רוז גם הודיה 

רוז גם הודיה / מוטי לקסמן
ילדה קטנה, רכה בשנים ניבטת מעל דפי העיתון.
רוז.
שם קצר, מאוד קצר.
ראש מוטה מעט שמאלה, כף יד קטנה מונחת על כתפה השמאלית.
חיוך קל, אבל עיניים דומעות.
אושר אינו נשקף מהמבט.
זה בעמוד הראשון של העיתון.
בעמוד 2, ילדה קטנה יותר, מאוד חייכנית.
הודיה קדם.
באותו עמוד גם תמונת האבא הרוצח, מחייך.
כן, האבא הרוצח מחייך גם במציאות, וודאי, הוא בכלא.
מקבל אוכל, שתייה, עיתון, ספרים אולי הוא גם צופה בטלביזיה.
נקי.
שירות בתי הסוהר דואג שלא יחסר לו דבר, יש לו זכויות...
הודיה לא. אין לה זכויות.
היא לא קיימת.
האם המלאכים דואגים לה, לאחר שנטשו אותה לידי הרצח של האב?
רוז.
עדיין לא נמצאה, לא נמצאה הגופה שלה, עדיין.
והסבא, החשוד, מצולם בטלביזיה גם אשתו האמא של רוז, החשודה.
ויש כבר סנגורים, גם סנגורית ולה ארבעה ילדים, אשר מבדילה בין דעתה האישית לבין דעתה
המקצועית...
ויהיה משפט, וישמעו טעונים.
ורוז, כנראה, לא תדע על כך.
היא קיבלה מכה מידי הסבא, ש"איבד עשתונות".
ואני שואל: למה, למה מגיעות זכויות אנוש לרוצח כמו האבא של הודיה?
מדוע שלא ייקבע שלרוצחים כאלה אין זכויות, שום זכויות?
סנגור? איזה סנגור עמד לצד הודיה, וכנראה גם לצד רוז?
לא סנגור גם לא סנגורית.
תנאים?
רוצחים כאלה אינם בני אדם, אינם זכאים לתנאים ולא לזכויות של אנוש.
רוצח כזה צריך להיות כלוא, עד סוף חייו בחדר חשוך, לא לראות אור יום, לא לראות שמש או כוכבים או ירח.
הודיה לא רואה, ואולי גם רוז לא.
והשמש ממשיכה לזרוח, גם הכוכבים, גם "כוכב נולד"...