- השידרוג הנדרש בעידן הפוסט מודרני
תוכן ארבעת חלקי המאמר השלם:
חלק א': בין ההורים והנוער בעידן הפוסט מודרני - מבט ביקורתי על הדיאלוג הלא מוצלח וסיבותיו.
חלק ב': משימת העל של ההורה למתבגר בימינו - יצירת התנאים לגיבוש "הזהות האמיתית".
חלק ג': התפקיד המשודרג של ההורות להתבגרות (לאור מטרת העל - "גיבוש הזהות האמיתית"): מהות תפקיד ההורה ואופיו ,הצבת 4 גבולות היסוד,והכרה בזכויות הייחודיות של הנוער בעידן הנוכחי.
חלק ד': גיל ההתבגרות - הוראות הפעלה מעשיות להורה המשודרג. איך עושים את זה בפועל - מדמי הכיס עד לשיעורי הבית.(למי שאין את הסבלנות להתעמק ברעיון "השדרוג" - מוזמן לדלג ישירות לחלק הזה!)
חלק ב'
משימת העל של ההורה למתבגר בימינו -
יצירת התנאים ל"גיבוש הזהות האמיתית"
1.) המעבר החיוני מ"המודל החינוכי"(התנהגויות ועמדות)ל"מודל הזהותי"(גיבוש זהות אמיתית).
2.) כמה מילים על "הזהות"- ועל הדרך ל"זהות אוטנטית".
3.) התמיכה החיונית ב"מסע הבחירות" של הנוער.
4.) "מתן אשראי חיובי" ל"בחירות" ולפתרון "הקונפליקטים הפנימיים".
5.) על ה"רצון האינטואיטיבי המידי" וה"אגוצנטריות" של הנוער.
6.) "הזהויות המזוייפות" שבונה הנוער.
7.) "החדר האינטימי שלי..." .
8.) "הזהות הייעודית" שבונה "השירות הצבאי".
9.) "התרבות האמריקאית" ו"פסיכולוגית האגו" שלה.
10.) החזרת ה"רגשות" כ"עדות לאוטנטיות".
11.)רעיונות לטיפול נכון ומעצים ב"רגשות".
12.) תקציר חלק ב' (פרקים 1-11) - וסיכום חלק ב'.
* החלק הנוכחי - "הורות להתבגרות" - חלק ב' - 2 : (פרקים 6 - 9 ).
(לחלק הקודם ראה - "הורות להתבגרות" - חלק ב' - 1 :פרקים 1- 5 ).
* הכנה לקורא: רוב החומר הכתוב כאן (בחלק ב' של המאמר הגדול פרקים 1-12) הוא תאורתי, ומורכב.
למי שאין את הסבלנות לקריאה העוסקת בניתוח ובהבנייה התאורתית של רעיון "ההורות להתבגרות" בימינו - מוזמן לעבור לחלק ד' - החלק האחרון והמעשי (גיל ההתבגרות - הוראות הפעלה).
פרק 6.) "הזהויות המזוייפות" שבונה הנוער כדי לשרוד
במציאות שאינה מקבלת את מי שהם.
במהלך עבודתי אני נפגש עם נוער שבונה או מאמץ לעצמו "זהויות מזויפות" - לצורך הישרדותו. כדי לשרוד במציאות שהיא בעייתית להם הם בונים לעצמם כל מיני "זהויות אלטרנטיביות" - זהויות שהן אינן אמיתיות. עם הזמן הצלחתי לקטלג מספר סוגים אופייניים ולהבין מה מקדם את היווצרותם.
את הזהויות האלה ניתן לכנות בשמות כמו: זהות בדויה, זהות מזויפת, זהות שקרית, זהות שאולה, זהות ייצוגית, זהות תיפקודית, זהות "קליפה", זהות "מגוננת" וכו' וכו'.
הבנייה של "הזהויות המזויפות" הללו היא אחת ממנגנוני ה"הישרדות" שמפתח הנוער המתגבש - נוכח כל מיני נסיבות "בעייתיות" בחייו. חלק מהמנגנונים הזהותיים הלא אמיתיים האלה הם אפקטיביים יותר וחלקם פחות. מכל מקום דבר אחד הוא ברור: הם מהווים חריגה לא כל כך בריאה מהתהליך הרצוי של "גיבוש הזהות האמיתית".
"הזהות המגוננת"
חלק מהנוער בונה לעצמו את "הזהות המגוננת" (מלשון - הגנה - הגנה עצמית). זוהי כמובן אינה זהות אמיתית. זוהי - "זהות קליפה" שעוזרת לנוער לגונן על עצמו. הנוער בונה לעצמו מעין "מעטפת של זהות" - "תדמית של זהות" - שהיא בעצם מבנה זהותי בדוי שמגונן עליו.
"הזהות המגוננת" מביאה את עצמה לידי ביטוי (כלפי הסביבה וגם כלפי עצמה) - באמצעות הצגת עמדות והצגת התנהגויות - נחרצות, נוקשות, הודפות, ובלתי מתפשרות. לדוגמה:
הנוער יכול לקבוע ולהציג עמדה פוליטית נחרצת וחד משמעית - שעומדת מבחינתו מעבר לכל דיאלוג. הוא יכול להגדיר דעה ברורה על המין השני ואין זה משנה מבחינתו אם המציאות העובדתית היא אחרת לחלוטין. הנוער יכול להביע דעה ברורה על חשיבותם של ההישגים הלימודיים בחיים - לחיוב או לשלילה - ושום "דיבור" או נתון לא יזיז אותו מדעתו - וכו'.....
"הזהות המגוננת" מגיבה בחריפות לניסיונות הסביבה להשפיע עליה או להתערב בענייניה. זהו מבנה זהותי שאותו הנוער מציג כלפי העולם כאילו שהוא "הדבר האמיתי" - כלומר כאילו שמדובר בזהות אוטנטית - בזהות שהיא שלמה.
למעשה "הזהות המגוננת" היא בסה"כ - מעטפת של זהות. היא מעטפת ייצוגית מגוננת - נטולת עומק ותוכן אמיתי. הזהות הזאת היא מן סוג של ציפוי זהותי חיצוני - קשוח, נוקשה, וחסר עומק. הנוער בונה את הציפוי הזהותי הזה - ומביא אותו לידי ביטוי בכל מיני צורות התנהגותיות שמטרתם להגן על עצמו ועל עמדותיו.
בסה"כ הנוער עם הזהות המגוננת - אינו מעוניין להפגיש את דעתו עם שום עמדה או נתון ראלי שעומדים בסתירה למה שהוא מציג. ומכאן שכמובן אין כל אפשרות לקיים איתו דיון אמיתי כמעט בכל נושא. הציפוי הזהותי המוגדר והקשוח הזה שיוצרת "הזהות המגוננת" - נותן את הרושם כאילו שמדובר על זהות שהיא מגובשת ומלאה. אך למעשה מדובר בזהות שהיא "מלאה" בחללים פנימיים.
"הזהות המגוננת" היא בעיקר "זהות ייצוגית" שפנימיותה היא בעצם חלולה.
"לציפוי הזהותי הייצוגי" הנוקשה הזה יש מטרה אחת - להציג כלפי העולם מבנה נפשי שמקרין חוסן ועמידות שאינם ניתנים לערעור. כך הנוער מתגונן למול גורמים "מאיימים" שעלולים מבחינתו לערער את מה שהוא הצליח לגבש עד כה. כך הוא מצליח להציג למולם חזות שהיא נראית כבלתי ניתנת לחדירה ולהשפעה. ככה הנוער מצליח לסמן גבול ברור לעולם "פולשני" שמבחינתו אינו מכבד מספיק את פרטיותו ואת העצמיות שלו. כך הנוער מצליח להציג "נוכחות הודפת" שעוזרת לו להתגונן מפני "הגורמים הפולשניים" בחייו - ולשפר בכך את כושר ההתמודדות שלו איתם.
בדרך הזאת הנוער רוצה להבטיח לעצמו - יותר מרחב אוטונומי ויותר עצמאות.
באמצעות הצגת "הזהות המגוננת" כזהות אמיתית - הנוער נראים כדמויות מוגדרות, שלמות, בטוחות בעצמן. דמויות שאינן נמצאות במצב של נזקקות כלשהי ושהן עמידות מפני כל ניסיונות השפעה חיצוניים - הוריים ואחרים.
תפקיד ההורים למול "הזהות המגוננת"
הורים שמבחינים "בתהליך המגנני" הזה של הנוער- טוב יעשו אם ייקחו עליו אחריות מסוימת. טוב יעשו אם יבדקו את חלקם בהיווצרות המצב. טוב יעשו אם ייקחו על עצמם לעשות לשיפור התייחסותם ויחסיהם עם הנוער. בדרך כלל כדי שהמצב ישתנה ההורים צריכים ללמוד לצמצם את נוכחותם ולהגמיש את דפוסי התייחסותם הנוקשים והפולשניים.
כדי לסייע לנוער להיפרד מ"הזהות המגוננת" שבנו - ההורים צריכים ליצור להם מרחב חופשי יותר מ"הורות מהנדסת". ההורים צריכים להפחית ואולי אף לבטל את "השיווק העוצמתי" של "המודל הזהותי" המועדף מבחינתם. "סדרות החינוך" הגלויות והסמויות שמתנהלות בבית - צריכות להפסק. ההורים שנטפלים לכל מיני הרגלים והתנהגויות של הנוער - בתקווה שכך יוכלו להשפיע על עיצוב האישיות של הנוער - צריכים לחדול . כאן יש מקום לשינוי.
בגיל ההתבגרות צריכות להפסיק "סדרות החינוך" בנושאי סדר וניקיון - במיוחד אלה הקשורות לחדרו של הנער. (מדובר כאן על התערבות בענייני סדר וניקיון - שב"רשות הפרט". לגבי "רשות הכלל" - העניין מורכב יותר ויטופל בהמשך). בייחוד צריכים לחדול הורים שמטריפים את הילד שלהם באמירות חוזרות ומרובות המנסות להקנות להם הרגלים נכונים. הכוונה היא לאמירות כמו למשל: "למה צריך להזכיר לך כל פעם מחדש! - מיד איך שאתה חוזר הביתה תקפיד תמיד לשים את תיק ביה"ס בחדר שלך בארונית, ואת הנעליים על המדף שלהם. כך תוכל לחסוך לך את הבלגן שמצטבר לך בהמשך...". או - "אם אתה רואה שיש אבק או כתם על השולחן שלך - אל תתעצל! -קח את המטלית תרטיב ותנגב....אל תיתן ללכלוך להצטבר!"
כמו כן צריכות להפסק סדרות חינוך הוריות העוסקות ברכישת ידע ובהרחבת הדעת. יש לחדול מאמירות כמו למשל: "במקום ספרות הזבל שאתה קורא - תקרא קצת ספרות איכותית כמו "רודף העפיפונים". או - "זה לא יזיק לך לקרוא קצת עיתונים ולהתחיל להתמצא באקטואליה - במקום הקומיקס המטופש הזה". או - "אתה מורח את הזמן עם הסדרות האלה בערוץ האקשן - מלאך שחור - הישרדות וכל השאר.... תראה קצת תוכניות איכות בערוץ 8 או בנאשיונל ג'אוגרפיק אולי סוף סוף תרחיב קצת את הידע שלך...." וכו' וכו'.
ככל שיש יותר לחץ הורי - הנוער בונה עוד שכבת מגן ב"זהות המגוננת" שלו. זה לא נכון ולא בריא שיהיה פער גדול מדי בין "המודל הטבעי" של הנוער - לבין "המודל הזהותי" שההורים שואפים אליו. צריך לדעת שזה לא סתם שהנוער מתעקש לאחוז ב"זהות המגוננת" הזאת. זה קורה בתרבות משפחתית שיש בה נטייה ל"עיצוביות יתר" מנטאלית של הנוער על ידי ההורים.
