לפי הבנתי תפקידו של הטיפול הזה היה "להנמיך" את האפקט שלי ולגרש כל חשיבה פסיכוטית וגדלותית. כי ב-1993 יצאתי לתקשורת ואחר כך עוד עשרות פעמים התראיינתי בחשיפה מלאה, וזה זעזע את האפקט הלבילי שלי. לקחתי את הסיכון העצום כי רציתי בכל מאודי להשיג שתי מטרות-על, לפחות:
1. להתחיל במלאכת שבירת הסטיגמה כלפי המתמודדים במדינת ישראל.
2. להגיע לכל בית בישראל וכך לראשונה לארגן את המתמודדים בארץ.
ההתערבויות היו פוגעניות וקשות. נוצר כעס בל יתואר, זעם שלא ידעתי כמותו עד אז. מרירות עזה ונוראה. נזקים הפיכים ובייחוד בלתי הפיכים שהיו כבדים מנשוא. הסבל היה עצום וממושך. נוסף על כך, המחלה המשיכה להכות במקביל (אם כי לא אושפזתי). ספרי האחרון "מישהו מטפל בך" (2003) נכתב אודות הטיפול הזה.
אבל התמודדתי והתגברתי וחרף זאת לא ויתרתי ובכל זאת מימשתי את האידיאלים שלי ובסוף גם הצליחו לאזן אותי ולהנחית אותי על קרקע המציאות. אכן באופן טבעי נשארו קווי מתאר שחורים.
התבגרתי. הפכתי שלא מרצוני למישהו אחר. כנראה חזק יותר, אך כבר לא תמים מלא תקווה...
עד כאן למעשה הסיפור העומד בבסיס השיר הבא ...
קווי מתאר שחורים
כחוזר מן המלחמה,
איני כבר אותו אחד
שהלך תמים
מלא תקווה
ואחרי שגברתי,
על שטני-פנימה
עצבות ליחשו גלי
ורק אז החלו קרקעותיי
לנוח בשלום
שטני מלחמותיי
הם עתה מלאכים
אך נותרו בהם
קווי מתאר שחורים
יליד 1956 * קלינית - חולה במאניה-דפרסיה * נשאתי כ-400 הרצאות * מנחה קבוצות בעמותת אנוש * פרסמתי שתי אוטוביוגרפיות
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
