דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


ונציה חלק ב'--הברכה והקללה 

מאת    [ 04/08/2008 ]

מילים במאמר: 2268   [ נצפה 2789 פעמים ]

ונציה חלק ב' 2008. 8. 3

הברכה והקללה

נו, טוב. לפני שנסעתי שוב לונציה החלטתי ללמוד שוב את מה שלא ידעתי ואת מה שלא זכרתי על העיר הזו. לקחתי ספר תיירות ולמדתי כי היא בנויה על כ-200 איים. ויש ביניהם כ-400 גשרים וכ- 170 תעלות מים, חלק גדולות יותר וחלק קטנות יותר, שהן הדרך היחידה לנוע בעיר, חלק בתחבורה של סירות מנוע וחלק בסירות משוט, סירות המנוע ל"תכלס" וסירות המשוט לתענוג, שהמפורסמות שבהן הן הגונדולות היפות.
עם מספרים כאלה יהיו בוודאי תיירים שיאמרו "וואו" ויחשבו שהם עומדים לראות איים ירוקים עמוסי עצים ופרחים וזאת, כי עוד לפני שיצאו לדרך, למדו כי זו עיר מוקפת, ולפעמים מוצפת מים. המון מים! ואם יש מים ואיים אז זה מה שהם ראו בטלויזיה. ורק אחרי שהגיעו לונציה למדו שלא כל מה שרואים בטלויזיה הוא נכון, ולא כל מה שנכון, מראים בקופסת הפלאים הזו.
עוד למדתי שונציה היא עיר קטנה שחיים בה כ-60,000 ונציאנים, (בעיר גופא ללא הפרוורים) ושבכל שנה מבקרים בה בין 20 ל-25 מליון תיירים. ומיד נמלא ליבי רחמנות על הוניציאנים. תארו לעצמכם שכל תושב ונציה נושא על גבו בין 333 ל-416 תיירים בשנה, ואם ניקח בחשבון שיש עונות שונות בשנה בהן התיירות צפופה יותר, הרי שיש ימים בשנה, שחשבונאית, כל ונציאני צריך "לסבול" תייר אחד או שניים בכל יום. לעומת זאת נחשוב שהקללה הזו היא גם ברכה, כי אחרי הכל התיירים הם אלה שמפרנסים את אנשי העיר.
תודות לעריית ירושלים, ה"דואגת" לאחזקה שוטפת של מדרכות וכבישי העיר, נפלתי ימים מספר לפני הנסיעה ונפגעתי בשתי רגלי. עמוסים בתרמילי גב ורתומים למזוודות יצאנו בדרך לשדה התעופה כשאני נשען על "מקל-סבא" שהשאילה לי חברה, מקל שנשאר לה למזכרת לאחר שגם היא נקעה את קרסולה ונפלה על מדרכות ירושלים זמן לא רב לפני כן. עם כל צעד נוספה עוד קללה לשלל הקללות שאיחלתי לעיריה, אך לא עבר זמן רב עד שהכאבים הרחיקו ממני את ההשראה ולא הצלחתי למצוא קללות נוספות.
הדיילת שישבה מאחרי דלפק ה"צ'ק אין" ראתה את פני ואני בטוח כי ליבה הרחמן עלה על גדותיו. היא הבטיחה לי שיהיה בסדר ושכסא גלגלים יחכה לי בשדה התעופה ברומא. לא הכרנו את שדה התעופה הזה אך מאחר והיו לנו רק שלוש שעות עד לטיסת ההמשך לונציה, חששנו כי לא יהיה לנו מספיק זמן לצלוע עד לדלפק הנכון, מה גם שידענו כי זו טיסה משותפת ל"אל על" ול"אליטליה" שלשתיהן אין, באשר לדיוק, דימוי חיובי ביותר.
אני לא ציפיתי ואתם לא תאמינו לי. בשדה התעופה חיכה לי אמבולנס עם נהג ושתי פראמדיקיות. אני מאמין כי אם היה צורך בכך, הן היו נושאות אותי על כפיים. הם הובילו אותי אל תחנת איסוף של מכוניות חשמליות הנוסעות בתוך הטרמינאל. הרבה מקום לא נשאר לי בליבי להודות להם כי ליבי כבר עלה על גדותיו בהודיה לאלוהי "מקלות הסבא". ניסיתי למצוא גם איזה מילת זכות קטנה לעירית ירושלים, אך לא מצאתי. נשבעתי בליבי כי אפילו אם היו מאשימים אותי בהטרדה מינית הייתי מעניק נשיקה לדיילת שעזרה לי בלוד, אבל אני לא ידעתי איפה לחפש אותה.