"הזהות המגוננת" היא זהות מאוד אפקטיבית בעיקר בתרבות משפחתית שבה מפעילים כל מיני עימותים ולחצים לשם "הנדסת המערכת האנושית". היא אפקטיבית לנוער כי היא מצוידת בשכבת הגנה שיוצרת להם יותר עמידות במצבי לחץ ההוריים האלה.
"הזהות המזויפת"
ישנם סוגים נוספים של "זהויות מגננה" שהנוער נאלץ לפתח כנגד "הורות בעייתית" ונגד מצבי חיים בעייתיים. לאחד מהם נקרא באופן ישיר - "הזהות המזויפת".
"הזהות המזויפת " היא מענה מזויף - היא דימוי מזויף של הזהות הנדרשת - הזהות שמצופה מהנער. הזהות הזאת נוצרת כמענה למשאלות ההורים והסביבה. "הזהות המזויפת" הזאת בונה את עצמה כדי לתת לסובב אותה את התחושה האשלייתית שהיא נענית לציפיות - ושהעניינים "עובדים" פחות או יותר כפי שמצופה מהם לעבוד. כך היא יכולה להתחמק מביקורתיות או מעימות שאינו לרוחה. זוהי זהות שפועלת כדי ליצור לסביבתה מצגת שווא. זוהי מצגת שווא שנותנת מענה מרצה למשאלות ההורים.
לנוער שבונה את הזהות השקרית הזאת - חשוב לו להימנע מקונפליקטים ישירים עם הגורמים שבסביבתו. ה"זהות המזויפת" הזאת מתאימה לנוער שמוכן לשם מזעור העימותים לרצות במידה רבה את הוריו ואת סביבתו. הזהות הזאת היא מנגנון שמסייע להם למזער את כמות העימותים למול ההורים ובכלל.
לדוגמה: "זהות מזויפת" מאפיינת נער שמצטרף כאילו מרצון להוריו - בכל האירועים והמפגשים המשפחתיים. הוא עושה את זה למרות שהוא ממש לא אוהב ולא נהנה מהם. הוא אפילו עלול מבחינה חיצונית להקרין אכפתיות, והתעניינות מזויפים. הוא לימד את עצמו להיענות באוטומטיות למשאלות ההורים החינוכיים. ההורים אינם חושדים שיתכן ויש משהו פגום בגישתם ושילדם בנה עבורם "מצגת מזויפת". הם מגלים במטרתם דבקות חסרת פשרות - וממשיכים לדרוש נוכחות משפחתית מלאה. הם גאים לחלוטין ביכולתם לממש את "יעדם החינוכי" הזה ללא כל מחשבה על המחיר הזהותי שעלול המתבגר למשלם.
דוגמה נוספת: נער שמצטרף לנבחרת הכדוריד של ביה"ס כשלמעשה הוא היה מעדיף להיות חבר במועדון השחמט המקומי. הוא עושה את זה כהיענות ל"טירוף" ההורי לספורט פיזי - וכן כהיענות לתשוקה ההורית לראות את ילדם פעיל, חטוב, שרירי, חזק, נמרץ, תחרותי, ייצוגי וכו'.
הנוער שבונה את ה"הזהות המזויפת " המרצה הזאת - מסתיר מסביבתו חלקים מסוימים של מה שהוא מתחיל לחוות כ"זהותו האמיתית" - רק כדי להימנע מקונפליקטים אפשריים. לפעמים הנוער ממש נאלצים "להכחיד" מתוכם חלקים אוטנטיים שעלולים לגרור אותם למאבק בתוך סביבה שאינה מקבלת את מי שהם. לפעמים הם עושים את שלילת האוטנטיות מזהותם כל כך בנאמנות - עד שהם מאבדים כמעט לגמרי את היכולת שלהם לחזור ולהיות בקשר עם רכיבי נפשם האמיתיים. קורה שזה מביא אותם לידי אובדן הקשר עם "מקור האוטנטיות הפנימית" שלהם. לעיתים זה עלול לגרום להם לאבד את החיבור עם מה שאני אוהב לקרוא - "מעיין הנפש" או "מעיין הרגש" שלהם. חלקם שעדיין שומרים במידה מסויימת על קשר עם האוטנטי שבתוכם - עוברים בד"כ לנהל את "מסכת החיים הכפולים" - שדברתי עליה בחלק הראשון (חלק א') של המאמר.
אלה נוער שלשם כך הם בונים מעין "זהות שהיא כפולה": יש להם את הזהות שהיא בשביל ההורים - "הזהות של הבית" ויש את הזהות שהיא בשביל החברים - "הזהות של החוץ". ישנה זהות ייצוגית וישנה זהות שהיא יותר קרובה לאמיתית. כפי שציינתי - זהו מצב לא בריא שתובע מהנוער השקעת אנרגיה עצומה - אנרגיה עודפת ומיותרת. זוהי אנרגיה שמתבזבזת בכיוונים רבים מידי - במקום שתהיה מושקעת בפתוח של האוטנטיות.
"זהות של אנטי"
זהות שקרית נוספת נקראית - "זהות של אנטי". זוהי עוד זהות שאינה אמיתית אך מסייעת לנוער להתמודד בדרך זו או אחרת עם מצב בעייתי מבחינתו.
"זהות של אנטי" - היא זהות שמורדת באופן ישיר. זוהי זהות שעיקרה בנוי על ההתנגדות בד"כ גלויה - לדרכם ולציפיותיהם של ההורים.
לדוגמה: נער שמסרב לישר קו עם התרבות המשפחתית שעסוקה בשידרוג טכנולוגי מתמיד של כל האביזרים בבית. זוהי משפחה שמתגאה ביכולתה לספק לילדיה את המילה האחרונה בתחום הטכנולוגי בין היתר למען זה שכולם - יראו ויתפעלו. הנער בן המשפחה הזאת שמפתח "זהות של אנטי" מתעקש להישאר דווקא - "בחור אנלוגי בעולם דיגיטאלי". הוא מתעקש להישאר צמוד לטלוויזיה הישנה והקטנה שלו וכן להישאר עם הסלולארי הגדול המגושם וחסר השכלולים שלו. הכל כדי להראות לעצמו ולעולם שהוא אחר ושונה מהמצופה ממנו.
דוגמה נוספת: נער ממשפחה של שמאלנים שמקפיד להדביק לעצמו את כל הסממנים שמייצגים את הימין הפוליטי וגם את משהו מהימין הדתי. הוא מקפיד להיות צמוד לחולצותיו הכתומות, להקשיב לערוץ 7 ולכל מיני ערוצים מסורתיים אחרים, להתרגז בכל פעם שמזכירים את פינוי המתנחלים ולהריע בכל פעם שיש הפגנה של הימין נגד הערבים וכו'. ושוב גם כאן - הנער בונה "זהות של אנטי" - הכל כדי להראות לעצמו ולעולם שהוא אחר ושונה ממשפחתו וממה שמצופה ממנו.
צריך לומר שקבוצת הנוער - המבטאת מרידה מהסוג הגלוי והישיר הזה - היא אינה גדולה באופן יחסי בימינו. כמו כן בד"כ הנוער לא באמת מזדהה עם הקו הזהותי המתנגד שהוא בחר בו. ולכן לא מדובר בנוער שבנה לעצמו זהות אמיתית. האופי הזהותי המתנגד הזה שהוא אימץ לעצמו מהווה בשבילו יותר אמצעי להביע התנגדות והסתייגות - מאשר מטרה שהוא מאמין בה.
"זהות של אנטי" נבנית מהרצון לבנות זהות הסותרת את המצופה מהם.
"זהות של אנטי" נוצרת מכיוון שמה שמפעיל את הנוער הוא בעיקר הרצון לבנות תבנית המהווה את הניגוד מהמצופה ממנו. הנוער מעוניין לבנות מסלול שידגיש את ההפך מדרכם של הוריו - את ההפך מהציפיות של הורים. הנוער בהחלט רוצה להדגיש את זה שדרכו סלולה מכל אותם חומרים הסותרים את מה שמצפים ממנו. הוא בדרך כלל מאמץ לעצמו "זהות של אנטי" דרך הצטרפות לתרבויות או לדמויות שהם במהותם ובאופן התנהלותם - מבטאים את השונות מדרכם של ההורים. הוא עושה את זה בדרך כלל על או ידי הצטרפות לקבוצה התומכת בקו שהוא סותר את דרכם של ההורים. זו יכולה להיות הצטרפות לקבוצה במציאות: לדוגמה: נער להורים שמגלים נטיות פציפיסטיות מובהקות - שמצטרף למועדון שם לומדים איך "ללכת מכות" - זה יכול להיות "לחימה משולבת" או "איגרוף תאילנדי" וכו'.
או זו יכולה להיות הצטרפות לקבוצה וירטואלית (דרך האינטרנט): לדוגמה: נער להורים שסולדים מכל מה שנראה בדיוני, פנטזיוני לא מציאותי ולא תכליתי - מצטרף לקבוצת שוחרי "מסע בין כוכבים" (עם הקפטן ז'אן לוק פיקארד והאחרים) על כל שלוחותיה ואתריה.
לפעמים זה נעשה גם דרך אימוץ של בן או בת זוג שבהשתייכותם ובסגנון חייהם הם מיצגים את ה"ההפך" מדרכם של הוריו. וכך למשל נוצרים זיווגים שונים התומכים ב"אנטי" או במרד של הנוער. לדוגמה:
הדתי שיוצא עם החילונית, המסורתית עם בן זוג מ"עדות המיעוטים", הצפונית האשכנזית הלבנה - עם האתיופי, "הישראלי השורשי" - רק עם "תוצרת חוץ", בן השופט עם בת ממשפחת עבריינים וכו'.
"זהות התיפקודית"
זהות לא אמיתית נוספת שבונה הנוער לצרכי הישרדותו נקראית - "הזהות התיפקודית".
"הזהות התיפקודית" - כשמה כן היא. היא זהות שעסוקה בבניית מצגת של תפקוד - להראות לעצמה ולסביבה שהיא מסוגלת להתנהל ולבצע את אשר היא רוצה לבצע. עצם התפקודיות - עצם היכולת להפיק תוצאות - היא ההוכחה לאיכותו של הפרט ולנורמאליות שלו.
הכשל של "הזהות התיפקודית" נובע מכך שהיא נטולת "אמת פנימית" - נטולת "אמת אישיותית". המצגת של תפקוד - אינה מחוברת לשום מצפן אישיותי. מה שמכוון את הפרט זה מצפן של תועלתיות ורווחיות. הוא מכוון אותם להיות עסוקים בלהפיק רווחים אישיים מכל מצב.
"הזהות התיפקודית" יוצרת אוסף של עמדות והתנהגויות גמישות ופונקציונאליות. כך היא תוכל לקדם בכל מצב נתון את מה שמזוהה מבחינתם - כאינטרס העכשווי שלהם (פירוט בהמשך).
הנוער "השורד" שבחר ב"זהות התיפקודית" הוא בחר לוותר כמעט בכלל על התהליך הלא פשוט הזה של - "חיפוש הזהות" - של "גיבוש הזהות האמיתית". מבחינתם הם מוותרים על החיפוש של האמיתי שבתוכם. הם נעים פחות או יותר עם מה שהצליחו ללקט ולגבש עד כה למבנה נפשי מסוים בעל גמישות עמדתית רבה. ככה הם מסייעים לעצמם להתמודד עם כל מיני קשיים. ככה חלקם מתמודדים עם "נוכחות הורית" שהיא בעייתית מבחינתם - "נוכחות הורית" שנוטה להיות - "מעמיסה" ומשבשת את האפשרות שלהם "לחפש ולמצוא" את עצמם ואת דרכם.
מכל מקום - הוויתור הזה על חיפוש האמיתי - מאפיינת את אלה שנואשו מהחיפוש הקשה, ומהתקווה להתחבר למשהו פנימי שהוא אמיתי. הם מבחינתם מצאו פתרון חמקני ואפקטיבי.
אני מדבר לא רק - אך בעיקר על אלה שמצאו פיתרון בהשענות על "חומרים פסיכואקטיביים" (סמים, אלכוהול וכו'). הם בחרו בדרך הזאת מתוך חוסר התקווה שהם חשים למצוא את האמיתי ולהתחבר אל האמיתי שבתוכם. הם בחרו בדרך שעוזרת להם להקטין או להשכיח את הכאב של "העדר העצמיות" ושל אובדן הדרך אליה. זוהי הדרך שהם מצאו כדי "לשרוף את הזמן" במציאות שהיא בשבילם - נטולת משמעות ונטולת תקווה לאמיתיות. ככה הם "מרדימים" את עצמם את תודעתם ואת רגשותיהם - כדי שלא להיפגש עם הוואקום הפנימי המעיק. כך הם לא יצטרכו להיפגש חשופים עם המציאות הפנימית והחיצונית הלא פשוטים מבחינתם.
ואכן חלק מהנוער - במקום להשקיע בחיפוש ובעיצוב של "זהות אישיותית אוטנטית" - בונים לעצמם את ה"זהות תיפקודית".
הזהות הזאת כפי שציינתי היא זהות פונקציונאלית - זהות זמנית, וגמישה. היא משתנה ומתעצבת על פי היעדים שהם מעוניינים להשיג. (להרחבה נוספת בנושא "הזהות התיפקודית" ראה במאמרי - "הקנביס והשפעותיו"). השימוש ב"זהות התיפקודית" הזאת היא כדי לארגן את עצמם בצורה הכי יעילה כך שיוכלו להפיק את התוצאות הרצויות להם. מטרת "הזהות התיפקודית" הזאת היא להוות כלי פונקציונאלי שיוכל לסייע להם להפיק תוצאות . זוהי זהות זמנית שתתמוך בהם כשהם מרגישים נדרשים לשחק תפקיד כלשהו בחייהם. זהו תפקיד שנראה להם שחשוב לשחק אותו באופן הכי נכון והכי תואם - ושייראה הכי "אמיתי" שרק אפשר.
את העדרה של "זהות אישיותית אמיתית" הם הפכו ליתרון. המצב נטול הזהות הזה מאפשר לחלק מהם (ובעיקר לצרכני הסמים שביניהם) - גמישות רבה בבניית הזהות הייעודית הנדרשת. הם כאילו שאינם כבולים לשום דגם מחייב. ומתוך החלל החופשי הזה הם בונים "זהות התיפקודית" - זהות שהיא תואמת מצב וצורך.
הנער בונה ומקרין עקרונות מבלי קשר או חיבור לאני האמיתי שלו. הוא רוצה ליצור את הזהות וההתנהגות שמבחינתו יאפשרו לו לקדם את מה שנראה לו הכי נכון להשיג או להרוויח מהמצב.
לדוגמה: כשהוא מבקר אצל משפחה הדוגלת ומשווקת "צמחונות" כדרך חיים - הוא יקרין "זהות"
( שימו לב - אני מדגיש "זהות" - ולא "התנהגות") שתראה לו המתאימה ביותר כדי להתקדם ליעד שחשוב לו להשיג או לרושם שהוא רוצה ליצור. אם זה נראה לו רווחי ונכון יותר לקבל מהם הזדהות ולהשתלב במתרחש באופן הרמוני - הוא יפרגן להם. הוא יהלל את תועלות הצמחונות מהבחינה הבריאותית ומבחינות אחרות. כך הוא גם ידגיש את המרכיב המוסרי - הפחתת הפגיעה בעולם החי - וכן עוד נקודות התומכות בגישה הזאת.
אם זה נראה לו רווחי ונכון יותר להשיג בולטות וייחודיות דרך התנגדות - הוא יציג עמדה שונה נפרדת ונבדלת. הוא יציג זהות של מי שנראה לו שהצמחונות זה דבר משני, זוטר, חסר טעם, וחסר "ביצים". הוא יפגין זלזול מסוים בכל מי שמוכן לוותר על הנהנתנות הבשרנית לטובת עיקרון צמחוני מיותר.
אפשר לראות שאין לו קו אמיתי. יש לו קו פונקציונאלי שתואם את היעד העכשווי שהוא מעוניין להשיג. המשחק המשובח שהוא מציג לאור העמדה שחשוב לו לקדם - נותן לעצמו ולנוכחים את ההרגשה שמדובר כאן בזהות עם מוצקות ועומק. זה מעניק אמינות לדובר ולדבריו ומשיג לו את התגובה הסביבתית הרצויה מבחינתו.
ה"זהות התיפקודית" הזאת היא בעצם זהות מודולארית. ה"הזהות התיפקודית" מתארגנת בדומה לאיך שמתארגן שחקן כדי לבנות את דמותו בתוך מחזה. הוא בדרך כלל מאמץ מוטיב מוביל שיעזור לו להגדיר את עצמו במצב נתון - והוא ונצמד אליו. הוא בונה "זהות תואמת" שתתן אמינות להתנהגות. שתעזור לו להציג או לקדם את הנושא שברצונו לקדם.
לדוגמה: אם הוא רוצה להשיג תחושה של עליונות מוחלטת - הוא יכול לאמץ לעצמו מוטיבים של "גיבורי על" - כמו "צ'יק צאק נוריס" או "רמבו" ושות'.
הוא מאמץ את האומניפוטנטיות (הכל-יכולות)- כמוטיב מוביל. הוא מאמץ ומקרין אמונות ותחושות של כל יכולות. הוא מצייד את עצמו בשחצנות בלתי מובסת. הוא מקרין כאילו הכל קטן עליו ואין דמות בעולם שיכולה לגבור עליו.
באמצעות הגישה הנ"ל הוא יכול להיות הרבה דמויות שהן פונקציונאליות לצרכיו ושיעזרו לו לקדם את האינטרסים שלו. הוא כמובן שמנסה ליצור אמינות בכל תפקיד שבחר בו ופעמים רבות הוא מצליח.
הוא יכול לבחור להיות :
הנער החלש שבחולשה שהוא מקרין הוא מזמין הזדהות איתו ורחמים עליו, העקשן שמרתיע את כולם כי אף אחד לא יכול להזיז אותו ממקומו, הידען המבין הכל שאין חכם ממנו בעולם ושבאופן הזה הוא בונה תחושת עליונות מנצחת על פני כולם, האדיש שהכל קטן עליו ושום דבר אינו מזיז לו וכך הוא מייאש את כולם מראש וגורם להם לוותר על המאמץ להשפיע עליו ליצור איתו דיאלוג וכדומה......
אין אמת בזהות הזאת. "הזהות התיפקודית" - היא אכן זהות שיקרית. היא זהות שנותנת רושם של אמינות ויציבות - אך לא כך היא. זוהי "זהות זיקית" המשתנה חלופות בהתאם למצב ולאינטרסים של הנוער. "זהות הזיקית" הזאת היא "זהות פונקציונאלית" שמסייעת לו בהישרדותו. "הזהות התיפקודית" הזאת דומה מאד ל"זהות המגוננת", אבל היא מאורגנת עם יותר עומק ותוכן. אין מטרתה רק להתגונן או להדוף את "הפולשים". מטרתה היא בעיקר לשכנע את הסביבה בעוצמתה באמינותה וביכולותיה. מטרתה היא להתאים את אופי הזהות לשם השגת היעד שנראה לה הרווחי ביותר. מטרתה היא בעיקר לסייע בידי הנוער בזמן הנתון - להיות משוכנע ומשכנע - עמוק ומלא - בכל מה שהוא רוצה לקדם.
אסטרטגיות והתנהגויות הישרדות נוספות שמאמץ הנוער.
לנוער ישנן אסטרטגיות הישרדות נוספות שבאות לידי ביטוי דרך מאפיינים שהם יותר התנהגותיים מאשר זהותיים . חלק מהנוער שאינו אוחז באמיתות שלו, ושאינו מחובר ל"מעיין הנפש" שלו - בונה לו כל מיני התנהגויות השרדותיות פונקציונאליות. זה לא תמיד פשוט לזהות שאכן מדובר בהתנהגויות מלאכותיות שנובעות מצרכים השרדותיים. לפעמים ניתן לזהות את החריגה ההתפתחותית דרך "תחושות בטן" - אינטואיציות הוריות או דרך מבט מעמיק יותר באפיונים ההתנהגותיים הייחודיים של הנוער. לגישות ההישרדותיות האלה יש השפעה מסוימת על עיצוב זהותם. זה קצת קשה לתאר על אילו התנהגויות מדובר - אבל אני אנסה לשתף אתכם בכמה מאפיינים התנהגותיים בולטים.
יש נוער שנראה שכאילו שהם בונים תפיסת עולם שאינה קבועה ושאינה בעלת שורשים. קשה לזהות את זה במבט ראשון - אבל במבט שני זה נעשה די ברור. מדובר בתפיסת עולם שנראית ונשמעת כאילו שנבנתה "על גלגלים". תפיסת עולם שניתן לנייד אותה, להעביר ולשנות אותה ללא קושי מיוחד.
תפיסת עולמם מוצגת על ידם כאילו שהיא שלמה ומוצקה. אך למעשה היא "מצגת זמנית נזילה" של תיאוריות ואמונות. אלו תיאוריות ואמונות שהנוער מציג אותם - אך הוא לא ממש מאמין בהם או לא ממש מחוייב להם. עם הזמן ניתן לחוש שהם כאילו מדברים בשביל "לדבר". הם אומרים בשביל "להגיד". הם אומרים משהו כדי שיוכלו להציג סוג של התמקמות ונוכחות במרחב.
לדוגמה: נער שטוען שהוא מאמין מובהק בטלקינזיס - הזזת חפצים בכוח המחשבה. הוא חושב שזה רק עניין של אימון ובקרוב גם הוא בכוח המחשבה הוא יוכל להזיז כל מיני דברים. הוא חושב שזה לא קורה לרוב כי אנשים אינם מאמינים מספיק בעצמם......
או נער שמדבר על תופעת העבמי"ם כדבר חי וקיים מבחינתו. הוא לימד את עצמו לדבר הרבה על השפעת התופעות האלה על התרבות האנושית בכללותה - כולל בניית הפירמידות, האובליסקים וכו'.
לא בטוח שהוא ממש מאמין בכך אבל מכל מקום הוא יצר לו מסה מילולית מאורגנת פחות או יותר כך שהוא יוכל לשדר אותה ולהשתמש בה - בזמן הרצוי מבחינתו.
במבט מעמיק יותר בהם - מתקבלת תחושה של אמירה שהיא "אמירה ריקה". מאחוריה מסתתרת נוכחות - שהיא בעצם "נוכחות ריקה". מתקבלת תחושה של נוכחות עם חוסר מחוברות אמיתית בינם לבין אמירותיהם - בינם לבין אמונותיהם המוצהרות. את מה שהם אמרו באופן שנשמע ברור - הם יכולים לשנות ולעצב מחדש ללא קושי רב על פי גחמותיהם ודרישות המצב.
זה נראה כאילו שתפיסת עולמם היא - נטולת שורשים, "מובילית" - כלומר ניתנת להעברה ולשינוע ממקום למקום בקלות יחסית. זה נראה שחשוב להם יותר לאחוז במשהו שייתן תחושה של נפח ומוצקות כשהם מנהלים דיאלוג עם עצמם או עם העולם. כשמדברים איתם אפשר שבהדרגה תתקבל מן תחושה שכל תפיסת עולמם נבנתה על גבי רפסודה ולא על קרקע מוצקה. הם בנו אותה כך שיהיה ניתן "לשייט" אותה ממקום למקום בהתאם לצרכי המצב והמקום.
לדוגמה: אם הנער הנ"ל (זה המאמין בטלקינזיס או בתופעת העבמי"ם ) יחוש שיש רעיון עוצמתי יותר לשיווק עצמי וליצירת נוכחות בשטח - הוא יאמץ אותו וייחצ"ן אותו. כך כל המצגת שלו בעניין העבמי"ם למשל - יכולה להתחלף ברעיוניות חדשה כמו "הקידמה הטכנולוגית והשפעתה ההרסנית על האדם" - או לחליפין הימצאותה של "המפלצת מלוך נס" או נוכחותו המוכחשת של "ביג פוט".
זהו נוער שניתן לחוש שכל תפיסת עולמם בנויה מ"לבני לגו" במקום מלבנים אמיתיות. הם מתבטאים קודם כל - כדי להתבטא וכדי להציג נוכחות במרחב. אם הם ירגישו שכדי להשיג מטרה מסוימת הם צריכים להתבטא באופן אחר ולהציג עמדות אחרות - הם בהחלט ישנו את אמירותיהם בהתאם.
זה לא קורה סתם. זה קורה כי משהו אינו מאפשר להם להיות אמיתיים עם עצמם ועם סביבתם.
את עיקרון ה"אמיתיות" בחייהם הם פשוט מחליפים בעיקרון "הפונקציונאליות" - בעקרון "התועלתיות". מכיוון שאין הם חשים שיש "אמת" שהם יכולים לאחוז בה, או שהם יכולים ללכת לאורה - כל מה שנותר להם זה לבנות מצגת פונקציונאלית שתוכל לקדם את מה שהם מזהים בתור "האינטרס" המרכזי שלהם במצב נתון. כל מה שנותר להם זה ללמוד איך להרוויח מהמצב בו הם נתונים, או לפחות - ללמוד איך שלא להפסיד ממנו. הם דואגים לכך שאם משהו יפגע במבנה התפיסתי שהם בנו - הם לא יפגעו "על אמת". הם לא יפגעו כי אין להם מחויבות אמיתית למבנה התפיסתי שהם בנו והציגו. הם בד"כ אוחזים בתפיסת עולם (סמויה בד"כ) הגורסת שבעצם כל הקיום האנושי הוא סוג של מחזה - סוג של הצגה. הם אמצו לעצמם הנחת יסוד מסייעת שאומרת שאין בעצם שום אמת. שכל החיים אינם אלא מופע אחד גדול. בעולם שהוא "חסר אמת" הם מרשים לעצמם לבנות למולו את "המופע" שהוא הכי נכון כדי לקדם את האינטרסים שלהם. ובעולם שכולו הצגה - אם משהו לא מסתדר הם תמיד יוכלו לבנות הצגה חדשה. כך הם תמיד יוכלו לבנות בקלות יחסית מצגת חדשה - מבלי לחוש אובדן גדול מדי.
לסיכום: חלק מהתפקיד שלנו כהורים למתבגרים זה לדאוג למנוע תהליכים שמביאים להיווצרותן של "זהויות לא אמיתיות". מדובר כאן על זהויות מזויפות כגון: זהות בדויה, זהות של אנטי, זהות שקרית, זהות שאולה, זהות ייצוגית, זהות תיפקודית, זהות "קליפה", זהות "מגוננת" וכו' וכו'. כדי לזהות ולהתמודד - זה דורש מאיתנו התבוננות מעמיקה וכן יצירת שינויים בעצמנו - בתרבות המשפחתית שבנינו ובגישה שלנו לנוער.
זה לא תמיד פשוט לאבחן שאכן מדובר בזהויות מזוייפות או בהתנהגויות שהן חלולות. לשם כך לפעמים כדאי להפעיל את האינטואיציות שלנו ואולי אף להתייעץ עם אנשי מקצוע רגישים וחדים.
פרק7.) "החדר האינטימי שלי....." - החדר הפרטי של המתבגר
כמרכיב עזר חשוב לפיתוח "הזהות האוטנטית".
בפרק הזה ניגע בכלי עזר נוסף שניתן לגייס לטובת "המערכה" על "הזהות האמיתית" -
"החדר האינטימי שלי...." - החדר הפרטי של הנוער. אני מניח שאין צורך לדבר על החשיבות הבלתי מעורערת שיש היום לכך שיהיה לכל מתבגר חדר בלעדי משלו - חדר ללא שותפים.
חדר פרטי לנוער - צורך התפתחותי בסיסי בימינו.
בימינו זוהי לא "הטבה עודפת" לדור שנראה לנו פעמים רבות כמפונק מידי. בתקופתנו - החדר הפרטי הוא צורך התפתחותי בסיסי אמיתי. החדר הפרטי הוא כלי מאוד משמעותי בחשיבותו לתהליך גיבוש הזהות האמיתית. החדר האישי מהווה "מרחב בחירה" חשוב התומך בתהליך "גילוי העצמי" ו"עיצוב העצמי". יש כאן לנוער מרחב התנסותי מוגן כדי לתרגל בחירות והחלטות. כאן הוא יכול לבחון את מידת התאמתם של בחירותיו לעצמו - במסגרת שגרת היומיום ולאורך זמן.
כאן הם יכולים לקבל בחירות שונות - אסטטיות ארכיטקטוניות ואחרות - ללא החשש ליצור הפרעה לזולת.
"החדר האינטימי" - מרחב חשוב התומך בעיצוב "הזהות האוטנטית".
"החדר הפרטי" הוא תומך חשוב בעיצוב "הזהות האוטנטית". הוא מאפשר ל"זהותם" המתעצבת של הנוער לעלות "על הבמה" - ולהופיע ב"מרחב שהוא מוגן". חלקים מזהותם יכולים להתגבש ו"להופיע" דרך האופן שבו הם מארגנים את החדר ובאמצעות הדרך בה מנהלים או מתנהגים בחדר. אישיותם יכולה להציג חלקים מעצמה דרך "המחזה" פיזית של אספקטים כמו: סדר, ניקיון, מיקום חפצים, בחירת חפצים, עיצוב המרחב וכו'. הם יכולים לשמר שני מדפים מלאי בובות ברבי מתקופת ילדותם, לגדוש את החדר בפופים וכריות ישיבה במקום הכיסאות, לצפות את אחד מהקירות בפוסטרים של כל הלהקות האהובות עליהם, וכו' וכו'.
כדי לקדם את מטרת העל שלנו - צריך לתת לביטוי החופשי שלהם את האפשרות "להתפרע" בחדר. צריך ל"גרות" אותם להביא לידי ביטוי את עצמם במרחב הזה. צריך לעודד אותם להגשים שם את רעיונותיהם ושאיפותיהם - אלה שהם כבר "מבושלים" ו"מעוצבים" - וגם את אלה שהם יותר "התנסותיים".
החדר הפרטי - מרחב שצריך לשקף את האופי של הנוער.
החדר כדי שיממש את ייעודו הזהותי - הוא אמור לשקף את האופי של הנוער - את מי שהם!
האישיות המתגלה והמתגבשת של הנוער צריכה להדהד מקירות החדר ומחלל החדר.
אם להתבטא יותר בזהירות אז החדר אמור לשקף את מה שהם מצליחים לזהות בתוך עצמם ולהביא אותו לידי ביטוי לפחות כרגע - בזמן הנוכחי.
צריך לדעת שהנוער מזהים ומגדירים את עצמם גם דרך הבחירות האסטטיות והארכיטקטוניות שלהם. הם "מגלים" את עצמם - דרך הארגון האסטטי וארגון הנוחיות בחדר שלהם. לכן זה חשוב שהם יבחרו כמעט כל מה שקשור לחדר שלהם כמו למשל:
אילו תמונות יהיו? איזה ריהוט? באיזה צבע יצבע החדר? האם כדאי עם וילון או בלי וילון? עם או בלי שטיח? ואולי אם אפשר - אז איזה שטיח? מזרון צמוד לרצפה או מיטה מוגבהת? מדפים גלויים או ארון שהכל בתוכו? וכו' וכו'.
אל תיבהלו מהבחירות שלהם שחלקן תראינה לכם "מוזרות" וחריגות. זה חלק מתהליך חשוב. זהו שלב התפתחותי שבו חלק גדול מהבחירות הן זמניות ורלוונטיות לעכשיו.
החשיבות של תחושת ה"שייכות" לחדר ו"הבעלות" על החדר.
תחושת ה"שייכות" למרחב ו"הבעלות" על המרחב - הם חשובים לצורך התמיכה בארגון זהותם המתגבשת. תשתדלו שלא לקבל מהנוער תשובות שמתחמקות מבחירות שקשורות לחדר שלהם.
תשתדלו שלא לקבל תגובות כמו: "זה לא משנה לי באיזה צבע תצבעו את החדר- אתם תבחרו!" או "זה לא חשוב לי איזה תמונות יהיו על הקירות. אפשר להשאיר את אלה שתלויות...וכו' וכו'..."
אתם ההורים - במידת האפשר - אל תוותרו להם! תגרמו להם לבחור!
חשיבות ה"סטריליזציה" של החדר הפרטי מציוד משפחתי.
מלבד הבחירות החשובות הנ"ל - לא פחות חשוב שתתירו להם לבחור גם מה לא יהיה בחדר!
החדר של הנוער צריך להיות נטול "ציוד משפחתי" מכל סוג שהוא לחלוטין! החדר צריך להיות ריק משואב האבק המשפחתי, ריק ממעילי החורף של האחים, ריק מהספרים של אימא ואבא וכו'. אני מדבר על "סטריליזציה" של המרחב של הנוער מכל ציוד שהוא אינו שלו ושהוא לא בחר בו. המהלך הזה בא גם כדי לנטרל את ההורים מליצור סיבה "כאילו" לגיטימית להיכנס למרחב של הנוער ("רק באתי לקחת את קרש הגיהוץ....").
אל תסתתרו אחרי תירוצים (גם אם הם אמיתיים) כמו - "הבית קטן ואין מקום אחר לשים את החפצים", או "אין מספיק ארונות בבית - ואצלו יש מקום". או - "החדר שלו מספיק גדול כדי שיהיה בתוכו גם ציוד משפחתי" או "צריך להפסיק להתחשב בהם בצורה כזאת מוגזמת...." וכו'.
כדי שחווית "החדר האינטימי שלהם" תספק את הסחורה הזהותית - צריך להיענות באופן כמה שיותר מדויק לרצונותיהם של הנוער ביחס למרחב הזה. זה לא נכון שההורים יצרו לנוער בחדרו - מגבלות הקשורות לענייני "טעם וריח". זה לא נכון בד"כ שיהיו מגבלות הנובעות מ"התפיסות החינוכיות, האסטטיות" של ההורים או מהרגלי הניקיון שהם מנסים להטמיע (לגבי הרגלי הניקיון - יש כמה הערות והסתייגויות - ראה בחלק ד' של המאמר הגדול).
כשאני מדבר על "ללא מגבלות" - אני לא מדבר על מקרים קיצוניים שבהם הנער רוצה למשל לתלות מעל למיטתו תמונה בגודל 2 מ' על 2 מ' של עלה המריחואנה. אני לא מדבר על נער מבית דתי שרוצה לתלות בחדרו פוסטר בוטה של נערה "חשופה", או נער שרוצה להכניס לתפארת ה"גזעיות" - גזע עץ אכול מעובש, תולעים ומקקים - כשרפרף ישיבה וכו'. במקרים כאלה נראה לי שיש לגיטימציה להתערבות ההורים. אבל בדרך כלל אם הנוער רוצה להגשים משהו - וזה אמור להתרחש במרחב שלו - זה חשוב שזה יקרה.
זה יכול להיות: רשת דייגים על התקרה, ארגז תחמושת צבאי ריק על הקיר, אוסף "עולמי" של פחיות בירה, גולגולת מפחידה כבסיס למנורת השולחן, שרשראות של מתכת על הקירות, פוסטרים על התקרה, קיר אחד בצבע שחור, תמונה גדולה ומוזרה על אחד הקירות וכו'.
תנו להם להחליט - ואפשרו לזה להתרחש.
אם יש צורך או רצון לשים מגבלות לגחמותיו של הנוער - עדיף שהן תהיינה קשורות למגבלות הכלכליות של ההורים או לתכנון התקציבי של ההורים. זאת אומרת שאפשר שלא לממש את משאלות הנוער - אם המציאות הכלכלית - או התכנון התקציבי אינם מאפשרים זאת. אם הנוער מוצא דרך לגייס כסף לשם כך (דרך המשפחה או באמצעות עבודה וכו') - אז כדאי מאוד לאפשר את זה להם. את רצונותיהם של ההורים לעיצוב וסידור - הם צריכים להביא לידי ביטוי במרחב שלהם - כלומר "ברשות הכלל" המשפחתית או במרחב הפרטי ההורי. את עיצוב "רשות הפרט" של הנוער - יש להשאיר להכרעתו הכמעט בלעדית של הנוער.
אני מתאר לעצמי שחלק מההורים מסתכל על ההכוונה המדוקדקת שלי לחופש ביטוי כמעט מוחלט של הנוער בחדרו - כעל הקצנה וכהגזמה. חלק מההורים מתייחסים להדגשים הללו כאילו שאינם באמת מחויבים במציאות. אני באמת שלא מרגיש כך. אני באמת חושב שבאופן כללי חייו של הנוער צריכים להיות במידת האפשר - הכי קרובים לתמונה שיושבת בתוכו או מתגבשת אצלו. הכלל הזה הוא חשוב באופן כללי - אך הוא תופס בייחוד לגבי חדר המגורים הפרטי שלו.
יתכן שמהצורה שבה אני מציג את הדברים - עולה ניחוח של ארומה אידיאליסטית הומניסטית - אבל לא כך היא. בניגוד למה שעלול להשתקף מעמדתי - מה שמניע אותי זה דבר אחר. מה שמניע אותי בעיקר זה הרווח ההתפתחותי שיש בגישה שאני מציג כאן.
הרווח הוא - קידום יעד העל שלנו - "גיבוש הזהות האמיתית". זהו רווח ההתפתחותי חשוב - במציאות מורכבת שנוטה לשחוק את האפשרות לפיתוח זהות אמיתית. צריך לדעת ש"חיים חיצוניים" שהולכים בהתאמה ל"תבניות הפנימיות" - הם חיים שמאפשרים יותר גילוי ועיצוב של "הזהות האוטנטית". החדר נותן לנו את אחד מההזדמנויות לאפשר את מימוש המגמה הזאת - ולא כדאי להחמיץ אותה.
לסיכום: המסר להורים הוא: השתמשו בחדרם הפרטי של הנוער ככלי עזר למימוש מטרת העל - "עיצוב הזהות האוטנטית". תנו לנוער לבחור ולעצב כמעט את כל מה שקשור למרחב הזה.
אתגרו אותם לבחור בעצמם - והשתדלו שלא לוותר להם בעניין הזה.
תנו להם להגשים שם את משאלותיהם האסטטיות ומשאלות הנוחות שלהם.
תנו לאישיות המתהווה שלו להדהד מחלל החדר ומקירות החדר.
תנו להם תחושת "בעלות" על החדר - ועזרו לו לטפח תחושת "שייכות" לחדר.
וכמו כן - עשו סטריליזציה של המרחב הזה מציוד משפחתי או מחפצים שהוא לא בחר בהם.
פרק8) "הזהות הייעודית" שבונה "השירות הצבאי"
כמחבל פוטנציאלי בגיבוש ה"זהות האוטנטית".
מאחר והצבא מהווה חלק בלתי נפרד כמעט מתהליך התבגרותו של הנוער בארץ - יש לציין את מקומו והשפעתו בתהליך הכולל של העיצוב הזהותי. אין ספק שלשירות הצבאי ולתרבות הצבאית יש תרומה משמעותית בקידום ובעיצוב זהות הנוער בישראל. יחד עם כל תרומתם - צריך להיות ער לכך שעלולה להיות להם השפעה בעייתית במה שקשור לגיבוש "הזהות האמיתית".
"הזהות הייעודית" הפונקציונאלית שבונה הארגון הצבאי.
התפקיד המרכזי של הצבא הוא להגן על עצם קיומנו ולהבטיח את ביטחון תושבי המדינה. הצבא כארגון ממלא פונקציה שהיא קריטית להישרדות שלנו. כדי לממש את ייעודו הוא נדרש לעצב זהויות ייחודיות בעלות אוריינטציה פונקציונאלית תואמת. כדי לממש את יעדיו - הצבא כארגון מעדיף לבנות זהויות שהן חדורות באמונה שביכולתן לגמד קשיים ולגבור על מכשולים. הוא תומך בבניית בעלי תפקיד - שיהיו מצוידים בכישורים מיוחדים ושיהיו בעלי אמונות ייחודיות ופוטנטיות (מלאות ביכולות) לגבי יכולתם לתפקד במכלול של מצבים וקשיים. אני מדבר בעיקר על הדרג הלוחם - אבל לא רק. תהליך הסוציאליזציה הייחודי והאינטנסיבי שהצבא יוצר - גורם לחלק מחניכיו לפתח זהויות בעלות עמדות אומניפוטנטיות - עמדות של כל-יכולות. העמדות הללו מעניקות לחיילים יכולות רבה - למול הסכנות והקשיים שמציב להם תפקידם הצבאי.
בז'רגון הצבאי נהוג לאמץ "דיבור" שמקדם את המגמה הזאת. מקובל לשמוע אמרות כמו:
"זה קטן עלייך אחי!" - רוצה לומר: "אין דבר שאינך יכול להתמודד איתו" או "אין דבר שהוא גדול מידי או כבד מידי בשבילך". הצבא מעצב את התודעה והזהות באמצעות סוציאליזציה אינטנסיבית. הוא מלווה אותה במשפטי מפתח מעצבים כמו למשל:
"אין דבר כזה לא יכול! - יש דבר כזה לא רוצה!" כוונת ה"משורר" הצבאי היא בעצם - ש"אין קשיים שאינך יכול להתגבר עליהם - אם רק תגייס את כוח הרצון שלך לשם כך". כאילו שאין דבר שהפרט אינו יכול לעמוד בו אם הוא רק ירצה בכך. לכן לדעת הצבא - כל מה שהנוער צריך זה ללמוד לגייס לשם כך את הרצון שלו. כלומר - הצבא מטעין בחייל את האמונה בעצמו ש: "אם אני רק ארצה - אז אני בטח יכול!" האמונה הניטעת בחייל גורסת שאם הוא מגייס את הרצון שלו - אז הכל יכול לקרות - אז הכל יכול להתממש. אין ספק שלאור המשימות שעומדות בפניו - הצבא מעצב את אנשיו באופן הנכון. צריך להבין שכדי לממש את הייעוד שלו הצבא חייב להכשיר את חייליו להיות בעלי כושר ביצועי מעולה ועם מנטאליות שמאמינה שאכן ביכולתה לגמד את הקשיים.
הטשטוש האפשרי בצבא בין "הזהות התפקידית" - ל"זהות האישית"
אלא שכאן לפעמים נוצרת בעיה הקשורה בעיצוב הזהות. עיצוב הזהות הצבאית הפונקציונאלית פוגע לפעמים ביעד החשוב של עיצוב "הזהות האוטנטית". חלק מהנוער שמאמץ לעצמו במהלך שירותו את הדגם הזהותי הצבאי - נוטה לפעמים להתבלבל בין "תפקיד" לבין "זהות". הוא נוטה להתבלבל בין "עיצוב תפקידו הצבאי" - המלמד אותו מה זה להיות חייל - לבין "עיצוב זהותו האישית" - שהיא אמורה להיות נציגות אוטנטית של מי שהוא. עקב האינטנסיביות הכובשת של השירות הצבאי - חלק מהנוער נוטה לעיתים באין ברירה ואולי גם מתוך חוסר מודעות - להיסחף לתוך מערבולת קיומית מבלבלת. הגבולות שבין ה"תפקיד" שהוא מבצע לבין ה"זהות" העצמית שלו - נוטים להיטשטש. לפעמים נוצרת שחיקה באוטנטיות של "הזהות האישית" המתגבשת שלהם - לטובת אימוץ חצי כפוי של "הזהות התפקידית הצבאית". כך לעיתים הנוער מדלג על השלב החשוב של "גילוי" זהותו הטבעית - לטובת אימוץ הדגם הזהותי הצבאי. נוצר כאן וויתור (שאינו מודע בד"כ) - על רכיבים טבעיים באישיות - לטובת אימוץ או עיצוב של רכיבים פונקציונאליים ואולי מלאכותיים - שיעזרו לו במימוש תפקידו הנוכחי.
האימוץ של ה"דגם הזהותי הצבאי" עלול לטשטש את האבחנה בין הטבעי - למלאכותי,
בין האמיתי - לפונקציונאלי, בין מה זה - "זהות" לבין מה זה - "תפקיד" .
ברור שלחלק מהנוער יש בהחלט מיתאם חיובי בין הנטייה הטבעית הזהותית שלהם - לבין האופי של התפקיד שנדרש מהם בצבא. לחלק מהם "יש את זה" באופן טבעי - אבל לא לכולם. אלה ש"אין להם את זה" אכן מתבלבלים לפעמים. במקום להשקיע במפגש עם ה"טבעי" שבתוכם לצורך גיבוש זהותם - הנוער הפכו את גיוס "כוח הרצון" שלהם למניע מרכזי בהתפתחותם. הם אינם מתעכבים (ואולי גם אינם יכולים להתעכב) כדי לבדוק - האם התהליך הזה גורם להטמעה של רכיבים מלאכותיים בזהותם - רכיבים שהם אולי אינם טבעיים להם. התהליך הזה - שעלול להיות בעייתי - משתלב "נהדר" עם הנוער שאימץ עוד קודם לכן את המודל עיצוב הזהות המערבי המוקצן. זהו נוער שאימץ עוד קודם לכן את ההנחה המערביסטית (האמריקאית) שגורסת שאת הזהות אנחנו "יוצרים" - שאת הזהות אנחנו "בונים". את "הסטייה" הראשונית מהאוטנטי שבהם שכבר נוצרה על ידי התרבות עוד טרם השירות - עכשיו בא הארגון הצבאי ודואג להחריף אותה.
הצבא אכן נותן את התחושה שזהות היא פועל יוצא של "יצירה". הצבא מבלי להתכוון לכך - יוצר את ההשראה ש"כוח הרצון המגויס" - הוא מרכיב טבעי לחלוטין לבניית הזהות האמיתית. ש"כוח הרצון" הוא מרכיב טבעי ה"פנוי לבניה" של כל מבנה אישיותי שהנוער ירצה בו. כאילו שכבר אין צורך לזהות האם ה"רצון" שגייסנו הוא חלק מהנטייה הטבעית הזהותית שלנו או בעצם דחף מלאכותי פונקציונאלי. כאילו ש"אין מצב" שבו "כוח הרצון" הטבעי שלנו, יכול להיות מחובר לכיווני הגשמה אחרים לחלוטין מזה שאנחנו מגשימים בפועל בצבא. כאילו ש"אין מצב" ש"כוח הרצון" הטבעי שלנו יכול להיות למעשה מחובר לאפיקי הגשמה שהם הרבה פחות אומניפוטנטיים והרבה יותר מוגבלים.
הדילוג הצבאי על השלב החשוב של - "זיהוי הרצון" לטובת - "יצירת הרצון".
אלא שהתהליך הצבאי האינטנסיבי הוא תהליך עוצמתי וסוחף. הוא "עוזר" לנוער ולנו לשכוח שישנו שלב קריטי של "גילוי" הזהות בדרך לגיבוש הזהות האמיתית.
הצבא "עוזר" לנו לדלג על שלב הכרחי שבו הפרט איננו "יוצר" את הרצון - אלא "מזהה" את הרצון שבתוכו. מצב שבו הנוער לא "יוצר" את מה שהוא רוצה - אלא מצב שבו הוא "מחפש ומזהה" את התשובה הכינה לשאלה: "מה אני רוצה?" - "מה לעזאזל אני באמת רוצה?".
אין לי כל טענה לארגון הצבאי ול"זהות הפונקציונאלית" שהוא נוטה לפתח. אני הייתי חלק מהארגון הזה כמה שנים טובות מחיי. גם אני כמי שהכשיר חיילים ומפקדים - פעלתי כך, ואינני חש שעשיתי דבר שאינו נכון. לפי הבנתי - הצבא כדי לממש את ייעודו - עושה את הדבר הנכון. מה שאני טוען הוא שאנחנו צריכים להיות מודעים להשפעתו של התהליך הצבאי ולדעת כיצד להתייחס אליו.
אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שכשם שהצבא עוזר ומסייע בבנייה ובפיתוח של כישורים ויכולות - הוא גם יכול - לגבי חלק מהנוער - לחבל באוטנטיות של התהליך הזהותי שלהם.
החשש שהתהליך הצבאי עלול לחבל באוטנטיות של התהליך הזהותי
הצבא מבלי משים עלול שלא לסייע בבניית זהויות שהן אוטנטיות. חלק מהנוער המתגבש - מאמץ את התפקיד המצופה ממנו בצבא כמודל בסיס מסוים לזהותו העצמית. בכך הוא בעצם מרחיב את סטייתו מהמודל האוטנטי של הזהות שלו. וכפי שציינתי - חלקם כבר מגיעים לצבא "מטולטלים" על ידי תרבות המערב שיצרה כבר את הסטייה הראשונית מהאוטנטי שבתוכם. זוהי התרבות המערבית שכבר דחפה אותם והפנימה בתוכם את האמונה שזהות היא בעצם - "יצירה עצמית". סטיית היסוד הזאת שיצרה "האזרחות" - מתווספת להטייה הזהותית שממשיך ומטפח הארגון הצבאי. זהו מצב שאכן עלול לגרום לחלק מהנוער לאבד את הקשר עם פנימיותו האוטנטית.....
תוצאת הסוציאליזציה הצבאית בולטת במיוחד עם סיום השירות - ועם כניסת הנוער לחיים האזרחיים. שם ניתן להבחין כיצד לפעמים הזהות שהתגבשה בצבא אינה מצליחה למצוא את עצמה משתלבת ו"זורמת" נכון עם החיים האזרחיים. מה שהיה פונקציונאלי לארגון הצבאי מתגלה לעיתים כחסר שורשים אמתיים באישיותו - כך שהם אינם יכולים להמשיך ולתמוך בו ב"זירה" החדשה.
כך נוצרת לנוער חוויה פנימית מבלבלת שהוא אינו תמיד יוצע כיצד להיחלץ ממנה.
לנו ההורים - נדרשת מודעות לתהליך הזה. נדרשת לנו מודעות להשפעותיו - ליתרונות שלו וכן לחסרונותיו. כך נוכל להבין מה קורה לנוער ולנסות לעזור להם לתקן את אשר ניתן לתיקון.
לסיכום: חשוב שנדאג ש"הזהות התפקידית" המתגבשת בצבא - תקבל את מקומה הראוי כ"זהות תפקידית" פונקציונאלית - כמעצימת כישורים ויכולות - אך בד"כ לא מעבר לכך.
מן הראוי שהזהות התפקידית הצבאית - לא "תכבוש ותכניע" את התהליך החשוב של גילוי ופיתוח "הזהות האישית האוטנטית". גילוי ופיתוח "הזהות האישית האוטנטית" דרושים לנוער לשם קיום שלמותו הנפשית ובריאותו הנפשית.
להורים המתלבטים כיצד לעזור לילדם לאחר השירות - ממומלץ להיצמד להיבטים אותם הדגשתי בפרקים הראשונים של המאמר כמו: לתמוך ב"מסע הבחירות" של הנוער, לתת אשראי חיובי להחלטותיהם, לתת מקום ל"רצון האינטואיטיבי המידי" ול"אגוצנטריות" של הנוער וכו' וכו'.
פרק9.) "התרבות האמריקאית" ו"פסיכולוגיית האגו"
שלה - כנווטים בעיתיים ל"זהות אוטנטית".
לתרבות האמריקאית ול"פסיכולוגיית האגו" המלווה אותה, יש אופי מיוחד שמשפיע על תרבות המערב בכללותה. התרבות הזאת יוצרת לדעתי השפעה רבה על האופן שבו מתעצבת זהותנו - ובייחוד זהותם של המתבגרים.
בפרק הזה ובשני פרקים הבאים - אני אצביע על כמה כשלים ועל כמה הכוונות מטעות שיוצרת התרבות האמריקאית. המאמר יצביע על המרכיבים האשלייתיים שיוצרת התרבות הזאת - שאינם מסייעים לפיתוח של הזהות האוטנטית.
"התרבות האמריקאית" מכוונת למעשיות ולתפוקות שניתנות למדידה.
ל"התרבות האמריקאית" שמובילה את כלל תרבות המערב - יש נטייה לכוון לערכים כמו - חומריות, תחרותיות והישגיות. גישתה לחיים היא בד"כ - גישה מעשית וביצועית והיא עוסקת ביעילות ובמועילות. היא מעוניינת ביצירת תפוקות - ובייחוד תפוקות שאפשר לכמת אותם.
כפי שציינתי בתחילת החלק הזה של המאמר (חלק ב') - התרבות האמריקאית (המערבית) עוסקת בהשוואות - ולשם כך היא אוהבת לעסוק בתוצאות שהן מדידות: ציונים לימודיים, תארים, גובה ההכנסה, כמות הרכוש, מספר הכפופים, המיקום ההיררכי בעבודה, מספר מכוניות ושנת יצורן, דרגה צבאית, הישגים ספורטיביים וכו' וכו'.
זה לא פשוט לתרבות האמריקאית לעסוק לעומק בעניין מופשט כל כך כמו - "עיצוב הזהות האמיתית". העיסוק בנושא ה"זהות" הוא עיסוק מורכב והוא מסובך מאוד לכימות ולמדידה. הנושא הזה לא עולה בקנה אחד עם העיסוק המעשי שלה במועילות - ועם גישתה המודדת וההשוואתית. מכאן אפשר להבין למה נושא "הזהות האוטנטית" אינו תופש מקום אמיתי ב"שיח" שהתרבות האמריקאית יוצרת - בהשוואה לשאר ה"חומרים" שהיא מגלה בהם עניין. מתוך כך ניתן להבין למה נושא "הזהות האוטנטית" - אינו מוצא בפועל מקום חשוב ואמיתי בהוויה התרבותית הזאת - למרות שברמה ההצהרתית הוא אכן מקבל את מקומו.
בראש מעייניה של "התרבות האמריקאית" לא נמצאות שאלות כמו: "כיצד בונים זהות שהיא אמיתית?" - או - "מהם התנאים המקדמים את היווצרותה של זהות אוטנטית?".
זה נראה שלתרבות הזאת לא ממש חשוב להשקיע בפיתוח ובקידום רעיון "הזהות האוטנטית". בפועל היא אינה רואה בשאלה הזאת אתגר משמעותי. היא משקיעה בתחומים שהם מדידים יותר - מעשיים יותר - ותפוקתיים יותר.
התרבות האמריקאית כאילו שמדלגת על השלב הקריטי הזה לטובת ההשקעה בפיתוח של כל מיני "כישורים ויכולות" שיוצרים תועלות לפרט. הפרט נדחף ע"י התרבות לפתח ולאמץ כל מיני "כישורים והתנהגויות" היכולים לגרום לו להגביר את הרווחיות שלו והאפקטיביות שלו. לדוגמה:
כיצד לבנות ביטחון עצמי ולשדר עמידות במצבי עימות?
איך להפוך משבר אישי לאתגר התפתחותי?
איך להוביל צוות עובדים בתקופת אי וודאות? איך לרכוש חברים והשפעה? (דייל קארנגי)
כיצד לפתח חשיבה חיובית באזור רווי דיכאוניות? ועוד ועוד....
את נושא "הזהות האמיתית" היא נוטה לקחת כנתון יסוד נוכח - כדבר שהוא מובן מאליו - והיא מיד פונה לעסוק בשאלות מעשיות יותר וביצועיות יותר.
האמונה המוטעית של התרבות האמריקאית לגבי הדרך ל"זהות האוטנטית".
ישנה סיבה נוספת לכך שהתרבות האמריקאית אינה יוצרת השקעה אמיתית בפיתוח נושא "הזהות האוטנטית ". זה נובע מאחת מאמונות היסוד השגויות שלה: התרבות האמריקאית רואה ב"זהות" - עניין של "יצירה" התלויה בעיקר ברצונו של הפרט. היא רואה ב"זהות" - "יצירה" עצמית של הפרט. "יצירה" שהיא תוצר של בחירה או החלטה שעושים הנוער.
התרבות האמריקאית מאמינה ש"זהות אמיתית" זה דבר שהוא בעיקרו ניתן לבניה עצמית
- דבר שניתן ליצירה על ידי הפרט. התרבות האמריקאית מאמינה (בטעות) ש"זהות אוטנטית" - זה דבר שהנוער והאחרים בעיקר "בוחרים" בה או "יוצרים" אותה! הפרט יכול להיות בעל הזהות שהוא מעוניין בה ובחר בה. הוא יכול לבחור ולעצב מרכיבי זהות על פי רצונו.
זהותו יכולה להיות בנויה מאותם מרכיבים שהוא מוצא לנכון לאמץ. כך אישיותו יכולה להיות:
נמרצת, דייקנית, שאפתנית, ריאלית, וותרנית, יצירתית, השראתית, צנועה, סינרגטית, ממוקדת אנשים, ממוקדת משימות, ממוקדת תהליך, ממוקדת תוצאות ועוד ועוד....
אמונת היסוד הזאת שגורסת ש"עצוב הזהות" היא תוצאה של בחירה אישית או יצירה עצמית - היא בעייתית ומוטעית. היא יוצרת אשליה של יכולת לבניה עצמית כמעט ללא מגבלות. האשליה היא שהנוער יכול "לבנות" את זהותו על פי "רצונו" - או על פי "החלטתו". מבחינת התרבות הזאת מה שצריך לעשות לשם כך זה: לרצות - לבחור - להחליט - להתמקד - להפנים - וזה קורה!
זה אולי לא קורה בצורה הפשטנית כפי שאני מציג אותה כאן - אבל זוהי בעיקרון רוח הדברים. התרבות האמריקאית עוברת בזריזות מעיסוק בשאלת הדרך ל"זהות האוטנטית" - לעיסוק בשאלות שהן פרקטיות או תוצאתיות יותר. היא מנסה להתמקד בשכלול יכולות הפרט כמו למשל:
"איך לא לתת לאנשים מרעילים להשפיע עליך?" או "איך אתה "מהנדס" את עצמך נכון לאור מצבים מסוימים כדי להפיק תועלת?", או "איך אתה "מעצב" את עצמך ביעילות כדי להשיג תוצאות?", או "איך אתה "משנה" את עצמך ואת התנהגותך כדי שתוכל ליצור השפעה על אחרים?"
"איך לאהוב את עצמך גם כשאתה ספוג חסכים מילדותך?" וכו' וכו'.
רוב ההתארגנות של "התרבות האמריקאית" ושל "פסיכולוגיית האגו" שלה - היא התארגנות אינסטרומנטאלית - התארגנות מכוונת מטרה. זוהי התארגנות העסוקה בעיקר בשאלות של "תפקודיות, יעילות ומועילות" - למול כל מיני יעדים ומצבים במציאות.
את משאלת הפרט ל"אוטנטיות" התרבות האמריקאית פותרת לכאורה על ידי שימוש ב"שפה של אוטנטיות". היא מאד אוהבת להגיד לנוער ולאחרים: "תהיו אמיתיים! או תהיו אתם עצמכם!" היא אומרת את זה - אבל היא לא ממש מתכוונת לזה. למעשה היא קצת מתעתעת בנתיניה באמירות שלה - מכיוון שאין בהן משמעות אמיתית. היא כאילו אומרת את הסיסמאות הנכונות - אבל בפועל היא מתכוונת ומכוונת למשהו אחר לגמרי. היא אומרת "אוטנטיות" - אבל מתכוונת לכך שהפרט יהיה עסוק ב"יצירה" ב"בנייה" ב"עיצוביות" וב"התאמה" של הזהות ושל ההתנהגות - למצב מסוים. למעשה היא מתכוונת ומכוונת יותר להינדוס של העצמי לשם יצירת אפקטיביות - מאשר לתמיכה בביטוי עצמי אוטנטי. "התרבות האמריקאית" אומרת "אמיתיות" - אבל היא בעצם דורשת בעיקר מאמץ מכוון לעיצוב ולהתאמה של ההתנהגות הנדרשת לשם הפקת התוצאות הנכונות.
"פסיכולוגיית האגו" האמריקאית - אופייה ונטיותיה.
"פסיכולוגיית האגו" המלווה את התרבות האמריקאית - נחשבת לפסיכולוגיה פוסט פרוידיאנית.
להלן כמה מילים עליה ועל כמה מושגים פסיכולוגיים רלוונטיים נוספים.
"פסיכולוגיית האגו" שמה את הדגש על תפקודיו וכוחותיו של ה"אגו" בהתמודדות עם המציאות ועם מרכיבי הנפש הנוספים - ה"איד" וה"סופר אגו" (יוסברו בהמשך).
"פסיכולוגיית האגו" רואה ב"אגו" את מרכיב האישיות המשמעותי ביותר. ה"אגו" מכוון בעיקרו לאבחון המציאות ולתפקוד במציאות. הוא עסוק בארגון ובתיווך בין מרכיבי הנפש השונים (ה"איד" וה"סופר אגו" ) כך שיוכלו לפעול במציאות ולאור ההכרה במציאות.
"פסיכולוגיית האגו" עוסקת באגו - משקיעה בו - ומטפחת אותו. מבחינתה "אגו" מאורגן ויעיל הוא יעד חשוב וראוי - מכיוון שהוא יכול לקדם את הפרט ולשכלל את תפקודו באופן משמעותי ביותר. לגבי שאר חלקי האישיות - שיתוארו להלן - "פסיכולוגיית האגו" מתעלמת משהו.
ה"איד" על פי פרויד הוא החלק הלא מודע והראשוני של האישיות. הוא הקרוב ביותר לדחפים הביולוגים הראשונים. הוא מכיל בתוכו את היצרים והדחפים הראשוניים של הפרט.
ה"סופר אגו" (האני העליון) הוא לא מודע בחלקו. הוא מורכב מהפנמת ערכי החברה. הוא מקום משכנם של המצפון והמוסר. הוא מכיל בתוכו את צוויה ואיסוריה המופנמים של התרבות.
ה"אגו" הוא המרכיב שצריך להוציא לפועל את התיווך בין שני רכיבי הנפש הללו: ה"איד" - וה"סופר אגו" - לבין המציאות.
"פסיכולוגית האגו" לא ממש נותנת ל"איד" ול"סופר אגו" - מקום ומשקל. הם אינם נחשבים לאובייקטים חשובים לצורך הניהול והפיתוח של הנפש. הם אינם נחשבים לאובייקטים משמעותיים לצורך השידרוג ההתפתחותי של הנפש. המרכיבים הללו נראים מבחינתה כאילו הם קצת "מטרד" שצריך להתעלם מהם או לגבור עליהם - בדרכם להגשים משהו.
בפועל, חוץ ממושג ה"אגו" - "פסיכולוגית האגו" כמעט ואינה עושה שימוש במושגים הללו ובמושגים נוספים מהמשנה ה"פרוידיאנית". לשיטתה היא אינה חשה צורך לעסוק בתיאור מורכב ו"תת קרקעי" יותר של הנפש האנושית. "פסיכולוגית האגו" כמעט ולא מתייחסת לרכיבים נפשיים שאינם "פנויים להובלה" או שאינם "פנויים לעבודה". כלומר - היא אינה משקיעה תשומת לב ברכיבים שלא ניתן לפעול איתם ולהפעיל אותם.
היא אוהבת להתייחס לרכיבי נפש (כמו ה"אגו") שניתן לפעול איתם, להדריך אותם ולעבוד איתם. אלו רכיבים שניתן להשיג איתם משהו באמצעות ההפעלה שלהם. היא מתעלמת ממרכיבים כמו ה"איד" וה"סופר אגו" שלרוב ניתן להתייחס אליהם בעיקר כאל "מושאים וללמידה". היא מתעלמת מאובייקטים שיכולים לתרום בעיקר ל"הכרות העצמית" ולהבנת עומק של ההתנהגות האנושית.
ואכן כפי ששמה של הפסיכולוגיה הזאת מציין ("פסיכולוגית האגו")- היא אכן עוסקת בעיקר ב"אגו". היא עוסקת ב"אגו" מכיוון שמבין מרכיבי הנפש הוא הרכיב שהכי קשוב ל"מציאות". "פסיכולוגית האגו" פשוט הופכת אותו למכשיר עבודה.
"פסיכולוגית האגו" אינה מעוניינת "להסתבך" עם מרכיבי נפש כמו ה"איד" או ה"סופר אגו".
יתכן שהיא חוששת שאם היא תיתן מקום ומשקל לרכיבים האלה - אז היא מסתכנת במפגש עם תחושה דטרמיניסטית - או עם תחושות של חוסר אונים. הפסיכולוגיה הזאת אינה מעוניינת להתקרב לאזור שעלול להצמיח אוירה של חוסר אונים.
היא מצפה מהנוער ומהאחרים להשקיע ב"אגו" - לטפח אותו לשכלל אותו. היא רוצה שבאמצעות ה"אגו" הנוער יוכל לשכלל את עצמו ולארגן את עצמו בצורה הנכונה. בעזרת ה"אגו" מצופה ממנו לעשות "רבות".
הגישה השגויה של "פסיכולוגיית האגו" ביחס ל"עיצוב הזהות האוטנטית".
"פסיכולוגיית האגו" בתרבות האמריקאית מעודדת אותנו לשים את הדגש ההתפתחותי ב"בניה" של הזהות. "פסיכולוגיית האגו" עוסקת ב"יצירת זהות" ומתעלמת כמעט לגמרי מכך שיש בזהות מרכיב חשוב של "גילוי" - "גילוי הזהות".
מבחינתה כל הרכיבים הנדרשים לבניית הזהות כבר נוכחים. הם נמצאים בטווח השגה של הפרט והם ניתנים להרכבה ולהפנמה בתוך הזהות. (אני אקצין מעט את התיאור - כדי להבליט את השגוי). הזהות מבחינתה היא יצירה שיכולה להיות אקלקטית ומודולארית - כלומר הזהות האוטנטית ניתנת לבנייה ולהרכבה עצמית על פי בחירה. הפרט יכול ליצור או לאמץ לעצמו מכלול של מרכיבי זהות. מרכיבי הזהות יכולים להיות : מסקרנות בונה ומקדמת, דרך אמונה עצמית, דרך אהבת הזולת, נחמדות כובשת, התלהבות סוחפת, אסרטיביות ממוקדת, ועד לוותרנות פשרנית ועוד ועוד...
התרבות האמריקאית אינה עסוקה ב,חיפוש" או ב"גילוי" של נטיית היסוד הטבעית של הפרט. היא אינה מתמקדת בשאלה האם לפרט יש בנפשו באופן טבעי את תשתית התכונה המבוקשת. מבחינתה זה נמצא שם - ורק צריך להציף את זה או לבנות את זה - ולהטמיע את התכונה כחלק אינטגראלי של הזהות. "פסיכולוגיית האגו" כאילו שלא שמה לב לכך שיש ב"זהות" חלקים או תכונות שיש "לחפש" ו"לגלות" אותם - עוד הרבה לפני שאנחנו רצים ל"בניה" ו"ליצירה" שלה.
צריך לדעת שישנם חומרי יסוד מרכיבי זהות שלא באמת ניתן ל"יצור" או "לבנות" אותם. אלו הם חומרי יסוד שצריך "לגלות" או "לזהות" - האם הם חלק טבעי מנפש הפרט.
הפרט צריך לזהות בתוכו את החומרים הטבעיים של הנפש שלו: האם הסקרנות היא טבעית, ההתלהבות טבעית, האמונה העצמית טבעית, הנחמדות טבעית, האסרטיביות טבעית? וכו' וכו'.
אין זה אומר שלא ניתן לעצב, לאמץ או להתאמן באימוץ של מיומנויות והתנהגויות שונות.
אך כדי שייווצר בסיס אישיותי אוטנטי - כדי שהללו יהוו חלק אינטגראלי אמיתי מהזהות - יש צורך לזהות מה הוא רכיב אישיותי טבעי ומה לא. מה הוא מרכיב אינטגראלי של הזהות - חלק מהקוד הגנטי שלו - ומה היא רק מיומנות פונקציונאלית לצורך שכלול עצמי או קידום של עניין מסוים. רק על הבסיס של מה שכבר גילינו בתוכנו ניתן לעשות את התהליך "ההנדסי" של בניית הזהות האוטנטית - את ה"עיצוב" של הזהות אמיתית.
"פסיכולוגית האגו" מתעלמת מהחיפוש - הזיהוי - והגילוי. היא עוסקת בעיקר ב"תהליך ההנדסי" - בבניה של זהות הנוער והאחרים - לאור המודל הפרקטי הרצוי.
"פסיכולוגית האגו" ו"האקטיביזם העיצובי" הבעייתי שלה.
כפי שציינתי התרבות האמריקאית מכוונת לעסוק בשאלה כמו - "כיצד להגדיל את רווחיהם והישגיהם של הנוער ואחרים?" היא עסוקה בשאלה: "כיצד לייצר תגובות שיהיו הכי אפקטיביות והכי מועילות?" התרבות כולה עסוקה בכך שהנוער או הפרט "יהנדסו" את עצמם באופן נכון ורווחי.
לשם כך היא מסמנת כמה כיוונים פרקטיים שיעזרו למימוש המגמה הזאת.
אחד מכיווני העבודה המרכזיים ש"פסיכולוגית האגו" משווקת (לשם בנייה עצמית אפקטיבית) עוסק ב"שליטה במחשבות" וב"עיצוב המחשבות". "פסיכולוגית האגו" מאמינה ששליטה במחשבות ובעיצובן - היא אחד המפתחות העיקריים לפיתוחו ולקידומו של הפרט. היא אומרת לנוער ולאחרים ללמוד להתייחס למחשבות כאל אובייקטים לפיתוח ולטיפוח. להתייחס למחשבות כאל חומרי יסוד לעבודה ב"סדנת היצירה העצמית". היא מכוונת את הנוער להשקיע בבניה הנכונה של המחשבות.
היא ממליצה לשכלל את מיומנות התפעול העצמי עד כדי כך שהנוער יוכל - "לבחור" לעצמו רק את "המחשבות המתאימות" או "ליצור" לעצמו את "המחשבות הנכונות". הכוונה היא למחשבות מקדמות כמו למשל:
"מיום ליום מחשבותיי נהיות לי יותר מדויקות ויותר בהירות".
"יש לי את היכולת להתמודד עם הקשיים בעבודה ובחיי הפרטיים".
"אני אדם ערכי ומוסרי - ופעולותיי הן צודקות ואיכותיות" וכו' וכו'.
"פסיכולוגית האגו" - הגלישה הבעייתית מ"עיצוב המחשבות" ל"עיצוב הרגשות".
כדרכה בקודש - "פסיכולוגית האגו" עוסקת בהמון עשייה ובפעלתנות. כפי שציינתי - היא דוחפת את הפרט ל"אקטיביזם פסיכולוגי" - ו"ליצרנות עצמית" - בנושא "המחשבות ועיצובן".
אלא ש"פסיכולוגית האגו" האקטיביסטית לא עצרה שם. לצורך ארגון אפקטיבי יותר של הנפש היא עשתה עוד צעד פולשני אחד. הפסיכולוגיה הזאת החלה לתמוך במגמה העוסקת גם ב"עיצוב" ה"רגשות". זהו לדעתי צעד אחד - רחוק מידי - ואולי גם מסוכן מידי בכל הקשור לפיתוחה של "הזהות האוטנטית".
"פסיכולוגית האגו" והאגפים הפולקלוריסטיים שלה - (ספרות, סרטים, תוכניות יעוץ וכו') החלו להכניס גם את "הרגשות" למסגרת הסדנא ל"יצירה עצמית". הם הפכו גם את ה"רגשות" לאובייקטים הנדרשים ונדחפים ל"עיצוב" ו"ליצירה".
"פסיכולוגית האגו" לא עוסקת רק בשליטה על "אופן ביטוי הרגשות" אלא - בשליטה גם על "עצם הופעת הרגשות" עצמם - בשליטה על עצם התהוותם.
ההכוונה הבסיסית שלה אומרת שניתן לשלוט ב"רגשות" - דרך השליטה ב"מחשבות". הנחת היסוד שלה היא - שמחשבות יוצרות רגשות - שרגשות נובעות מתוך המחשבות (הנחה שהיא נכונה רק באופן חלקי). ומכאן ניתן להניח באופן הגיוני שהשליטה "במחשבות" תוביל - לשליטה ב"רגשות" ולעיצוב הרגשות.
וכפי שציינתי - "האקטיביזם העיצובי" של "פסיכולוגית האגו" לא נעצרה במתחם "ההתנהגות". היא לא ממוקדת רק בעיצוב של ההתנהגות הנובעת מהרגשות. בהדרגה השתלטה ההנחה שגם את "הרגשות" עצמם ניתן "לבחור". שגם את "הרגשות" האוטנטיים הבסיסיים עצמם - ניתן "לעצב". ויותר מזה - זה גם נכון וראוי לעצב אותם.
הכל לאור המטרה המרכזית של התרבות - שיפור התנהלותו של הפרט - ומיקסום (הגדלת) רווחיו. התרבות האמריקאית והפולקלור הפסיכולוגיסטי שלה שחדר להרבה תחומים בחיים (ספרות, סרטים וכו') - החלו להשתמש במשפטים מאד "חינוכיים" ובעייתיים שמתחילים באמירה כמו:
"אתה בוחר להרגיש......."
מכאן מתחיל מסע מאוד בעייתי של אמירות בעייתיות המזיקות לאוטנטיות. אמירות כמו:
"אתה בוחר להרגיש - נעלב" או "אתה בוחר להרגיש - כועס", "אתה בוחר - להיפגע" וכו'.
הגישה הזאת שממליצה על בחירת הרגשות - אכן יכולה לשפר את יכולת השליטה ברגשות ולהשיג שינוי מסוים בחוויה הרגשית. אלא שיחד עם השינוי הזה אנחנו משלמים מחיר כבד. כאן התחלנו "לשפוך את התינוק יחד עם המים ". בצעד הרחוק מדי הזה - התחיל הכרסום המשמעותי ביותר של ה"אוטנטיות". כאן נוצרה פגיעה ישירה בתמיכה שהתרבות נותנת ל"אמיתיות".
ההכנסה של "עיצוב הרגשות" כחלק אינטגראלי מתהליך התפתחותו של הנוער - היא צעד מאוד בעייתי. כאילו שמצפים מהפרט ומהנוער להיות בעלי שליטה כמעט מלאה - בעיצוב עצמם ובעיצוב זהותם. נוצרה ציפייה בלתי ריאלית לשליטה פנימית ולעיצוב עצמי. נוצרה ציפייה לשליטה ולעיצוב - כמעט בכל מה שקשור לפרט, לאישיותו, ולאופיו. עקב כך נוצרה ההנחה כאילו שהכל בתוך הפרט ניתן ואף ראוי - לשינוי או ליצירה. את הכל בתוכו כאילו שניתן לבנות ולשנות. כל עיצוב המבנה האישיותי שלו הפך להיות לשאלה של בחירה - של רצון ושל - "כוח רצון".
ההנחה השגויה ש"הזהות האוטנטית" - היא יצירה שתלויה בעיקר ברצון הפרט.
נוצרה תחושה לא מציאותית כאילו שזהותו ואישיותו של הנוער - תלויים ברצונו בלבד ונתונים ליצירתו הבלעדית. כאילו שהכל בפועלו או בזהותו של הנוער - ניתנים לבחירה, ניתנים ליצירה, ניתנים למימוש. זוהי רק שאלה של רצון. זוהי רק שאלה של אימון ותרגול.
כך נוצרה האשליה כאילו שאין דבר שאי אפשר לעצב בתוכנו ובזהותנו. זוהי טעות תרבותית פטאלית!! זוהי תרבות אשלייתית. היא נותנת אשליה לא בריאה של אומניפוטנטיות - של "כל יכולות". היא עסוקה בלטפח מימדים לא ריאליים בעיצוב ה"עצמי", ובבניית ה"זהות האוטנטית".
הדבר הכי בעייתי בעיניי הוא שכל המבנה התפיסתי הזה הוא מכשול עצום בדרך לפיתוח של "הזהות האוטנטית" - בדרך לפיתוח של "האוטנטיות האישיותית". התרבות בעצם מפטרת את ההכרה בחשיבות נוכחותם הטבעית והבלתי מעוצבת של "הרגשות". היא מפטרת את "הרגש האוטנטי" מתפקידו כאחד מהמקורות החשובים ביותר לחיפוש ולגילוי האמיתיות שבנו.
"הרגש האוטנטי" הוא אחד ממורי הדרך הכי חשובים לגילוי "העצמי" - לגילוי "הזהות האמיתית". זוהי טעות להפוך אותו מאובייקט אוטנטי שבא לאפשר למידה עצמית - לאובייקט בר שינוי - לחומר בסיסי הנדחף לשדרוג ביד היוצר.
מכאן שבעצם התרבות משליכה כמעט כל פרמטר קבוע שתפקידו להעיד - "מי אנחנו?", "מי אני?". זוהי טעות! התרבות נחפזת "להנדס" את ה"רגש" - את הרכיב שהוא בעצם העידות למי שאנחנו (ראה הרחבה בהמשך).
צריך למצוא דרך לפוצץ את הבועה האשלייתית הזאת. צריך להיפטר מהנחות היסוד המוטעות והמטעות האלה - כדי שלא לפגוע באפשרות שהנוער ישיג - "זהות שהיא אוטנטית".
קרלו שטרנגר ותרומתו בנושא - גיבוש הזהות ( "גילוי" או "יצירה"?)
קרלו שטרנגר בספרו המצוין "העצמי כפרויקט עיצוב", עוסק באותו נושא - בשאלת עיצוב הזהות בימינו - אך מזווית קצת שונה. הוא גם מדבר על "הזהות" שהפכה להיות בעידן הפוסט מודרני - "לפרויקט עיצובי". ברוב ספרו הוא עוסק ב"מעוצבות היתר" של הזהות בימינו. הוא מדבר על "מעוצבות היתר" שהפכה ל"דרך חיים" - ל"אמונת יסוד" התפתחותית של הדור הזה - של כל אלה שנמצאים בשלב הזה של עיצוב זהותם.
באחד מפרקיו הוא גם מעמיד את השאלה החשובה והמחדדת שעסקנו בה: האם "זהות" זה עניין של "גילוי" או עניין של "יצירה"? הוא נוגע באשליה שהתרבות יוצרת כשהיא גורסת ששאלת הזהות - היא בעיקר שאלה של "בניה" ושל "יצירה". הוא מדבר על כך שבימינו שאלת הזהות עוסקת מעט מאוד במגמת החיפוש והגילוי.
שטרנגר מביא מקרים ודוגמאות של דמויות שהפכו למאמינות אדוקות בתזת "המעוצבות העצמית" - כדרך המרכזית והכמעט הבלעדית לבניית זהותם. הוא מציג דמויות שהלכו במידה מסוימת לאיבוד לאחר שאיבדו את הקשר עם מרכז האוטנטיות שלהם. אלו דמויות שנראה שהלכו שולל - לאור המגמה התרבותית העיצובית הזאת. הוא פחות נחרץ ממני בביטוי עמדותיו כלפי המגמה העיצובית המתפתחת הזאת - אבל בין השורות ניתן להבין היטב מהי דעתו בנושא.
לסיכום: בדרך לסייע לנוער בגילוי זהותם ובעיצוב זהותם - חשוב שנהייה מודעים להשפעתם הבעייתית של "התרבות האמריקאית" ו"פסיכולוגיית האגו" שלה על אופי עיצוב הזהות.
חשוב שלפחות אנחנו לא נלך שולל אחר ה"מיקסם" התרבותי המטעה הזה. זהו "מיקסם" המאמין שזהות זה בעיקר עניין של "יצירה" ומתעלם מהמרכיבים המשמעותיים העוסקים ב"חיפוש" וב"גילוי" של הזהות.
חשוב שנמצא את הדרך לתת יותר מקום ל"רגשות" ול"אוטנטיות" שבנוער ושבנו - בדרך ל"זהות האמיתית" ובכלל.......
* עד כאן "הורות להתבגרות" - חלק ב' - 2 :(פרקים 6 - 9 ).
להמשך ראה "הורות להתבגרות" - חלק ב' - 3 :(פרקים 10 - 12 ).
בהצלחה
אילן גבאי - עו"ס
אילן גבאי-מטפל פרטני זוגי ומשפחתי-התמחות בטיפול בנוער בגיל ההתבגרות כולל נפגעי סמים מען:כורזים 3א' תל-אביב 69185 טלפקס- 6481226 - 03 e-mail: ilangaby@netvision.net.il חדרי טיפול בת"א ורחובות
