דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


חנוכה וארץ ישראל 

מאת    [ 29/12/2005 ]

מילים במאמר: 1152   [ נצפה 4343 פעמים ]

שתי התבטאויות בתקשורת, והן אומרות הכל : צעירה אחת צועדת בגולן בשלג ואומרת: "המדינה יפה". המדינה - לא הארץ. כי לא רק את ארץ ישראל מחקה הדיקטטורה הלשונית השמאלנית מן המילון העברי, אלא גם "ארץ" סתם. וכך, השלג אינו יורד על הארץ, הוא יורד על המדינה, שלאמיתו של דבר אינה אלא מסגרת, גוף משפטי. כאלו אמרו שבעמותה או בחברה בע'מ - יורד שלג. זה נקרא שטיפת מוח.



ומשלחת של חכ'ים ביקרה בקיבוץ זיקים בעקבות הקסאמים ולא מצאה מיגון, אפילו ברוב בתי הילדים. באותה ההזדמנות פלטה אחת החברות את רעיון מעניין: על הקסאמים בעצמם אנחנו לא מתלוננים, זה המחיר שצריך לשלם בעבור ההישג הפוליטי.



אם תרצו, כל התהום החוצה את עמנו נחשפת במלים האלה. הראש היהודי, כך נקרא לו לצרכי הוויכוח, רואה בגירוש יהודים בארץ ישראל ובעקירת יהודים מארץ ישראל אסון, ולכן הוא שואל - מה השגנו, מה קיבלנו תמורת הכאבים והקרבנות האלה? עוד טרור? גם ראש נורמלי סתם, ראש של משקיף נייטרלי, היה רואה לפחות את הקשר בין הבריחה מעזה שהעניקה רוח גבית לטרור, לבין מיתקפת הפצמ'רים והטילים. מה גם, שלמפגרים עוזרים המחבלים להבין את הקשר: הם יורים את הטילים מתוך היישובים היהודים החרבים. אבל הראש הישראלי, שטוף המח, רואה זאת הפוך. הוויתור על חלקי מולדת, הפיכת אחים ואחיות יהודים לפליטים, חורבן של אלפי בתים יהודיים, מחיקת מפעל התישבות יהודי מפואר - כל זה רשום בצד הזכות של המאזן, כל זה חיובי, טוב ומיטיב, כל זה - הישג, ובשביל הישג משלמים, אפילו בקסאמים. לכן, את כל מה שעוד חלילה יקרה כתוצאה מן הנסיגות, גם חורבן רב-היקף בתוך הקו הירוק, מוח שמאלני מעוות מסוגל לקבל באהבה, ובלבד שייפסק "הכיבוש".



אנחנו עם אחד עם שני ראשים, שניהם מדברים עברית, אך האחד אינו מבין את שפת רעהו.



לי פתרו דבריה של האשה מזיקים חידה גדולה: איך זה, שכל מה שהימין והמתנחלים הזהירו מפניו כתוצאה הכרחית מן ההתנתקות אכן קורה במציאות, ובכ'ז אף אחד אינו קושר את הדברים? אמרנו שהיישובים היו השכ'פץ של הנגב ושל אשקלון, ועם החרבתם יפלו אלפי טילים ופצמ'רים על היישובים בקו הירוק! וכך הווה. אמרנו, שכתוצאה מן הרוח הגבית שהנסיגה-בריחה תעניק לטרור, החמאס ישתלט על הרצועה! וגם זו כבר עובדה. אמרנו, שהפקרת ציר פילדלפי תהפוך את הרצועה והנגב לשער רחב ופתוח להכנסת מחבלים ונשק! הדבר הזה קורה לנגד עינינו. ובכל זאת, הפרשנים, המשקיפים, כלי התקשורת, אינם קושרים בין הסיבה למסובב, כאלו כל זה נפל מן השמים באקראי. כמו מגיפה, כמו תאונת דרכים.



עכשיו אני מבין, שזה אינו רק קשר של השתקה כדי לטשטש ולהשכיח את האשמה של שרון ומימסדו בתוצאות הקשות של הגירוש, כ'א פרי של תפיסת-יסוד האומרת - כן, נכון, יש קשר, אבל הקשר הזה מבורך! כדאי לשלם את המחיר של ספיגת קסאמים, מפני שבתמורה זכינו בפייס. נפטרנו מ-25 התנחלויות ומ-10,000 מתנחלים!



ואם הקושייה הזו נפתרה לי, עדיין נותרה שאלה אחת. הקורבנות בעצמם, למה הם שותקים? למה מועצת יש'ע, למה מנהיגי הימין, אף אחד אינו פוצה את פיו ואומר: אמרנו לכם?! והמגורשים בעצמם, מדוע הם אילמים? מדוע אינם שואלים - בשביל זה גרשתם אותנו?

מדוע אין הפגנות מול דוגית ואלי סיני וניסנית שהפכו מיישובים לאתרי שילוח טילים? ומדוע אף אחד אינו דורש לחזור לשם, גם כדי להוציא את אשקלון מטווח הטילים וגם כדי לבנות את היישובים מחדש? ואם הדרישה האחרונה הזאת נראית מוזרה למישהו מן הקוראים, אולי גם הוא כבר נגוע בסתרי נשמתו בתסמונת ראיית הנסיגה כהישג?



אנחנו בימי החנוכה, ומי שיעיין בספר המקבים ייווכח שהנאמר בהדלקת הנרות "בימים ההם, בזמן הזה" אינו סתם מליצה. הדמיון ?אז ועתה - מפתיע, וגם מכאיב.



אביא כאן פרשה אחת מתולדות מלחמת המקבים. המקום שבו נתרחשה העלילה בעיקרה שמו "חדשה", והוא היום התנחלות שקוראת לעצמה בטעות "גבעון החדשה", מפני שלאנשים קשה עם "חדשה" כשם של יישוב. במקום הזה התרחש אחד הקרבות המכריעים במלחמות החשמונאים, הקרב נגד ניקנור וצבאו.



ומעשה שהיה, כך היה. היה זה לאחר כמה נצחונות של המקבים ולאחר שהמקדש כבר טוהר. לזמן מה שרר בארץ שקט. והנה קם באנטיוכיה, בירת הממלכה הסורית-יוונית, מלך חדש, דמטריוס, ואליו הגיעו מלשינים יהודים, שהיום אולי היו קוראים להם "כחות השלום והקידמה", ובראשם אחד אלקימוס (בעברית - אליקים), אשר רצה להיות כהן גדול. דברי הבלע וההסתה שלו ושל חבר מרעיו הניעו את המלך לשלוח לארץ צבא. בכחידס, ראש הצבא, נהג בעורמה, וכמו שמתבטאים השמאלנים היום - "דיבר אל העם שלום". והעם, ובראשו חכמים, התפתה. אמרו: אלקימוס, כהן מזרע אהרון, יבגוד בנו? אולם יהודה המקבי לא האמין והזהיר מפני מלכודת. ואכן, 60 איש מבין המאמינים בפיתויי השלום נתפסו ע'י אלקימוס ונרצחו ביום אחד. גוויותיהם הושלכו לבור. כתוצאה מכך עזבו רבים את מחנה אלקימוס, ובכחידס, בתגובה, טבח גם בהם.

לאחר מכן עזב בכחידס את הארץ והפקיד את השלטון בידי אלקימוס, שבעזרת הצבא היווני והמתיוונים שיצאו ממחבואיהם, שב והשתלט על העם.

יהודה חזר למלחמת גרילה - מלחמת פגע-וברח ביוונים ומלחמת-אחים במתיוונים, עד שלא העזו עוד לצאת ממקומותיהם.



בשלב הזה נסע אלקימוס פעם נוספת אל המלך, להסית ולהלשין.

בתגובה, נפלה באנטיוכיה החלטה גורלית: לשלוח לארץ יהודה אחד מגדולי השרים, שהיה גם גדול שונאי ישראל, ניקנור, ועימו צבא גדול, ולציידו בהוראה מרחיקת לכת - לא רק לדכא את המורדים, כ'א להשמיד את העם היהודי כולו!



גם ניקנור התחיל את מסעו בארץ במירמה ובפיתויי שלום, אך יהודה לא התפתה. פרץ קרב ראשון, ובו איבדו היוונים 5,000 איש. ניקנור פנה לירושלים וחנה בעיר דוד, ושוב נתחדשו תעתועי השלום. הכהנים והזקנים יצאו לקראתו, הראו לו שמקריבים קרבנות לשלום המלך, ושוב - בשפת השמאל שלנו - "דיברו שלום". אולם ניקנור דיבר הפעם גלויות: אם לא תסגירו לי את יהודה המכבי, אשרוף את הבית זה (בית המקדש).

כפי שאני מבין את הכתוב בספר המקבים, כל "דיבורי השלום" של הכהנים והזקנים (ואלה כבר אינם המתיוונים, כ'א שלומי אמוני ישראל) היתה בהם התרחקות והסתייגות מן החשמונאים, תפיסתם ודרכם, שנראו להם כנראה כ-"קיצונים".



מירושלים עבר ניקנור עם צבאו לבית חורון, ושם הצטרף אליו עוד מחנה צבא, שהגיע מסוריה.יהודה חנה בחדשה, ועימו 3,000 חייל, בסך הכל.



הקרב, קרב חדשה, היה בי'ג לחודש אדר, יום לפני פורים. ניקנור נהרג מיד, וכאשר ראו זאת חייליו, השליכו את נשקם וברחו. יהודה רדף אחריהם עד גזר והורה לתקוע בשופרות בכל הכפרים, כדי שהמוני העם יצאו לרדוף (ארשה לעצמי להוסיף, שההמונים האלה - בעת הקרב משום מה לא היו שם). ואכן, עם רב רדף אחרי הצבא היווני הנמלט ולא השאירו ממנו אפילו אחד.

את ראשו ואת יד שמאלו של ניקנור ציווה יהודה לכרות ולתלות על חומת ירושלים, העיר שאותה ביקש להחריב.



וכך נאמר במגילת תענית (בתרגום מארמית): "אלה הימים שלא צמים בהם.. באדר, בשלושה עשר בו - יום ניקנור."

היה זה בשנת 161 לפני הספירה. לפני 2166 שנים.



אין צורך בהרבה פירושים. הקורא יעשה את ההקבלה בעצמו: מצד אחד המתייוונים ושוטי-"השלום", ומן הצד השני - הגיבורים פקוחי העיניים, שסרבו להשלות את עצמם. וכמה מעטים הם היו!



בקרב האחרון (אלעשה, ע'י אל-בירה של היום), בו נפל יהודה, היו בצד היווני 20,000 חייל ו-2,000 פרשים, וליהודה היו רק 3,000 איש, וגם מאלה ברחו הרוב כאשר ראו את עוצמת האויב. נותרו 800 בסך הכל, שלחמו יום שלם, השמידו מחנה אחד של האויב, אך לבסוף הוכרעו.



נצחונות המקבים לא היו קלים. עם ישראל, שלמענו הקריבו את עצמם, לא היה עם קל. היו מעלות ומורדות. אחרי נצחונות באו גם מפלות. לא בקלות גבר האור על החושך, כי אם במאבק סבלני ורב-שנים, עם אינסוף אורך רוח ודבקות במטרה הקדושה.

בימים ההם בזמן הזה.



מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב