ונציה חלק א'
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

ונציה חלק א' 

מאת    [ 01/08/2008 ]
מילים במאמר: 1950   [ נצפה 1942 פעמים ]

 
 
ונציה חלק א' 2008. 7. 31


כתבה זו ואלה שיבואו בעקבותיה אינה מתימרת להיות כתבה בלבוש מדעי, אלא להיפך. ניסיתי לתת לה אופי פופולרי/אנושי. אין הכתבות מתיימרות לנגוע או להתייחס לכל האספקטים שיש להם נגיעה לעיר הזו. אין הן מתכוונות להתייחס לכל ההיסטוריה הארוכה והמיוחדת שלה או לכל הנתונים הגאוגרפיים והטכניים שיצרו את העיר וממשיכים להתקיים גם כיום, מאות שנים לאחר היווסדה.

דימוי או מציאות

"האם אין זו אגדה?" שאל את עצמו דון שמואל מורו, כשהובילה אותו הגונדולה לצפונה של ויניציה, אל הגטו. משני עברי התעלה הגדולה התרוממו ארמונות נהדרים, שכאילו עלו מן המים, המעקות עשויים מעשי-משזר וצבעיהם כצבעי הקשת, השערים המצופים זהב או ארד ולפניהם ה"פאלי" (עמודי העגינה) מצובעים כצבעי הדגלים של האצילים בעלי הארמונות האלה. כל אדני החלונות מכוסים פרחים ועל רוב הגגות מתנוססים דגלים גדולים, שעליהם מרוקם המגן של ויניציה מלכת האדריה - האריה בעל-הכנפים. על גשרי המעבר מאי לאי נוהרים המונים, כמעט כולם לבושים כביום-חג: האנשים חסונים, הנשים יפות, מפה עולה קול שיר, אי-משם נישאים קולות המנדולה רוטטים כמים הרבים שמסביב. ערב של תכול השמים השלוים, המים הכחלחלים הנעים, המגדלים הנישאים בגאוה. שיש לבנבן ועורקיו צהובים, כחולים, אדמדמים וסיגליים. "קי (איזה) גן עדן!" האם אגדה היא זו?"
( המשך ציטוט יבוא)
דברים אלה שם ארי אבן זהב בספרו "שיילוק היהודי מויניציה" בפיו של דון שמואל מורו אשר הגיע לונציה כפליט לאחר הפרעות באנקונה שארעו בשנת 1555, בהן נהרגו יהודים רבים ו-25 מהם נשרפו בעודם בחיים.
אכן גם הוא, שאינו אלא דמות ספרותית פרי רוחו של ארי אבן זהב, שואל, גם בראשית הקטע המצוטט וגם בסופו: "האם אין זו אגדה?" "האם אגדה היא זו?" אך השאלה הצריכה להישאל היא: האם באמת כך היתה ונראתה ונציה, או שכך ראה אותה דון שמואל שעוד היה תחת הרשמים הקשים של הפרעות באנקונה.

לראשונה ביקרתי בונציה לפני כשלושים שנה. אז באתי אליה מהים. אינני יודע אם היה הדבר במכוון ותוכנן על ידי צוות האניה, או היה זה מקרה. האניה הגיעה אל הלגונה עם עלות השחר. הלגונה היתה מכוסה כולה בערפל. כל שנראה לעין היו האורות המנצנצים שבראשי הכלונסאות בנעוצות באדמת הלגונה, אורות שסימנו לנווט את דרכו. אורות שהקרובים בהם נראו בהירים בעוד שאלה ההולכים ומתרחקים, הלכו ונבלעו בערפל ו"התקדמו" לקראת האוניה ככל שזו התקדמה לעבר העיר.
ואכן, כפי שכתוב בספרים, ככל כהתקרבנו אל העיר, היא עלתה לקראתנו מן הים.
היה זה ביקור של תיירות. ראינו את ארמון הדוג'ים, האכלנו, בזרעונים שנמכרו במקום לצורך זה, את היונים המפורסמות של הכיכר הענקית של כנסית סן-מרקו. (כן, גם אנחנו ולא רק הילדים.) חזרנו ל"שמוע" את אנחות האסירים המסכנים העוברים על "גשר האנחות" היוצא מחדרי החקירות שבארמון הדוג'ים והמוביל אל חדרי הכלא. עשינו סיבוב קטן בגונדולה עד גשר הריאלטו (גם אז זה היה יקר עד זוועה) וזהו! אחרי יום המשכנו בדרכנו לטיול ברחבי אירופה שנמשך שלושה חודשים. יכולנו לומר כי היינו בונציה, וזה גם מה שאומרים כל מליוני התיירים המבקרים שם בכל שנה.
לפני שלושה ימים חזרתי מונציה לביתי לאחר חמישה שבועות בהם השתתפתי ,כנספח, בסמינר שנושאו היה: "הסטוריה ותרבות של יהודי איטליה, תוך שימת דגש מיוחד על יהדות ונציה". הסמינר ממומן בעיקר על ידי ממשלת ארצות הברית, ומתקיים בזכות יזמה ושילוב של עוצמת רוחם ותבונת מעשיהם של פרופ' מוריי באומגרטן (Murray Baumgarten) מאוניברסיטת סנטה קרוז שבקליפורניה ופרופ' שאול בסי (Shaul Bassi) מהאוניברסיטה של ונציה.
המשתתפים, רובם ככולם אנשי אקדמיה שבאו ללמוד את הנושא במטרה לשלבו בתכניות ההוראה שלהם.
ניכר היה חלקם של ההיסטוריונים, אך היו גם אנשי ספרות, שירה, אמנות (כולל מחול), תולדות האמנות, דת ועוד. מרביתם יהודים, אך גם נוצרים.
בהתאם למיגוון הנושאים, היה גם מיגוון המרצים.
המשתתפים שוכנו בדירות שאותרו בכל רחבי העיר, אך נשאו בתשלומי השכירות בעצמם. דבר זה איפשר, ויותר מכך, הכריח את המשתתפים, להכיר מקרוב את העיר.
ונציה היא אכן עיר מיוחדת במינה.
אם מישהו חושב שהעיר סן פטרבורג, שנבנתה על ידי הצאר פטר הגדול, שניסה לבנותה בהשראת ונציה, דומה במשהו לונציה, אין הוא אלא טועה. נכון, יש בה תעלות מים, אך גם באמסטרדאם שבהולנד יש תעלות של מים (ובעוד כמה מקומות בעולם), אבל אף אחד לא יטען שהן דומות לונציה, כמוהן גם סן פטרסבורג לא דומה לונציה. אולי רק מהסיבה שבכולן אמצעי התחבורה מעורבים ויש בהן תחבורה "ימית" בצד תחבורה יבשתית. בונציה יש רק תחבורה "ימית" כלומר תחבורה באמצעות תעלות המים החוצות את העיר ויוצרות בה רשת של "רחובות מים", וכל השאר נעשה ברגל.
היו ימים בהם שייטו בתעלות הגונדולות המפורסמות והמפרסמות על כל לווית החן והרומנטיקה הכרוכה בהן. גם היום הן שם, אך הן הולכות ונדחקות על ידי סירות המנוע שבלעדיהן החיים המאפיינים כיום את העיר, לא יוכלו להתקיים.
שעות רבות (לאחר שעות הלימוד ובסופי השבוע) הסתובבתי ברחובות/סמטאות העיר, מנסה לעמוד על סוד קיסמה. שמעתי את דבריהם של הנשבעים בשמה וגם את דבריהם של אלה שמוכנים לברוח ממנה. ראיתי את היופי שבה, ואני מצטרף לאלה האומרים כי: "יש יפות ממנה אך אין יפה כמוה" וראיתי את הכיעור שבה, כיעור שלעניות דעתי הולך ומשתלט עליה.
מי שמשייט בתעלה הגדולה, "הגרנד קנלה", לא יכול שלא לראות את היופי וההדר שהיו פני ארמנותיה, כפי שראה אותם דון שמואל מורו. מי שמסתובב בסמטאות לא יכול שלא לעמוד מפעם לפעם (לעתים די רחוקות) משתאה ליופיין של הכנסיות המתגלות לפתע, או לבתים שיופים עוד נראה בהם. אולם כולם, הארמונות, הכנסיות והבתים, כולם עומדים בשלב זה או אחר של התפוררות.
שיני הזמן והלחות קרעו וקורעים את הטיח מעל קירותיהם החיצוניים של הבניינים. קרעו וקורעים וממשיכים לכרסם את לבנות החימר האדומות שהן הבשר החי של הבתים שבזמנים של גשם נראים כאילו הם שותתים דם.
עורקי החיים של העיר - התעלות, תעלות של מים מתים שצבעם אפור ירקרק וקרעי צמחי מים משחירים צפים בהם, שריחות רעים עולים מהם. (חיפשתי לראות שחפים על המים ולא ראיתי אפילו אחד. השחפים מתרחקים מהתעלות וחיים רק על פני מימי הלגונה, או על הרחובות/ סימטאות, כפי שמיד אסביר). מים חסרי מנוחה שסירות המנוע נוסעות בהם במהירות שאינה מותרת על פי החוק יוצרות בהם גלים קטנים המטיחים יומם ולילה את ראשיהם בקירות האבן הסוגרים עליהם, קירות שהן היסודות עליהם עומדים הבתים שרובם בני שלוש וארבע קומות. בתים שאחוריהם ניצבים מעל למים וחזיתותיהם אל הסימטאות.
יחד עם זאת ולמרבה הפלא, העיר עצמה נקיה. דבר המפתיע בפני עצמו, ולמה?
כאמור, בונציה כולם הולכים ברגל. בתוך שטח העיר אין, ולא יכולה להיות כל תחבורה ממונעת, ואפילו רכיבה על אופניים אסורה. אספקת הסחורה לחנויות נעשית באמצעות עגלות יד או מריצות המקבלות את הסחורה מהסירות המגיעות על התעלות עד למקום הקרוב ביותר אל המקומות אליהם היא מיועדת. החנויות והמסעדות אחראיות לנקות, ואף לשטוף במים את חזיתות העסקים.
אולם המוזר והמשעשע ביותר הוא הליך ניקוי האשפה. עם בוקר, בין השעות שבע ושמונה, מוציאים האנשים את שקיות האשפה ומניחים אותן לפני פתח הבית, משם אמורים לאסוף אותן פועלי הנקיון המובילים עגלות ענק מלאות בשקיות שנאספו מלפני פיתחי הבתים. העגלות מובלות אל סירות המצויידות במנופים המעלים ומריקים את העגלות לתוכן ונושאות את האשפה אל נקודת איסוף. עד כאן התהליך הגיוני ומעשי, אלא ש... עם הוצאת שקיות האשפה והנחתן לפני הבתים, ניתן האות. היונים המפורסמות של ונציה וכתגבורת, השחפים המסרבים לטבול את רגליהם במימי התעלות, מסתערים על השקיות וקורעים אותן לגזרים "לחגוג" את ארוחת הבוקר. כשמגיעים פועלי הנקיון, אין להם ברירה אלא לטאטא ולאסוף את האשפה, והינה לכם עיר נקיה!
לפי התאורים שלעיל, לא היתה ונציה צריכה להיות מה שהיא. ואכן גם ממני לא הרפתה השאלה שבראשית בכתבה: " האין זו אגדה?" אותה השאלה הטרידה רבים ואחרים לפני.
איך זה ומה הוא סוד העיר הזאת שמשכה ומושכת אליה סופרים ומשוררים, פילוסופים ואנשי רוח. אנשי תיאטרון וקולנוע? ועשרות מיליוני תיירים בשנה. מה יש בה, ואולי אין בה? האם ונציה היא אגדה? האם ונציה היא מציאות? המסקנה שהגעתי אליה היא: שהיא לא אגדה, וגם איננה מציאות. היא תפאורה, היא גרוי.
ונציה היא דימוי!
תופעה זו היתה גלויה לחוקרים רבים, ומבלי להכנס לעובי הניתוח ולמרבית הציטוטים מתוך מאמרה של חיה שחם "הגיאוגרפיה של הנפש: ונציה בשירה העברית" ברצוני להתייחס לחלק מהדברים המופיעים במאמר ותודתי לה מראש והתנצלותי על שלא פניתי אליה מראש.
" תוויהם הפיזיים של מקומות אינם נושאים על-פי רוב משמעות כשלעצמם. משום כך הם נוטים לקבל על עצמם בקלות יחסית משמעות סמלית. תכונותיו של מקום נקבעות על ידי תגובותיהם הסובייקטיביות של בני אדם, התלויות במורשתם התרבותית, במינם, בעיסוקם ובמצבם האישי. מקומות אינם בעלי תכונה זו או אחרת מכוח עצמם אלא מכוח הערכים המיוחסים להם, והספרות היא אחד המתווכים המעורבים בייחוסם של ערכים למקומות ...
... סופרים ומשוררים הם הבולטים שבפרשני המקומות הגיאוגרפיים. יצירות הנכתבות על ריקעם של מקומות מסוימים נוטות להאירם מתוך זווית הראייה הייחודית של יוצריהן. עם זאת, מצויים על מפת הספרות מקומות שהרבו לכתוב עליהם ולתארם עד כדי כך, שהצטברות התגובות הספרותיות מעמידה בפני הכותבים הפוטנציאליים סכנה של שימוש בקונוונציות תיאור שכבר הפכו לקלישאות. לחילופין, ההצטברות האמורה של טקסטים הקשורים במקום גיאוגרפי מסוים עשויה להעשיר בדרך של שימוש אינטרטקסטואלי ואלוסיבי יצירות חדשות, המגיבות על יצירות קודמות."
האמור בציטוטים אלה חל ללא ספק גם על כותבים ישראלים. אלא שגם הם, ככותבים אחרים לפניהם ולאחריהם, כתבו דברים על ונציה שנראים לי, על פניהם, כאילו כותביהם כלל לא היו בונציה, או שהיו בונציה כתיירים?אך מתוך כניעה לדימוי או הרצון להידמות בעצמם לכותבים אחרים, חשבו כי עליהם להיות בונציה על מנת לקבל השראה כל שהיא. או שעצם הכתיבה, בלי כל שייכות לונציה עצמה, הסתתרה מאחרי הדימוי שהעיר הזו משרה השראה על כל באיה ובמיוחד על אלה שמזכירים את שמה בכתיבתם. אתן כאן רק דוגמה אחת לדוגמאות אחרות אתייחס בחלקים הבאים של הכתבה.
התייחסות ישירה לונציה אפשר למצוא בשיריו של דב חומסקי (חיה שחם רואה בהם שני נוסחים של שיר אחד "דוגמה מעניינת לדרך הטיפול בזכרון ההיסטורי היהודי הקשור בוונציה מצויה בשני נוסחיו של שיר אחד מאת דב חומסקי הראשון פורסם ב-1951 תחת הכותרת "כיכר היונים", והשני כעבור חמש-עשרה שנים (1966) תחת הכותרת "כיכר סן-מרקו".) אין אני מומחה לשירה, אך לעניות דעתי העיר ונציה משמשת כאן בעיקר כרקע או כתפאורה למאורעות הזוועה של מלחמת העולם השניה ואל תמימותן האמיתית או המדומה של היונים שעליהן הוא מטיל את חובת הזכרון:
ככר היונים
"...האם תזכורנה עוד? תמול שלשום -
היה פה גרמני עקוב מרצח,
ומעופכן אליו היה שלום.
גם תינוקות רסק הלה בכתל---
הוא בא לכאן, הוא עמד על עמדי.
בית הדוג'ים זה זהב בגדל
וצלב הכנסיה אז לא נשמט!"

מילת המפתח רבת המשמעות אינה מופיעה בשיר השני אשר רבות ממלותיו אכן מופיעות גם בשיר הנ"ל .
"הגרמני" אינו מופיע כאן:
ככר סן-מרקו
"...הזאת הבבואה מאז עד נצח?
הלא תגדנה לי, יונים, יונים:
האם בהיות כאן איש דמים ורצח,
הבהיקו ששונות וססגונים?
אולי גם תינוקות רוצץ בכתל?
ודאי מופתע היה, ודאי תמה.
בית-דוג'ים זה זהב בגדל
מול מים ושחקים ואדמה."
אל מול הקביעה המוחלטת שבשיר הראשון; "היה פה גרמני עקוב מרצח" ו"גם תינוקות רסק הלה בכתל---" וגם "וצלב הכנסיה אז לא נשמט!". הרי שבשיר השני אפשר לראות וגם לשמוע את סימן השאלה. אני יכול להבין את זעמו של המשורר על מה שעולל הגרמני, סמל הנאציזם, מבלי לציין מי היה הקורבן. אך אינני יכול להבין למה הוא ייחס את המעשים לונציה, הרי ערים רבות באירופה היו עדות למעשה הגרמני (אני לא חושב כי היו לפני דב חומסקי איזה שהן עדויות לכך שהדברים נעשו גם בונציה. בשלב מאוחר יותר אזכיר היכן נעשו הדברים באיטליה), ערים בהן יונים רבות וארמונות וכנסיות לרוב.
נראה לי, בניגוד לדעתה של חיה שחם, כי אין זה אותו השיר בשינוי נוסח, אלא נסיגה משירו "ככר היונים" שנכתב לאחר חמש עשרה שנים בהן, כנראה, הבין כי לדבריו אין בסיס, אולם קשה היה לו לוותר על הזהוי המוחלט של ונציה בשירים, שאולי נראה לו כליל שלמות שירית.
"ככר היונים
ונציה! פלא מים ויבשת
עיר גשר וגונדולה וארמון.
הנה ככר סן-מרקו המרוחשת,
יונים עגות ומדדות המון."
ובשיר:
"ככר סן-מרקו
ונציה!פלא מים ויבשת,
עיר גשר וגונדולה והיכל.
הנה ככר-סן-מרקו המרוחשת,
יונים עגות ומרחפות בכחל."
אין זו אלא דוגמה אחת הממחישה בצורה מובהקת את האפשרות של שימוש בדימוי מסוים על מנת ליצור עוצמה לארוע אחר ולא תמיד יש בהכרח קשר אמיתי בין הדברים. בדוגמה שלפנינו יכולות היוצרות להתחלף, כשם שהתאור המפורט והמדויק של ונציה (אולי מעבר לדימוי בלבד) בא לחזק את זעמו של המשורר על מעשה הגרמני, יכול מעשה הגרמני לשמש רקע לביקורת של המשורר על העיר ונציה (לא ברור לי למה). על הזיוף שביופיה שאינו אלא דימוי. ועל היונים שמסמלות יופי, תום ושלום שגם הם אינם אלא אחיזת עיניים, כאמירתו של ביאליק: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב