דנ"מ 4180/08, דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה ואח'
כבוד השופטת ד' ביניש
עו"ד עדי מוסקוביץ ואח' לעותרת, עו"ד גלית אקרמן ליפשיץ למשיבה
30.06.2008
העובדות:
1. בפנינו עתירה לדיון נוסף בפס"ד של ביהמ"ש העליון, בו נתקבלה בקשת רשות ערעור של המשיבה על פס"ד של ביהמ"ש לעניינים מנהליים, בנוגע לחיוב העותרת בתשלום ארנונה עבור חניון בחיפה.
2. השאלה המרכזית בפסה"ד נשוא העתירה הינה האם בנסיבות העניין היה נכון לראות את העותרת כ"מחזיקה" של החניון שבגינו נדרשה לשאת בתשלום הארנונה. שאלה זו התעוררה, מאחר שהחניון הנזכר הוחכר לעותרת ע"י החברה שבבעלותה נמצא החניון, ואילו העותרת החכירה את החניון (שבאותה עת טרם הסתיימה בנייתו) כעבור מספר ימים, בחכירת משנה לחברה נוספת, שהיא זו שהפעילה בפועל את החניון.
3. בדיווח שנמסר מבעלי החניון למשיבה צוין כי העותרת היא שוכרת החניון, ומשכך משהחל החניון לפעול חויבה העותרת בתשלום הארנונה עבורו. ערר שהגישה העותרת לוועדת הערר לענייני ארנונה, בטענה שאין לראותה כמחזיקה בחניון, נדחה.
4. ערעור מנהלי שהגישה העותרת על החלטת הוועדה התקבל בפס"ד של ביהמ"ש לעניינים מנהליים בחיפה. התקבלה טענת העותרת כי העירייה התרשלה בבירור זהות המחזיק בחניון במשך תקופה של למעלה משנה, שבה לא שולמו חיובי הארנונה שהצטברו לסך של למעלה מ-600,000 ש"ח. לפיכך, החליט ביהמ"ש כי לא יהיה זה צודק להטיל על העותרת את מלוא החיוב, והיא תחויב בארנונה ביחס לתקופה של חצי שנה בלבד.
5. על פסה"ד של ביהמ"ש לעניינים מנהליים הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבימ"ש זה, בעוד שהעותרת לא ביקשה להשיג על פסה"ד.
6. בפסה"ד נשוא העתירה דנן, החליט ביהמ"ש העליון לדון בבקשה כבערעור, ולקבלו. נקבע, כי בנסיבות המקרה דנן הוטלה על העותרת מכוח סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] חובה להודיע למשיבה על שינוי החזקה בחניון, ומשלא עשתה כן עליה לשאת במלוא תשלומי הארנונה.
7. עתירת העותרת לקיום דיון נוסף מתמקדת בקביעת השופט דנציגר, אליה לא התייחסו במפורש יתר שופטי המותב, כי משלא הגישה העותרת ערעור על שתי טענותיה שנדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי (הטענה כי מעולם לא החזיקה בנכס, והטענה כי לא קמה חובתה להודיע על שינוי החזקה בנכס משום שהודעות החיוב לא נשלחו לכתובתה הרשומה), על אף שיכלה לעשות כן, אין מקום להתייחס לטענות אלה, שהועלו בתשובת העותרת לבקשת רשות הערעור של המשיבה.
8. לטענת העותרת, עד לקביעתו הנ"ל של השופט דנציגר ההלכה הנוהגת הייתה כי צד שהוא משיב לערעור, רשאי להעלות בתשובתו לערעור טענות לטובתו, שנדחו ע"י הערכאה הקודמת, מבלי שיידרש להגיש לשם כך ערעור מטעמו.
9. סטייה מהלכה זו שאירעה, כך טוענת העותרת, בפסה"ד נשוא העתירה תביא לתוצאה קשה; שכן היא תגרם לכך שבעלי דין, שיבקשו לטעון טענות שנדחו בערכאה הקודמת, ייאלצו להגיש ערעורים, ערעורים שכנגד, ואף בקשות רשות ערעור, גם בנסיבות שבהן הם אינם מעוניינים כלל להשיג על התוצאה אליה הגיעה הערכאה הקודמת.
10. המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף בפסה"ד, שכן לטענתה קביעת השופט דנציגר בדבר דחיית טענותיה הנזכרות של העותרת הייתה במישור הפרוצדוראלי בלבד, ולא נקבעה בגדרה הלכה כלשהי. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי עצם העובדה ששתי טענות העותרת, שנדחו ע"י ביהמ"ש לעניינים מנהליים, לא נדונו בפירוט בפסה"ד נשוא העתירה, אינה מצדיקה קיום דיון נוסף בפסה"ד.
