לצפות בגיבור הסרט מתרוצץ אנה ואנה בניסיון נואש לאתר לו חבר אמת עשוי להצטייר לאחדים מאיתנו ככמעט קריקטורי. אחרי הכל, הסרט מוגדר כקומדיה. ויחד עם זאת, לבי נחמץ למראה הגבר הבודד הזה, כי ראיתי בו את סיפורם של כולנו - סיפור האודיסיאה הטראגית של הגבר הפוסט-מודרני.
אין דבר בודד יותר מגבר. אני מתבונן באורחות חייהם של דור ההורים שלנו ורואה רבים מהגברים המבוגרים נמקים בבדידותם, מתבודדים בבתיהם עם הטלוויזיות שלהם ומקיימים קשר דל של שותפות עם נשותיהם, ללא יכולת אמיתית לאהוב אותן ולהעניק להן. אני מתבונן בצעירים בני דורי ורואה אותם נערכים בהתמדה ובחוסר מודעות מוחלט לקראת עתיד דומה. אני רואה את הגברים נשענים על נשותיהם בציפיה שהן יעניקו להם את חיי הרגש האבודים שלהם ובו-בזמן מתרגזים כשהנשים מנסות לעורר בהם בדיוק את זה. אני רואה כיצד הם מסתגרים בתוך עולמם הפנימי, "מתמודדים לבד", מתעקשים לפתור את הכל בעצמם ולהפגין שאצלם הכל בסדר. אני רואה אותם כמעט ללא יכולת לאהוב עמוקות גבר אחר, לחלוק איתו אינטימיות נטולת מסכות ושליטה עצמית, אינטימיות ממשית. איך אומרת לפרנסואה שותפתו לעסקים? "חבר אמיתי הוא אחד שהיה מוכן לקחת עבורך סיכון גדול מאוד"; במלים אחרות, אחד שהיה מוכן למות עבורך בשדה הקרב.
הבעיה היא שכבר אין שדה קרב, לפחות לא בסביבתנו הפוסט-מודרנית, ומבחינה הסטורית קרבות הם מה שמאחד בין גברים. גברים הצטיינו (ועדיין מצטיינים) בהתלכדות משותפת ונלהבת בשמם של רעיונות מפלצתיים כלשהם; למשל, כשהם רוצים לכבוש משהו. מכיוון שהם לא יכולים לעשות זאת לבד והם זקוקים לגברים נוספים, הם מוכנים לוותר במידה כזו או אחרת על המדידה הנצחית "למי יש יותר עוצמה". כך היה (ועדיין)
בכל פעם שהתעורר צורך להגן על טריטוריה - תיכף ומיד הפכו הגברים לכוח אחד ולהוט עד להדהים; הם מוכנים לחיות ולמות האחד למען השני, הם מוכנים לעשות הכל כדי לכבוש וכדי לנצח במלחמה, שבה הם יחוו לעתים קרובות תחושת אחדות חזקה.
כך קורה גם במשחקים תחרותיים (תיאורי האחדות הקבוצתית שחווים שחקני כדורסל, למשל, הם על סף המיסטיים). וכך קורה גם כשגברים רוצים כוח או כסף: אז הם חוברים ללא כל קושי אל הישות הגברית הכובשת, מקימים חברות, ארגונים וממשלות, והופכים ביחד לחץ שלוח וחסר פשרות שנע בעיוורון לעבר המטרה.
כל עוד יש לקבוצה הגברית אויב משותף, ניכרת הנכונות לוותר על התחרותיות הסמויה. כמובן שעדיין ישנם משחקי כוח ומעמד בתוך הקבוצה עצמה, אבל בדרך כלל כשצריך לעשות מעשה - כמו לכבוש ולנצח - מתעוררת בקרב הגברים התגייסות משותפת ומעוררת השראה. במלים אחרות, כשגברים צריכים להרוס ביחד הם עושים זאת נפלא. מטרת האיחוד ביניהם היא להיות חזקים יותר קולקטיבית מקולקטיב אחר.
מתי גברים לא יודעים להתאגד? במצבים שהם לא מפעילי טסטוסטרון.
כשהאנרגיה לא הולכת לכיוון של כוח משלהב ומשכר חושים, הם מעדיפים את האופציה השנייה: אינדיבידואליזם מנוכר ואטום רגשית.
כמובן, הגברים אילפו את עצמם חברתית ועל פניו נראה שהם נחמדים מאוד האחד לשני: הם יודעים לצחוק ביחד, להעביר ערב משותף, והם ממש לא מתכוונים לפשפש האחד בקרביו של השני - למעשה, קיימת ביניהם מעין הסכמה שבשתיקה שלא עושים דברים כאלה. במפגשים המרוקנים שביניהם הם מנסים נואשות למצוא נושא לשיחה (פוליטיקה, סקס וכדורגל), מתקשים להגיע - ונמנעים מלהגיע - לעומק משותף, ומה שקושר ביניהם הוא אותה הסכמה שקטה על השטחה משותפת של העניינים כדי להעביר את הערב כמה שיותר מהר; כדי שהם יוכלו לשוב אל בדידותם. המפגשים ביניהם הם כמעט שלא רגשיים ורגעי החום שהם חולקים נראים מגושמים בהיותם מלאי מבוכה. כך יוצא שכאשר גברים נמצאים ביחד, הם לרגע לא מאבדים את בדידותם הנסתרת מעין. אני לא רוצה שזה יישמע נורא מדי אבל מה לעשות, האמת כואבת: כשמדובר בתקשורת של ממש, הגברים מתגלים כחבורה קהת חושים, אטומה וחסרת עניין בזולת בצורה בלתי רגילה.
יש לכך סיבה. הטסטוסטרון, שהוא ה"הורמון הגברי", הוא מאוד תכליתי. הוא מעוניין רק באחת מהשתיים: במלחמה או בסקס. ומכיוון שרוב הגברים לא מזהים האחד את השני כמושא לקיום יחסי מין ומכיוון שבעידן הנוכחי אין להם אויב משותף, הם מאבדים עניין האחד בשני כמעט לחלוטין.
* * *
לפעמים אני מרגיש שהסיבה האמיתית לכך שגברים רבים חווים הומופוביה במידה כזו או אחרת היא לא הרתיעה מהשונה אלא להפך: ההומוסקסואליות, שביסודה היא אהבת גברים, היא מעין שיקוף טורדני מתמיד של משהו שחסר לכולנו - אחווה אמיתית עם גבר אחר, אחווה שהיא אינטימיות כמעט רומנטית, משהו בנוסח "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". לפעמים נדמה לי שרק אחווה כזאת היתה גואלת את הגבר מבדידותו.
לכן אני רוצה להציע כאן הקמה של תנועה חדשה: התנועה לשחרור אהבת הגברים מידי הקהילה ההומוסקסואלית. כמובן שאין לי שום דבר נגד הקהילה הנפלאה הזאת, אבל אני חושב שכשמדובר באהבת בגברים, יש מספיק לכולם. הנסיגה ההטרוסקסואלית מאהבה ממשית בין גברים הותירה את הגבר לגמרי לבדו, ובאופן אירוני לא מסוגל כמעט להעניק אהבה לבת זוגו.
הניסיון להימנע מקשירת קשרים אמיצים עם גברים אחרים גורם לגבר להישען על האישה כעל חברתו הטובה ביותר, אמא שלו וגם המאהבת. אולם מנסיוני הדל, חיי הרגש של הגבר אינם יכולים להיות תלויים כל כולם בבת הזוג שלו. אין זה מקרה שב"החבר הכי טוב שלי" גיבור הסרט פרנסואה הוא אימפוטנט מושלם בכל הנוגע לרגשות אמיתיים כלפי זוגתו. הבדידות הגברית מרוקנת מתוכן גם את האהבה לאישה. אתה לא יכול להעניק אהבה כשבפנים, עמוק בפנים, אתה כל כך בודד.