למי שלא היה בשדה התעופה ברומא אני מציע להצטייד בכמה גלולות של "ווליום" לפני שהוא יוצא לדרך.
אם לא הרגשתי כמלך הרי שהרגשתי לפחות כנסיך. הובלתי לאורך המסלולים הורדתי והועליתי במקומות שצריך היה לרדת ולעלות. טיפלו לנו במטען, סידרו בשבילנו את כל הסידורים הכרוכים בעליה לטיסה. לרגע הייתי מוכן לומר כי משתלם להיות נכה, רק לפרקי זמן קצרים, אבל לאחר רגע התחרטתי על שמחשבה כזו העזה לעלות במוחי.
מזלי הטוב נשאר מאחור ברומא. בונציה לא חיכה לי אף אחד. נגררנו עד לתחנת האוטובוס-מים, ה"וואפורטו".
מעודד מהמחשבה שהינה אנחנו כבר קרובים למטרת הנסיעה, הצלחנו לעלות על הסירה המתנדנדת, נאבקים במזוודות שלא יפלו למים. ירדנו בתחנה שבה חיכתה לנו סוכנת החברה ששכרה עבורנו את הדירה. נכנסנו לבית. הדירה היתה בקומה השניה. עמדתי הלום לראות את המדרגות העולות. הן היו גבוהות לפחות ב-50% יותר מגובה המדרגות בארץ. אין זאת כי בזמן שבנו את הבית הזה, היו הווניציאנים אנשים גבוהים במיוחד או שהיה להם כושר גופני שאנחנו לא מכירים.
אולי היה זה התרמיל שהיה על גבי, או אולי היה זה, אני לא יודע מה, שהזכיר לי ימים רחוקים בהם הייתי מדלג על ה"ג'בלאות" ורגלי קלות כאיילות. הסתערתי על המדרגות, שלושים וארבע, לא פחות! אם אגיד שעליתי את כולן בנשימה אחת, אל תאמינו לי. כשגמרתי לעלות את הפעם הראשונה ולרדת ולהעלות מזוודה אחת ולרדת ולעלות את המזוודה השניה, הייתי שטוף זיעה וחסר נשימה. היה אפילו רגע שחשבתי שחבל על כל הנסיעה הזו.
מהיזעה לא נפטרתי עד שלא עזבנו את ונציה לאחר חמישה שבועות. בתחילה חשבתי שזה רק אני. למחרת גילית כי בונציה כולם מזיעים, מי יותר ומי פחות. גיליתי כי הזיעה היא חלק אינטגרלי של החיים בעיר הזו, שבה מגיעות, בימות הקיץ, מעלות החום עד ל-30 -32 מעלות צלסיוס, וזאת ביום רגיל. כדי להשלים את התמונה מגיעה הלחות ל- 80% ומעלה.
סיפרתי בחלק א' של הכתבה כי בונציה אין תחבורה פנימית. אם אתה רוצה להגיע ממקום למקום, נא ללכת ברגל. אפשר להגיע גם באוטובוס מים או במונית מים, בתנאי שיש אוטובוס או מונית המגיעים למקום, כלומר, אם ישנה תעלת מים המגיעה למקום.
למען האמת, עד כאן זו רק הקדמה למה שיבוא. אחרי ישיבה של כמה שעות, כמעט עירום, עם הרגלים למעלה. ואחרי שנת-פגרים מיוזעים של לילה ארוך, החלטתי כי לא באתי עד לכאן ולא עברתי את כל מה שעברתי עד עכשיו, כדי לשבת בדירה. שוב עלו בזכרוני אותם ימים של הליכה במדבר עם רגלים נפוחות משלפוחיות. נזכרתי כי גם איילות (יותר נכון להגיד צבאים) פצועות יודעות לרוץ במישורי הערבה, כשצריך, וגם יעלים צולעים עולים בצוקים של מדבר יהודה. מודה ומתוודה כי היה לי קל יותר לקבל את ההחלטה הזו כי רגלי כבר פחות כאבו.
יצאנו לדרך כשעתיים לפני זמן הפתיחה של הסמינר לא ידענו בדיוק מה מחכה לנו בדרך. לפי המפה לא היינו צריכים לעבור מאי לאי. היינו צריכים לחצות מספר תעלות, כלומר לעבור כמה גשרים. ידענו כי אין בונציה עליות וירידות פרט לעליות מצד אחד של הגשר וירידה מצידו השני.
כנראה שאיים זה ענין של אנשי גיאוגרפיה או אנשי גאולוגיה. אנחנו (אני) לא ראינו בדרך איים. על עצים בכלל אין מה לדבר, הם ישנם, בודדים, פה ושם. הבנתי כי ברגע שעברנו גשר מעל תעלה, עברנו לאי אחר. טוב, אמרתי בליבי, אם אלה נקראים איים, אני מעדיף איים אחרים שרבים מהם ראיתי במקומות אחרים. לחות גבוהה יש גם בהוואי. גם איים יש שם. אבל שם אי זה אי! ועצים זה עצים! ופרחים זה פרחים! תעלות ברוחב של כמה מטרים עוד לא עושים את פיסות האדמה שביניהן לאיים, אלא אם מדובר באיים של ונציה!
בסופי השבועות שלאחר מכן גילנו כי גם האיים האחרים שברחבי הלגונה, גם הם חלק מונציה. במורנו עיר הזכוכית ובבוראנו עיר התחרות היינו בעבר. בלידו לא ביקרנו אך ידענו כי גם הוא חלק מונציה. אלה איים לכל דבר, אך הם לא נתפסו על ידי כחלק מהעיר גופה. בשבילי ונציה היתה רק העיר העתיקה עצמה. הפעם הסתבר לי כי גם טורצ'לו, שהוא במרחק של יותר מחצי שעה הפלגה, גם הוא חלק מונציה ולא רק, אלא שהוא האי הראשון עליו הוקמה, מה שלימים תהיה ונציה. כמו כן גם האיים לידו. ג'ודקה, סן-מיקלה שהוא בית הקברות של ונציה. ועוד הרבה איים אחרים שאינם מוכרים אפילו לחלק מתושבי ונציה העיר. בשוני, על האיים האלה גדלים גם עצים לתפארת.
ההפתעה העיקרית היתה אני עצמי. תמיד ידעתי כי סבאים, או מי שהולכים עם מקל-סבא, הולכים לאט. על חלקם אפשר אפילו לומר שהם בקושי הולכים. אבל הסתבר לי כי "כשמתחילים ללכת, זה מתחיל ללכת ברוח איתנה..." כל בוקר הלכנו מהדירה ועד למקום הסמינר, יותר מחצי שעה. עלינו וירדנו גשרים. על גביהם חצינו תעלות מים רבות. כלומר עברנו מאי לאי, לפעמים יותר מעשרה איים בכוון אחד. לרוב, בדרך חזרה אחר הצהריים, הרחבנו את מסלולי ההליכה לראות עד כמה שיותר מהעיר (ראה חלק א').
למרבה הפלא הכאבים הלכו ופחתו, או שהתרגלתי אליהם. ככל שהלכו ופחתו, ניתן היה לי לראות יותר את מה שמסביבי ואת המראות שעברנו בדרך.
על יופיה המתגלה של העיר כבר סיפרתי. ככל שיכולתי להרים את מבטי התגלו לי הפרחים השתולים באדניות המקשטות הרבה ממרפסות הבתים. על הכיעור ההולך ומשתלט על כולה (לדעתי) כבר סיפרתי. את קללת החום והלחות כבר הזכרתי, אך עד עתה התעלמתי מהברכה שבכך ולא הסברתי מה היא קללת החום העיקרית.
אתחיל דוקא בברכת/קללת התיירות. ואנסה בקצרה להראות איך הגיעה, היסטורית, התיירות להיות ברכה מקוללת או אם תרצו לקללה מבורכת.
מקובל לראות את תחילתה של ונציה בחלקה הראשון של המאה החמישית על ידי פליטים שברחו ממלחמות שהתחוללו ביבשת בחלקה הצפוני מה שלימים היה לחלק מאיטליה. יש להניח כי המגן שניתן למתישבים על ידי ריחוקם מהיבשת ומהיותם מוקפים במים, איפשר להם לצבור כוח ולפתח את כוחם הימי, דבר שכעבור זמן נתן להם יתרון צבאי/ימי ואת היתרון בתחום המסחר הבינלאומי עם יושבי חופי הים התיכון ובעתיד, עם גילוי דרכי הים שהקיפו את יבשת אפריקה, גם עם המזרח הרחוק.
בסוף המאה השביעית, עם ריכוז כוחות מספיקים ומעמד מיוחד בקרב העמים הנוצרים שהתפתחו לאורך חלקים של חופי הים התיכו, יכולה היתה להכריז על עצמה כעיר מדינה וכרפובליקה עצמאית עם שלטון עצמי בראשות דוג'ה (דוכס שליט) מקומי. עליית כוח זו נעצרה והחלה להתערער במאה השש-עשרה, עם עליית כוחן של מדינות אחרות, כטורקיה, שבהדרגה כבשה עוד ועוד ערי-מדינה שהיו בשליטת ונציה, ולקחו עוד ועוד נתחים ממעמדה המסחרי, שהיה הבסיס הכלכלי המרכזי שלה.
בסוף המאה השמונה-עשרה (1797) נכבשה ונציה על ידי נפולאון. שנה לאחר מכן (1798) עברה השליטה לידי אוסטריה ושוב לידי נפולאון, עד כי בשנת 1866 סופחה לאיטליה והיתה לחלק מהרפובליקה האיטלקית.
שמה של ונציה והדימוי הקיים בה עד היום התבססו במאות החמש-עשרה והשש-עשרה. היו אלה שנות זהרה של ונציה, שנים בהן ניהלה חיי רווחה והוללות ששימעם יצר לה את הדימוי שכאמור, קיים עד היום. דימוי שמשך אליה אז את עשירי אירופה ואת כל הניספחים המתלווים אל חיי עושר רווחה והוללות, וממשיך למשוך אליה את מיליוני התיירים הבאים לראות את שרידי הפאר של העיר, ולא אחטא לומר כי משהו מהסיפורים על חיי ההוללות גורמים, במודע או שלא במודע, להתנהגות חלק מהתיירים המציפים את העיר.
בימי זהרה ועושרה לא דאגה ונציה, דאגה רצינית, לפתח עוד מקורות כלכליים לקיומה. כך שלמעשה, עם ירידת כוחה הצבאי ומעמדה המסחרי, היא נותרה עם הדימוי שלה שהפך להיות המקור העיקרי לקיומה, כלומר תיירות!
אלפי תיירים נוהרים יום יום ברחובותיה העיקריים של העיר המחברים-לא מחברים בין מרכזי התיירות. כל תייר חייב לבקר בכיכר סן-מרקו. כל תייר חייב לראות את ארמון הדוג'ים. כל תייר חייב לראות את גשר ריאלטו. מן העבר השני, כל תייר חייב להגיע לעיר, או בדרך הים או בדרך היבשה. אי לכך אפשר למצוא ריכוזים אדירים של תיירים ליד מקומות העגינה של ספינות הטיולים, או ליד תחנות הרכבת והאוטובוסים הנמצאים צמודים אחד לשני.
בין כאן לשם נודדים התיירים. מוכי חום והלומי לחות. הם נעים בפנים אטומות נוטפות זעה. יושבים חסרי אונים על מדרגות הגשרים. יונקים מבקבוקי המים, שבשנים האחרונות הפכו לסימן היכר של התיירות בכל מקום בעולם, נושאים עיניים אל חנויות ה"ג'לטו" (גלידה). לפעמים נראה כי אין להם כל ענין במראות העיר, או ש"שבעו" את המראות וכל שנשאר להם הוא לנסות ולשרוד את הזמן עד ליציאתם למחוז חפצם האחר.
יחד עם זאת הם מנסים לקיים מעט מאותה אווירה "תיירית" המתחייבת מהדימוי של העיר.
אווירה זו מוצאת את ביטויה בעיקר בשני דברים: קניית מזכרות בפרוטה (אף כי הפרוטה בונציה נמדדת בכמה וכמה אירו שהם בדרך כלל, בהתחשב ברמת המחירים, לא מעט כסף). הדבר השני הוא, במציאות האיטלקית, בהחלט ברכה. אלפי נערות שלא שמעו על הסכנה שבחשיפה לקרני השמש, או שאינן מכירות בעוצמת קרינת השמש של אזורי הים התיכון, מסתובבות חשופות ירכיים וכתפיים לבושות במכנסיים קצרצרים ובגופיות שאינן משאירות מקום רב לדמיון, או בחצאיות מיני שבמיני ומחשופים מקסי שבמקסי, עד גבול הבושה והבושת.
לכאורה היו הוניציאנים צריכים להיות שמחים. ערים רבות בעולם היו שמחות לארח תייריס במספרים שכאלה. אולם בונציה אין שמחה. ונציה, על אף התיירות, היא עיר ענייה. רמת המחירים היא כל כך גבוהה עד כי תיירים רבים אינם נשארים בה, לא לימים מספר ולא ללינת לילה. תיירי ספינות הטיולים חוזרים עם ערב לישון בספינות. האחרים משתדלים לצאת מהעיר אל הפרוורים בהם ניתן למצוא מלונות זולים במידה ניכרת.
עד כדי כך רע המצב עד כי ונציאנים רבים רואים בתיירות קללה. בהתאם בשיחות שקיימתי עם אנשים מקומיים (מעטים, כי האיטלקים אינם שולטים בשפות אחרות ואינם מנסים ללמוד אותן, תופעה הנובעת מהאדישות שמאפיינת איטלקים רבים) הם סיפרו לי כי קיימת התארגנות, בעיקר בקרב שכבת האנשים שבשנות הארבעים לחייהם, התארגנות שסיסמתה היא: "ונציה אינה בית מלון". לדבריהם מספר התומכים בהתארגנות זו הגיע לכ-12,000 בני אדם. הגורם להתארגנות זו היא מחירם הגבוה של המגורים שאינם מאפשרים לאנשים צעירים לקנות דירות ולהקים משפחות ולכן הם עוזבים את העיר. התארגנות זו קיבלה לאחרונה דחיפה רצינית, וזאת לאור שמועות שאזרחים רוסים קונים נכסים פנויים או כאלה המוכנים להתפנות ולנצל את הביקוש הגדול, ולהקים בעיר עוד בתי מלון הכוללים בתי קזינו ואטרקציות תיירותיות אחרות. הם משתמשים לצורך זה בדימוי ההולל שהיה לעיר בימי הזוהר שלה.
אם באמת יש לוניציאנים ממה לפחד, זה לא מעודף תיירות. כדאי להם לפחד מפני משבר תיירות עולמי. אני חושב כי משבר שכזה עלול להכות את ונציה מכת מות, כי אין לה מקורות מחיה אחרים.
דבר אחר הוא עצם העובדה שונציה בנויה על איים קטנים ולא משנה אם מספרם הוא כ-200 או מספר אחר. שנים ידענו כי ונציה שוקעת, לא מהר מדי, וכי נכונו לה שנות חיים כמספר השנים שהיא חיה עד היום. אומרים כי תהליך השקיעה נעצר ושנסיר דאגה מליבנו. אז נרגענו. אבל מה עם השטפונות? האיים עליהם בנויה העיר הם כל כך נמוכים שבכל שנה העיר נשטפת הרבה פעמים, לא משהו רציני, לא שיטפונות עמוקי מים או עזי זרימה. אבל כאלה שמשתקים את החיים בעיר. הבטיחו כי מצאו פתרון לתופעה הזו. ושבכל פתח של כל התעלות התקינו משהו המתנפח עם עלית המים בלגונה וסותמים את פתחי התעלות כך שהמים בהן לא יעלו ולא יציפו את העיר. מה נשאר לנו ולתושבי ונציה לבד מלקוות שאכן זה יעבוד.
גם בלי השטפונות אפשר להבחין בגובה המים בלגונה ובתעלות העולים ויורדים עם כל גאות ושפל. ונציה חיה עם הגאות והשפל כל הזמן. לאחרונה, אומרים אנשי העיר עוברת עליה תופעה מוזרה שהיא מעל לחוקי הטבע. אומרים, ואין לי אלא להאמין להם כי גובה המים בצד המזרחי, כלומר בצידו של הים האדריאטי, הולך ועולה. בעוד הים בצד המערבי הולך ויורד. ולעזאזל, מה קורה עם חוק הכלים השלובים? הם שואלים. מענין אם יימצא מישהו, מדען כזה או אחר שיוכל לתת להם תשובה.



מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב