קידמה טכנולוגית ומשפט -מאמר חמישי בסידרה 

השתלות אברים ומודרניזציה רפואית ויחסי משפוט עברי ורפואה- מאמר חמישי  עמדות המתנגדים

"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו"

במאמר הקודם הבנו את הרקע למחלוקת. במאמר זה נציג את דעותיהם של הפלג המתנגד להשתלות.

הרב אוירבך ז"ל נמנה על גדולי הפוסקים במאה האחרונה cכלל ובנושא הרפואי בפרט. מורשתו ההלכתית מהווה כיום מורה דרך לפעילות רפואית מודרנית על פי ההלכה. בסוגיה הנדונה נמנה הרב אוירבך על הפלג שהתנגד להשתלות ואסר נטילת אברים בעוד הלב פועם. אמנם הוא סבר כי המוות נקבע ע"פ המוח, אולם הוא לא סמך ידו על מדדי הרופאים וחשש שמא אינם מדויקים ועלולים לקבוע מוות מוחי לאדם חי. הרב קבע כי על פי ההלכה מוות המוחי הוא הקובע ופסק הלכה האוסרת השתלת לב כל עוד לב התורם פועם.

בעקבות פסק הלכה זה ועל מנת לשנותו, נפגש פרופ' שטינברג עם הרב אוירבך וניסה להוכיח לו כי ניתן ליילד עובר חי מאם מעוברת שנקבע לה מוות מוחי. הוא ניסה לעשות זאת באמצעות שני ניסויים. בניסויים אלו הורדמה כבשה מעוברת וחוברה למכונת הנשמה. לאחר מכן ראשה הותז. באחד הניסויים נותרה הכבשה ללא ראש במשך 25 דקות, בעוד ליבה פועל כתיקנו. בניתוח קיסרי שבוצע לכבשה יולד טלה חי. דבר זה העלה את האפשרות כי בתנאים רפואיים משוכללים הכוללים טיפול נמרץ ומכשירי הנשמה ייתכן שיוולד עובר חי מאם מתה.

בעקבות ניסויים אלו התפרסמו ידיעות שונות על עמדת הרב אוירבך בנוגע להשתלת אברים. פרופ' שטינברג סיכם את שיחותיו עם הרב וניסח את עמדת הרב כפי שבאה לידי ביטוי בשעות התדיינות רבות. הרב אישר לפרסום את העקרונות הבאים :

• אדם אשר נקבע ע"י הרופאים כי מוחו מת, אולם הוא מונשם מלאכותית וליבו פועם - דינו כספק מת ספק גוסס. מות המוח לפי קביעת הרופאים של ימינו איננו מספיק לקביעת מות האדם. לדעת הרב אין לסמוך בוודאות על מדע הרפואה. מות המוח של אדם אשר ראשו מחובר לגופו וליבו פועם, אינו דומה למצב שבו הראש הותז.
• על אדם במצב זה חלים דיני גוסס. כל הבדיקות לקביעת המוות המוחי שגורמות לתזוזת החולה או מבוצעות על ידי החדרת חומר לגופו הינן בגדר האיסור.
• אין לקרב מותו של אדם, אפילו אם הוא גוסס ואסור להוציא ממנו איברים להשתלה כל עוד ליבו פועם, עקב הסיכון של קרוב מותו. דבר זה אסור אף אם הכוונה היא להציל חיי חולה שמותו ודאי.

• אסור לחולה לב לקבל תרומת לב שנלקח מיהודי, שכן הוא גורם בזה לקיצור ימיו של התורם.
• מותו של גוסס כזה יקבע רק אם לאחר הפסקת פעימות הלב תיפסק נשימתו ללא המכשיר, וזאת לאחר המתנה של חצי דקה.
• בארץ ישראל שבה אנו מחוייבים לנהוג לפי ההלכה אסור להיות מועמד לקבל תרומת איברים.

מן הראוי לציין כי הרב אוירבך החריג את פסיקתו והחיל אותה רק לגבי הארץ. הוא סמך את ידיו על השתלות בחו"ל הואיל ורוב התורמים שם הינם גויים ומתנהגים על פי מנהגי המקום והמדע הרפואי. פה עמדה לנגד עיניו הצלת היהודי הזקוק להשתלה. הוא התיר ליהודי להיות מושתל ולקבל איברים להצלת נפשו, גם אם התורם הינו יהודי .

הרב אלישיב מנהיג הציבור החרדי ליטאי ומנהיגה הרוחני של דגל התורה (חי בירושלים והינו כיום
בן 98 מחזיק בדעה כי מות גזע המוח אינו מוות על פי ההלכה. הוא קבע כי אין אדם בבחינת מת עד שכל האיברים החיוניים שבגופו חדלו לתפקד, ובכללם הלב. לפי פסיקתו כל עוד לב התורם פועם, גם אם כל מוחו (כולל גזע המוח) מת, אין להוציא ממנו אברים, שכן הדבר יחשב כשפיכות דמים. הרב הדגיש כי אדם אשר נפגע אנושות בגזע המוח ואשר ברור כי פגיעתו תביא למותו, כל עוד ליבו פועם הוא נחשב כחי. אין ליטול ממנו אברים גם אם הדבר נעשה במטרה להציל אדם אחר.

על עמדתו הנחרצת של הרב אלישיב ניתן ללמוד מאירוע אשר ארע ביוני 2006. אז פורסם בעיתונות כי בני משפחה של חולה שהיה שרוי במוות מוחי החליטו לתרום את איבריו. הרופאים בבית החולים שערי צדק השתילו את איבריו והצילו את חייהם של שני חולים.

הרב אלישיב עורר סערה בציבור החרדי וטען כי "מדובר במעשה רצח".

יש לציין כי הליך ההשתלות בבית החולים שערי צדק שונה מבתי חולים אחרים, הואיל ובית החולים הוקם על-ידי העדה החרדית ופועל לכן בהתאם להילכותיה.

מנגד זכה הרב אלישיב לאהדה רבה כלוחם למען זכויות האדם בסין בעקבות פסק ההלכה אשר פרסם לאחרונה במסגרת המדור "כניסת השבת" בעיתון מעריב. תחת הכותרת "הלב היהודי והכבד הסיני" הוא אסר על חולים יהודים לקבל תרומת איברים מסין. זאת בעקבות חשדות כי האיברים נלקחים מנידונים למוות, אשר מומתים למטרה זו.

הרב אלישיב נימק את דבריו: "יש בזה חילול השם וגם בפיקוח נפש אסור לקבל שם טיפול. ובפרט העם הנבחר, העם היהודי שמוזהר על לא תרצח".

הרב ווזנר- אשר חי בבני ברק טוען כי עיקר חיי האדם נקבעים על פי הלב שהינו מרכז החיים שבאדם וממנו מתחייה כל הגוף. לדעתו ע"פ התלמוד נראה שהמוות נקבע על פי הנשימה בלבד, זאת מפני שבאותם ימים בדיקת הנשימה הייתה אמינה יותר מבדיקת הלב. לדבריו היו מצבים בהם לא נצפו פעימות לב, אולם הבחינו בנשימה ועל סמך זה הסיקו כי הלב חי. מסיבה זו נאמר כי אין לקבוע את המוות בטרם נבדקה הנשימה. פסק כי במצב של הפסקת נשימה עם לב פועם, האדם נחשב חי. מסיבה זו הוא אסר על השתלות. הרב סבר כי כל רופא הנוטל את הלב מאדם שמת מוות מוחי אך ליבו פועם, עובר על איסור רציחה . הוא צוטט באומרו כי "אין מיתת המוח קובע אלא מיתת הלב" ועל-כן אדם שליבו פועם (ואפילו באמצעות מכונת לב-ריאה) נחשב כחי, ואסור לנתקו מן המכשירים לצורך תרומת איבריו.

בהתייחסו לסוגיית ההשתלות העלה הרב ווזנר טיעון נגד נוסף, הנוגע ל"רשות לרפא". הרב טען כי הקב"ה התיר לנו לעסוק ברפואה, אך לא התיר רפואה על ידי "שינוי גמור במעשה בראשית", כגון השתלות איברים. הוא טען כי "מאוד לבי מהסס אם מותר בכלל הטיפול הרפואי מצד היתר רפואה של תורה...

אבל השתלת לב (או כבד), שהיא פעולה נגד מציאות בריאת האדם, ושינוי גמור במעשה בראשית, להעביר אברי הנפש מאדם לחברו נגד השגחת הבורא בבריאת האדם, מי התיר להם לעסוק בזה".

הרב וולדנברג כיהן שנים רבות כאב בית דין בירושלים ואח"כ כחבר בית הדין הרבני הגדול בירושלים. מקום מגוריו בסמוך לבית החולים שערי צדק הישן הביא לקשר הדוק בינו לבין רופאי בית החולים. הוא העביר שיעור הלכתי קבוע בבית הכנסת של בית החולים בנושאי הרפואה והלכה. כמו כן העביר שיעורים קבועים בהלכה לרופאי בית החולים והפך עבורם לאורים והתומים בשאלות הלכתיות רפואיות. הוא נחשב לרב בית החולים, למרות שלא כיהן באופן רשמי במשרה זו.

הרב וולדנברג אף זכה בפרס ישראל לספרות תורנית על תרומתו לתחום הרפואה וההלכה. פרס זה מוענק לגדולי תורה ופורצי דרך בנושא של רפואה והלכה.

הרב וולדנברג לא הכיר במוות מוחי לצורך קביעת רגע המוות. הוא היה נחוש בדעה כי הפסקת פעולת המוח, אין משמעותה מוות. הרב יצא בתקיפות נגד הפלג שהתיר את ההשתלות. הוא לא היסס להגיב בקיצוניות על החלטת מועצת הרבנות הראשית. השתלות שבוצעו במרכז הרפואי רמב"ם זכו בפיו לתיאור "התרחשויות מחרידות" ו"רצח נפש התורם .. ובכמה מקרים גם רצח הנתרם".

בנוסף, ביטא בדבריו הרב וולדנברג חוסר אמון ברופאים. הוא ציין את אי הודאות המוחלטת בבדיקותיהם לקביעת המוות ואת חילוקי הדעות הקיימים חדשות לבקרים בין הרופאים השונים.

המאמר הבא , השישי בסידרה, דן בעמדתם של המתירים.