כאשר גברים שוהים במרחב אינטימי עם גברים אחרים, הם קודם כל מגלים לתדהמתם שהאישה לא היתה אמורה להיות החבר הכי טוב שלהם.
דרך חבריהם הם זוכים מחדש ביכולת לאהוב, וזה קורה על ידי כך שהם מקבלים ומעניקים האחד לשני את הסמכות הזאת. אז, כשהם חוזרים הביתה, הם חוזרים שופעים, שמחים ורגשיים באמת. הם לעולם לא היו יכולים למצוא את היכולת הזאת בתוך עצמם, כשהם מבודדים ומנותקים מחברות אמיתית, וכך הם לומדים את השיעור הגדול מכולם - שהמימוש העצמי שלהם תלוי באחיהם הגברים.
זהו בעיניי המסר המרכזי כלפי גברי כדור הארץ, המסר הנלחש להם מתוך מעמקי בדידותם: למדו להתאחד במישור חיובי; מיצאו את הקשר החיובי שביניכם; סיימו את הפרק ההיסטורי הארוך שבו חברתם למטרות הרסניות והתחילו לחבור למטרות חיוביות (ואם לא תעשו זאת, אז ה"עונש" שלכם יהיה שתיאלצו לחוות חיים מסורסים, מבודדים, מנוכרים ואטומים רגשית). אך עד היום זה לא קרה וכמעט שאף אחד לא נענה, מפני שהדבר מתפרש כאקט שהוא יותר הומו-אירוטי מאשר אקט של גבריות אמיתית.
* * *
בהשוואה הכפייתית שלהם בין העוצמה שלהם לבין העוצמה של הגבר האחר - "למי יש גדול יותר" - סירבו הגברים לאהוב גברים אחרים. הפחד הגדול הוא שבכך הם יאבדו את עמדת הכוח שלהם, שהם עלולים למצוא את עצמם בעמדת נחיתות. אהבת גברים מקושרת ומיוחסת למצב של עמדת נחיתות: "אני חלש. מה זאת אומרת 'אני אוהב'? אם אני אוהב, אנחנו נהיה שוויוניים, אנחנו ניפגש במישור שבו אנחנו שווים". באהבת גברים לא משנה יותר מי החזק, החכם או הביצועיסט הטוב יותר במיטה, ומכיוון שהיא מחבלת בהשוואה המתמדת, היא נתפשת כאירוע מסוכן. מצד שני,
דווקא מכיוון שהיא פוגעת בהשוואה , היא האפשרות היחידה של גברים לחשוף את העוצמה המאחדת ביניהם.
באופן טבעי, גברים מפחדים מגברים. הם מפחדים מהעוצמה המתגלה ביניהם, מפני שברגע שהם מתלכדים, הם יכולים להיות כוח הורס ודורסני, כוח שעושה שואות, מלחמות עולם ופצצות גרעיניות. בה במידה הם כמובן גם נמשכים מאוד לעוצמה שאותה הם חולקים ברגע שבו הם נפגשים. מייד משתרר מתח באוויר. המתח הזה הוא האנרגיה הטעונה של המבנה הזכרי והוא רוטט בין כל שני גברים או יותר. הוא יכול להיות חומר נפץ נוראי או משחק כדורגל משולהב, והוא יכול להיות גם אהבה שמולידה כוח יצירתי חיובי כביר. אותו כוח שממציא פצצות אטומיות, כשהוא מופיע באינטימיות בין גברים, יכול לא רק לרפא אותם מבדידותם כי אם גם לכוון את האנושות לעבר עתיד טוב יותר.
* * *
אהבת גברים חייבת להיות אהבה שבה אנחנו אוהבים את החברים שלנו באיזושהי מידה יותר משאנחנו אוהבים את הנשים שלנו. משמעות הדבר היא שיש בינינו הישענות הדדית ותלות אמיתית, ושאנו באמת רוצים האחד בטובתו של השני.
כמובן, כאשר גברים ישהו כך ביחד, הם עשויים אפילו לגלות את כוחו של מגע פיזי מרפא ביניהם. באווירה של התמוססות הגבולות האינדיבידואליים, עם הנכונות להיות רכים, פגיעים וחדירים האחד עם השני, מגע עשוי להתגלות כיפה ואפשרי.
המגע האוהב הזה זמין כל הזמן בין גברים - אם ראיתם פעם כדורגלנים חוגגים ניצחון או חיילים במלתחות משותפות. הרבה מאוד פעמים ישנו מתח מיני וגופני באוויר. המתח הזה אין פירושו שגברים אמורים לקיים יחסי מין ביניהם. הוא רק מצביע על כך שמגע חופשי ואוהב הוא עוד אחת מדרכי ההזנה רבות העוצמה שייתכנו בין גברים.
כמובן שיש פחד חברתי ותרבותי גדול מסביב למגע כזה, ובעטיו גם לחץ עצום על האינדיבידואל לגבש לו זהות מינית קבועה, סופית ומוגדרת,
אך בסופו של דבר צריך לזכור
שהפחד האמיתי הוא טשטוש הגבולות של הזהות ולא המגע עצמו.
המגע עצמו מאוד מושך. מדוע? מפני שבמגע בין גברים טמון פוטנציאל אקספלוסיבי. הפוטנציאל הזה הוא פוטנציאל של הזנה שמאחד בין כוחות שהיו בעבר יריבים ומתיך אותם, מאחד אותם לכוח אחד. כך, באמצעות המגע, הכוח הזכרי לא הופך לאלימות כי אם לאהבה וליצירתיות. כשיש רכות בין גברים, העוצמה הבלתי רגילה בין גברים משוחררת, אולי לראשונה בהסטוריה, בצורה חיובית.
אז, בתוך מרחב שכזה, אפשר למקד את העוצמה הגדולה ביותר על פני הפלנטה כדי לפתור ביחד כל דבר, כל אתגר. כשהעוצמה הגברית חוברת לאהבה, היא הופכת לכלי נשק גרעיני מסוג אחר לגמרי.
* * *
בדיוק כמו פרנסואה האומלל, גברים חייבים להתחיל לחלץ את הרגשות האלה מתוכם, להתחיל לחוות את התלות ההדדית ולטפח קשרים במובן העמוק ביותר. כן, בהתחלה זה ממש סוג של אילוף, סוג של חינוך מחדש. הגבר צריך לומר לעצמו שוב ושוב: "אני לא לבד, אני לא לבד, הגאולה שלי היא רק עם חבריי, עם אחיי, וכשאני לבד אני אומלל, אני סובל, בודד ומנוכר, ולא יכול לתרום הרבה לאישה שנמצאת לצידי". הוא חייב "לסמן" לעצמו חבר שכזה ולהעז להיכנס איתו אל תוך מחוזות רגש לא מוכרים.
זה בדיוק הטוויסט של "החבר הכי טוב שלי": משום שזהו סרט צרפתי ולא עוד סרט הוליוודי מעצבן, הגאולה בסוף היא לא דרך הנשיקה לאהובה על רקע שמש שוקעת אלא, קודם כל, דרך הכרה בגבר אחר כשער לאהבה שלי לעולם כולו.
שי טובלי, מורה רוחני, ואיש חזון, יחד עם שותפו אילון לסטר מביאים לעולם ידע רחב היקף לאין שיעור שכל כולו הוא תשתית ליצירתה של תרבות אנושית חדשה.תחומי הידע המועברים על ידם נותנים מענה לכל הבעיות האנושיות היומיומיות ומציעים ראייה ייחודית ויצירתית.שי טובלי
