עצמאים ולא לוקחים אחריות? יתרה מזאת, אנו פוגשים בני עשרה (בגיל התבגרות שמקדים להופיע) לא מאושרים, ממורמרים ולא מסופקים. הם זועמים (בעיקר עלינו), כועסים ומלאי טינה עד לרמה המעוררת פליאה. מדוע הם כל-כך כועסים. למה?

בואו נזכר בילד שפתרנו לו בעיה והוא רק התכעס יותר והתקפד בעמדתו. בלי יכולת להגדיר זאת לעצמו, וכמובן ללא אפשרות להסביר זאת לנו-- הוא הרגיש, באופן העמוק והאמיתי ביותר-- שאנו פוגעים בו. בכל חושיו הוא ידע והבין שאנו מגבילים את זכויותיו הטבעיות לגדילה ולהתפתחות ורומסים, עקב בצד אגודל את המרחב האישי שלו. והוא התקומם ומחה, בזעם וחרון וחוסר אונים. וזו פגיעה קשה ומכאיבה עוד יותר לנוכח העובדה שהוא זקוק לנו ותלוי בנו. כך שהוא מעריץ אותנו ואת כוחנו ומקומנו בעולם (עדיין כן בגיל פעוטות), הוא תלוי בנו וזקוק לנו להמשך קיומו-- ואנו 'מנצלים' עמדתנו זו ופוגעים בו- בחסר הישע. ואין ביכולתו למנוע זאת, לשנות זאת ואפילו להבין זאת בעצמו - לא כל שכן להסביר זאת לנו. אלא שהכח הטבעי שעדיין מפעם בו מתקומם. פלא שלאחר אין ספור מיקרו-פגיעות שכאלו נוצרת שכבת טינה וריחוק כמעט בלתי עבירה?

אני חושבת שכולנו מכירים את המעשייה על הנער שמצא גולם פרפר שבדיוק בוקע ממנו פרפר יפהפה. הנער רוצה 'לעזור' לפרפר לצאת לחייו ולהקל עליו ומקלף את קליפות הגולם ומחלץ את הפרפר. הפרפר כמובן מת. הוא לא הצליח לפרוש את כנפיו למלא תפארתן, לייבשן ולחזקן כדי לעוף ולהמשיך בשלב הבא של חייו. הסתבר לנער, באיחור מצער, שדווקא ההתמודדות כנגד כתלי גולמו, מאפשרת לפרפר להתחזק, להתעצב, ובזמן הנכון לו- 'למצא את הפתרון' ולבקוע מהגולם שלו. אל נהיה כאותו נער נטול נסיון וחכמת חיים. בואו ניתן לילדינו לפתור את בעיותיהם בעצמם. אנחנו שם לצידם. הם יודעים זאת. בהתאם לחכמתנו ואמנות המידה והאיזון, נדע גם להגן עליהם, להאיר את דרכם במקומות אפלים, (לכשיבקשו זאת!) וגם להתבונן גאים ומאושרים איך ילדינו פורשים כנפיים מרהיבות, ייחודיות וססגוניות בדרכם אל חייהם.
לילך רוכל
מושב מרחביה
04-6523602
050-7946006
http://www.leida.co.il/Lilach/



מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב