תאונת דרכים - האם זכאי אדם לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים!! 

ילד כבן 12 חצה את הכביש, נפגע בראשו ממכונית חולפת ופונה לביה"ח. יום למחרת נפטר הילד. משפחתו תבעה את חברת הביטוח ובו טענו כי יש לפסוק להם פיצוי בגין אובדן שנות ההשתכרות של המנוח.

בית המשפט קבע בהלכה חדשנית כי הניזוק ועיזבונו זכאים לפיצוי בגין " השנים האבודות"!!

ההלכה הינה שינוי של הלכה קודמת שנקבעה לפני 20 שנה בה לא היה ניתן לקבל פיצויים בגין ראש נזק זה. בית המשפט אמר כי הגיעה השעה להכיר במשפטנו בראש-הנזק של אבדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות".

העיקרון המוביל בפסיקת בית המשפט הוא כי פסיקת הפיצויים בגין "השנים האבודות" מבטיחה, כי לא ייווצר מצב שבו, על אף שנשללה מן התלויים (=משפחתו של הילד) תמיכת הניזוק (=חברת הביטוח בדוגמא שלנו) עקב מעשה העוולה (=תאונת הדרכים) - תמיכה שהיתה קנויה להם אלמלא אותו מעשה - יעמוד נזק זה בלא כל תרופה (=פיצויים כספיים).

סקירת הטיעונים המועלים כנגד פסיקת הפיצויים בגין "השנים האבודות" מלמדת, כי בפועל באים טיעונים אלה תחת שתי טענות-גג: האחת, כי מות הניזוק משמיט את הקרקע מתחת לפסיקת הפיצויים - "באין חיים אין הפסד כושר" או "באין הנאה מן הפיצוי אין פיצוי". השנייה, כי קיים קושי באומדן הנזק ובהבטחת אינטרס הניזוק שלא לשלם פיצויי-כפל. טענת-הגג הראשונה מעוררת את שאלת המאזניים החיצוניות - אלמלא התאונה היה הניזוק משתכר סכום מסוים, ועתה, עקב התאונה, לא יוכל להשתכר סכום זה. האם פסיקת הפיצויים מעיינת את המאזניים? טענת-הגג השנייה עניינה במאזניים הפנימיות. עקב התאונה נגרמים - במישור החומרי - רווחים והפסדים. האם ניתן להביא את אלה ואת אלה בחשבון הפיצויים?
פסיקת הפיצויים בגין אובדן ההשתכרות "בשנים האבודות" מתקנת - אמנם לא במלוא מובן המילה אך במובנים חשובים - את הסטייה החדה במאזניים החיצוניות, שנגרמה עקב עוולתו של המזיק.
אין מחלוקת באשר לפגיעה שנגרמה לניזוק עקב התאונה - הפחתת כושר השתכרותו - בכל יחידה ויחידה של זמן. המחלוקת נסבה, למעשה, אך ורק על שאלת מספר יחידות הזמן שלגביהן יש להכיר בנזק זה. אלא שגם רכיב הזמן הוא חלק משמעותי ממשקולת ה"עקב" שבמאזניים החיצוניות, שהרי אלמלא העוולה, היתה יכולת ההשתכרות צפויה להימשך לכל אורך תוחלת חיי העבודה של הניזוק. במילים אחרות, לא יכולה להיות מחלוקת גם בשאלה מהן יחידות הזמן בהן היה ממשיך הניזוק להשתכר, אלמלא מעשה הנזק, ומהן יחידות הזמן שבהן יוכל בפועל להשתכר, בעקבות מעשה זה.
זאת וגם זאת: פסיקת הפיצויים בגין "השנים האבודות" מונעת את התוצאה השרירותית, לפיה אין נפסקים פיצויים בגין אובדן השתכרות לניזוק שתוחלת חייו קוצרה, ובה בעת נפסקים פיצויים בראש-נזק זה לניזוק-הצמח, או פיצויים לעיזבון בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, הכל - בלא הצדקה מהותית מספקת להבחנה. נדגיש: גם לגבי הניזוק-הצמח, אובדן יכולת ההשתכרות מתפרש על-פני יחידות זמן בהן נגרעה רווחתו הפיזית והממונית והוא אינו יכול ליהנות מכספי הפיצויים. כך בוודאי גם לגבי הניזוק-המת, ככל שמדובר בנזקים הלא-ממוניים המוכרים במשפטנו. אף על פי כן, קבעה הפסיקה כי עיון המאזניים מחייב פסיקת פיצויים במקרים אלה, וגישה קוהרנטית מחייבת פסיקת פיצויים גם כאן, בגין אובדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות". טענת-הגג השנייה נוגעת, כאמור, למאזניים הפנימיות ולצורך למנוע תשלום כפול. בתי המשפט מורגלים בהתמודדות עם טענות מעין אלה, שמשמעותן היא, כי פסיקת הפיצויים צריכה להיעשות בהתחשב ברווח ובהפסד הכספי, הנובעים ממעשה העוולה, ותוך קביעת אמות-מידה שימנעו פיצויי-כפל. עמדנו לעיל על הכללים שראוי ליישם בהקשר זה. זו כל נפקותה של טענת-הגג השנייה, ואין לה השלכה על השאלה המהותית בדבר הזכות לפיצוי.
העולה מכל אלה מוליך אל המסקנה האחת המתבקשת, לאמור, כי יש להכיר בזכאותו של הניזוק לפיצויים בגין שנות ההשתכרות האבודות. זאת, הן בתביעת הניזוק-החי והן בתביעת העיזבון. אין לכחד, פתרון סוגיית "השנים האבודות" יכול להיעשות בדרכים נוספות. אין גם ספק, כי אחד הנימוקים החזקים לפסיקת פיצויים לניזוק-החי בגין "השנים האבודות", לאמור - הנימוק שעניינו בצורך להבטיח את עתידם של התלויים, אינו חל לגבי תביעת העיזבון, זאת לאור העובדה שסעיף 78 לפקודה אינו מונע מהם את האפשרות להגיש תביעת תלויים בגין אובדן התמיכה. בתביעת עיזבון כגון זו שבפנינו, אשר בה הניזוק שנפטר היה ילד רך בשנים, קיימים, כפי שפירטנו לעיל, קשיים מיוחדים. אין מניעה, כמובן, שהמחוקק יביא לשינוי במצב המשפטי - בין בסוגיית "השנים האבודות" בכלל, ובין בסוגיית זכות העיזבון לפיצוי בראש-נזק זה. אולם סבורני כי עד שיבוא שינוי כזה - אם יבוא - ראוי לאמץ את התפיסה, אשר נתקבלה, כאמור, בשיטות משפט רבות אחרות, לפיה זכאי הניזוק-החי, או עזבונו, לפיצויים בגין הנזק של אובדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות". שומה ראויה של הפיצויים תאיין את התוצאות הבלתי-רצויות של הקביעה העקרונית.

איתן עדי, עורך דין
www.eytan-adi.co.il