העתירה נדחתה.
החלטה:
1. אכן, דומה כי הקביעה בפסה"ד נשוא העתירה, לפיה אין מקום לדון בטענות העותרת בתשובתה לבקשת רשות הערעור, שנדחו ע"י ביהמ"ש לעניינים מנהליים, אך משום שלא הגישה ערעור מטעמה, אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בימ"ש זה בסוגיה האמורה. זאת, משום שלפי ההלכה הנוהגת אין מניעה לכך שמשיב לערעור, שאינו מבקש להביא לשינוי תוצאת פסה"ד עליו הוגש הערעור, יעלה בתשובתו לערעור טענות לטובתו שנדחו ע"י הערכאה הקודמת, מבלי שיידרש לשם כך להגיש ערעור מטעמו.
2. הכלל שנקבע בעבר, לא נהפך בפסה"ד נשוא העתירה, שבו השופטות פרוקצ'יה וארבל הצטרפו אך לתוצאה אליה הגיע השופט דנציגר, ולא התייחסו לשאלה שלגביה נתבקש הדיון הנוסף. לפיכך, כל שניתן לומר במקרה דנן, הוא כי פסה"ד השופט דנציגר אמנם לא יישם את ההלכה הקיימת בסוגיה נשוא העתירה; אולם זו היא טענה ערעורית מובהקת, שאין בה כדי להצדיק את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפס"ד של ביהמ"ש העליון.
3. כבר נקבע בפסיקה, כי כדי שתהיה בנמצא "הלכה", שלגביה ניתן לערוך דיון נוסף, צריך להתקיים מצב שבו בית המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכוון לקבוע הלכה, ושביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש.
4. תנאי זה אינו מתקיים בענייננו, שבו גם אם ביהמ"ש לא יישם את ההלכה הנוהגת, אין כל אינדיקציה מפורשת לכך שהוא ביקש במודע לסטות ממנה, ולקבוע הלכה חדשה תחתיה.
5. בנסיבות אלה, אף אין מקום לחשש שהביעה העותרת לפיו גם בעלי דין שאינם מעוניינים לשנות את תוצאת פסה"ד בערכאה הקודמת, ייאלצו לערער על פסה"ד, אם הם חולקים על קביעה זו או אחרת המופיעה בו.
6. מן המקובץ עולה, כי אין מתקיימים בענייננו התנאים לקיום דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
7. אשר על כן, העתירה נדחית.
כבוד השופטת ד' ביניש
עו"ד עדי מוסקוביץ ואח' לעותרת, עו"ד גלית אקרמן ליפשיץ למשיבה
30.06.2008
העובדות:
1. בפנינו עתירה לדיון נוסף בפס"ד של ביהמ"ש העליון, בו נתקבלה בקשת רשות ערעור של המשיבה על פס"ד של ביהמ"ש לעניינים מנהליים, בנוגע לחיוב העותרת בתשלום ארנונה עבור חניון בחיפה.
2. השאלה המרכזית בפסה"ד נשוא העתירה הינה האם בנסיבות העניין היה נכון לראות את העותרת כ"מחזיקה" של החניון שבגינו נדרשה לשאת בתשלום הארנונה. שאלה זו התעוררה, מאחר שהחניון הנזכר הוחכר לעותרת ע"י החברה שבבעלותה נמצא החניון, ואילו העותרת החכירה את החניון (שבאותה עת טרם הסתיימה בנייתו) כעבור מספר ימים, בחכירת משנה לחברה נוספת, שהיא זו שהפעילה בפועל את החניון.
3. בדיווח שנמסר מבעלי החניון למשיבה צוין כי העותרת היא שוכרת החניון, ומשכך משהחל החניון לפעול חויבה העותרת בתשלום הארנונה עבורו. ערר שהגישה העותרת לוועדת הערר לענייני ארנונה, בטענה שאין לראותה כמחזיקה בחניון, נדחה.
4. ערעור מנהלי שהגישה העותרת על החלטת הוועדה התקבל בפס"ד של ביהמ"ש לעניינים מנהליים בחיפה. התקבלה טענת העותרת כי העירייה התרשלה בבירור זהות המחזיק בחניון במשך תקופה של למעלה משנה, שבה לא שולמו חיובי הארנונה שהצטברו לסך של למעלה מ-600,000 ש"ח. לפיכך, החליט ביהמ"ש כי לא יהיה זה צודק להטיל על העותרת את מלוא החיוב, והיא תחויב בארנונה ביחס לתקופה של חצי שנה בלבד.
5. על פסה"ד של ביהמ"ש לעניינים מנהליים הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבימ"ש זה, בעוד שהעותרת לא ביקשה להשיג על פסה"ד.
6. בפסה"ד נשוא העתירה דנן, החליט ביהמ"ש העליון לדון בבקשה כבערעור, ולקבלו. נקבע, כי בנסיבות המקרה דנן הוטלה על העותרת מכוח סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] חובה להודיע למשיבה על שינוי החזקה בחניון, ומשלא עשתה כן עליה לשאת במלוא תשלומי הארנונה.
7. עתירת העותרת לקיום דיון נוסף מתמקדת בקביעת השופט דנציגר, אליה לא התייחסו במפורש יתר שופטי המותב, כי משלא הגישה העותרת ערעור על שתי טענותיה שנדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי (הטענה כי מעולם לא החזיקה בנכס, והטענה כי לא קמה חובתה להודיע על שינוי החזקה בנכס משום שהודעות החיוב לא נשלחו לכתובתה הרשומה), על אף שיכלה לעשות כן, אין מקום להתייחס לטענות אלה, שהועלו בתשובת העותרת לבקשת רשות הערעור של המשיבה.
8. לטענת העותרת, עד לקביעתו הנ"ל של השופט דנציגר ההלכה הנוהגת הייתה כי צד שהוא משיב לערעור, רשאי להעלות בתשובתו לערעור טענות לטובתו, שנדחו ע"י הערכאה הקודמת, מבלי שיידרש להגיש לשם כך ערעור מטעמו.
9. סטייה מהלכה זו שאירעה, כך טוענת העותרת, בפסה"ד נשוא העתירה תביא לתוצאה קשה; שכן היא תגרם לכך שבעלי דין, שיבקשו לטעון טענות שנדחו בערכאה הקודמת, ייאלצו להגיש ערעורים, ערעורים שכנגד, ואף בקשות רשות ערעור, גם בנסיבות שבהן הם אינם מעוניינים כלל להשיג על התוצאה אליה הגיעה הערכאה הקודמת.
10. המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף בפסה"ד, שכן לטענתה קביעת השופט דנציגר בדבר דחיית טענותיה הנזכרות של העותרת הייתה במישור הפרוצדוראלי בלבד, ולא נקבעה בגדרה הלכה כלשהי. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי עצם העובדה ששתי טענות העותרת, שנדחו ע"י ביהמ"ש לעניינים מנהליים, לא נדונו בפירוט בפסה"ד נשוא העתירה, אינה מצדיקה קיום דיון נוסף בפסה"ד.
העתירה נדחתה.
החלטה:
1. אכן, דומה כי הקביעה בפסה"ד נשוא העתירה, לפיה אין מקום לדון בטענות העותרת בתשובתה לבקשת רשות הערעור, שנדחו ע"י ביהמ"ש לעניינים מנהליים, אך משום שלא הגישה ערעור מטעמה, אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בימ"ש זה בסוגיה האמורה. זאת, משום שלפי ההלכה הנוהגת אין מניעה לכך שמשיב לערעור, שאינו מבקש להביא לשינוי תוצאת פסה"ד עליו הוגש הערעור, יעלה בתשובתו לערעור טענות לטובתו שנדחו ע"י הערכאה הקודמת, מבלי שיידרש לשם כך להגיש ערעור מטעמו.
2. הכלל שנקבע בעבר, לא נהפך בפסה"ד נשוא העתירה, שבו השופטות פרוקצ'יה וארבל הצטרפו אך לתוצאה אליה הגיע השופט דנציגר, ולא התייחסו לשאלה שלגביה נתבקש הדיון הנוסף. לפיכך, כל שניתן לומר במקרה דנן, הוא כי פסה"ד השופט דנציגר אמנם לא יישם את ההלכה הקיימת בסוגיה נשוא העתירה; אולם זו היא טענה ערעורית מובהקת, שאין בה כדי להצדיק את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפס"ד של ביהמ"ש העליון.
3. כבר נקבע בפסיקה, כי כדי שתהיה בנמצא "הלכה", שלגביה ניתן לערוך דיון נוסף, צריך להתקיים מצב שבו בית המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכוון לקבוע הלכה, ושביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש.
4. תנאי זה אינו מתקיים בענייננו, שבו גם אם ביהמ"ש לא יישם את ההלכה הנוהגת, אין כל אינדיקציה מפורשת לכך שהוא ביקש במודע לסטות ממנה, ולקבוע הלכה חדשה תחתיה.
5. בנסיבות אלה, אף אין מקום לחשש שהביעה העותרת לפיו גם בעלי דין שאינם מעוניינים לשנות את תוצאת פסה"ד בערכאה הקודמת, ייאלצו לערער על פסה"ד, אם הם חולקים על קביעה זו או אחרת המופיעה בו.
6. מן המקובץ עולה, כי אין מתקיימים בענייננו התנאים לקיום דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
7. אשר על כן, העתירה נדחית.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
