דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


תיבת הנגינה 

מאת    [ 03/06/2008 ]

מילים במאמר: 2374   [ נצפה 3923 פעמים ]

תיבת הנגינה:

הרהורים על הקשר בין מוח לנפש

תום ואסף רולף בן-שחר

אני רוצה לספר לך סיפור. אני רוצה לספר לך סיפור על מסע שאין מורכב ממנו, על פגישה בין שני אנשים שהיו נפרדים ועכשיו הם יחד; מסע שהוא פגישה בין שניים - פגישה שהיא קסם. כמו כל סיפור, כדי להינות מהעלילה, תצטרך להשהות את הביקורת, את הספק, את הספקנות. תוכל להצטרף אלי במשחקי הנדמה-לי של תינוק ולהרשות לעצמך, פעם נוספת, להיות תמים וסקרן. כמוני, אינך יודע דבר; כמוך - אני רוצה לגלות יותר;כמונו - תחילת הסיפור בשאלה.

היכן שוכנת נפשנו? כיצד אנו משפיעים על הנפש ועל התודעה בפסיכותרפיה? מה הקשר בין מוח לנפש, בין נוירוטרנסמיטורים לרגשות, בין ביוכימיה לתהליכי מחשבה? האם רגשותינו נמצאים בהמיספירה הימנית וההבנות הקוגניטיביות בהמיספירה השמאלית? האם סופה של התודעה שתמוקם באופן פיזי בגוף? ואם לא, האם לעולם תוותר התודעה מרחפת במישורי הרוח, לא נגישה למדע?

סיפורי נסוב אודותי, ולכן הוא מספר גם עליך. זהו סיפור על השאלה הטורדנית הזו של מילים וחומר, של אמת ומיתולוגיה, ואני מקווה שבסופו של הסיפור אבין הרבה פחות, אך אהיה יותר סקרן. אני מתפלל שאצליח לעמוד בחוסר-הוודאות ולא אתפתה לשדים המוכרים שלי, של ידע ודוגמה.

הסיפור הזה אינו הרהור תיאורטי בלבד אך אין הוא גם מאמר קליני. אני מקווה שהוא נוגע בשני התחומים. הסיפור הזה הוא גם ביטוי לשיטת טיפול חדשה: Neuro-Linguistic-Psychotherapy (NLPt), ואולי הוא יאפשר למטפלים מאוריינטציות אחרות הצצה לתוך תהליכים, הבנות ויישומים טיפוליים המאפיינים NLPt (ראה גם Rolef Ben-Shahar 2001c; 2003).

בוא ואספר לך על המוח ועל הנפש. בוא ונתהה על אופי הקשר בין השניים, ועל חשיבות הקשר לעבודתנו כמטפלים - אך יותר מכך - כבני אדם.

לו הייתי מבקש ממדענית לספר לי את סיפורה של הנפש, איזה מן סיפור הייתה משמיעה? המודל המדעי והרפואי, ורבים מהמודלים שנפרטו ממנו, נשענים על הבנה מכניסטית של הגוף. "המוח (או הגוף) הוא משכנה של הנפש, של התודעה", עשוייה הייתה המדענית להסביר. אולם גם שיטות טיפול חדשות - תיאורטיות וקליניות - עדיין מבוססות על הסיפור של המודל הרפואי (ראה למשל Pert, 1997; Rolef Ben-Shahar, 2001a & 2001b). בשיחה שניהלנו לאחרונה, אמר לי קולגה-מטפל: "בעתיד הלא רחוק יוכיחו המדע והרפואה שהטיפול הפסיכותרפיסטי יעיל. אנו משפיעים על קישורים עצביים על ידי שפה, אנו משנים כימיקלים במוח על-ידי מילים ותקשורת." ואכן, מחקרים מובילים בנוירולוגיה, במדעי המוח ובפסיכונוירואימונולוגיה שואפים כולם לרדת לעומקו של הקשר החמקמק בין גוף לנפש, בין בשר לרוח (ראה הנ"ל). אני מזהה את הסיפור הזה, כי קל לעקוב אחריו: הסיפור הזה נשען על שנים ארוכות של מחקר וידע אנושי מצטבר.

זה מזכיר לי את אבא שלי. כמה אהבתי לשאול את אבא שאלות, לשבת לצידו ולשמוע את חוכמתו, את ודאות תשובותיו, את בטחונו העצמי! תשובותיו סיפקו את הצורך שלי לשמוע את האמת בלי להצטרך לפקפק בה או לקרוא עליה תיגר. הן היו מראות לי אפשרויות שאמיתותן בשבילי לעולם לא הייתה מוטלת בספק. אך האם תשובות שכאלו אפשריות? האם הן נחוצות? האם זה האופן בו אנחנו מעוניינים לחשוב ולפעול כמטפלים?

מזה זמן רב אנו נאבקים בסוגיה הזו, באמונה שיום יבוא בו נמצא את 'הרוח שבמכונה'. במאמר זה אטיל ספק באפשרות המשימה הזו, אך יותר מזה - בתועלת ובשימושיות שבמאמץ הזה.

ביקשתי מאשתי תום, מדענית ביוכימאית, לחשוב על מטאפורה מתאימה. היא סיפקה את המטאפורה המרכזית של המאמר: תיבת הנגינה.
תיבת הנגינהישנה תיבת-נגינה. כמה היא מופלאה! מלאה בבליטות סמויות וקפיצים, בחרכים עדינים ובגלגלי-שיניים. מנגנוני המכונה הם עבודת אמנות, עשויים בטעם, בחן ובחסכון. כאשר מפעילים אותה בצורה הנכונה, תיבת-הנגינה משמיעה מנגינה מכשפת, יפהפיה, הכובשת את לבך ומזכירה לך נשכחות. כעת נשאלת השאלה: האם יכולים אנו לטעון שהמנגינה היא בתוך התיבה?

אפשר להתייחס אל המנגינה כאילו אין היא אלא בתוך מנגנוני תיבת-הנגינה. כאשר בליטה מסויימת או גלגל שיניים שהוא אינם עובדים עוד, חדלה המנגינה מלהתקיים. אם נרצה לשפר את איכות המנגינה, אין אנו צריכים אלא לשמן את הקפיצים ואת גלגלי השיניים. זהו הסבר נוח, ובזכותו אפשר לרכוש תיבות-נגינה יחד עם מדריכי הפעלה.

אך הטענה שהמנגינה היא בתוך התיבה מחמיצה הזדמנות להשתלב בקונטקסט רחב יותר. המנגינה שבתיבה היא תולדה של כוונה (ואפשר לקרוא לכוונה הזו נפש, אלוהות, אבולוציה וכולי). המנגינה נהגתה, היא התפתחה - מישהו המהם אותה או שר אותה או חשב אותה. אמנם ישנו קשר בלתי ניתן להכחשה בין המנגינה לתיבת-הנגינה, אך זהו אינו קשר סיבתי. המנגינה אינה הסיבה לתיבת-הנגינה, תיבת-הנגינה אינה סיבת המנגינה. תיבת-הנגינה משתמשת במנגינה לביטוי העושר המנגנוני שלה, לביטוי יופיה ומורכבותה. המנגינה משתמשת בתיבת-הנגינה לביטוי ההרמוניוה והרגש שלה, לביטוי נשמת הנגינה.

אך אם המנגינה אינה בתוך התיבה, היכן היא?

נוכל לומר, אם כן, שהמנגינה אינה בתוך התיבה. נוכל לספר את סיפורו של מוסיקאי, ולומר שתיבת הנגינה היא כלי, דרכו המוסיקאי מבטא את עצמו, שהמנגינה קיימת באופן בלתי-תלוי בתיבת-הנגינה. נוכל לטעון שבמקום לחשוב על גלגלי שיניים וקפיצים, עלינו להפנות את תשומת לבנו ליצירה, להרמוניה ולצליל. זה יהיה סיפור נפלא.

אך התעלמות מן הקשר בין המנגינה לתיבת-הנגינה היא מעשה עקר, משום שמה כוחנו להתערב - או אף להבין את המנגינה אם לא דרך הנגישות המיידית של תיבת-הנגינה? איך נוכל ללמוד, לשנות, להביט או להתפתח אם לא נתייחס אל התיבה? ואין נוכל להסביר את כל ההתפתחויות וההישגים המדהימים שהאנושות הגיעה אליהם בעזרת האמנות והמדע של מנגנוני תיבות-נגינה? לספר את סיפורה של המנגינה בלי להתייחס אל תיבת-הנגינה כלל משאיר אותנו עם חלום - לעולם בלתי מושג. אלוהי - כן, אך מחוץ לטווח נגיעה באופן מוחלט.

אך אם המנגינה אינה לא-בתוך-התיבה, היכן היא?

ובכן, ספר לי סיפור! ספר לי סיפור על קסם ועל חומר. האם תוכל לספר סיפור שיהיה מעניין והגיוני? הוא לא חייב להיות אמיתי, רק ספר לי סיפור יעיל. האם ייתכן שהמנגינה אינה בתיבה אך גם לא לא-בתיבה? האם ייתכן שהמנגינה היא גם בתיבה וגם לא-בתיבה?

הטענה הפשטנית שהמנגינה היא או בתוך התיבה או לא בתוך התיבה, מתעלמת מקונטקסט רחב יותר. ההקשר הרחב יותר מערב תועלתיות (פונקציונאליות), התכוונות (אינטנציונאליות) ורוחב יריעה: אם שתי האפשרויות (בתוך התיבה / לא בתוך התיבה) הן סיפורים שונים, אז הקונטקסט הרחב יותר יכול להיות ספרות, אך הוא קשור גם למאזינים, ולמספרים - זהו סיפור עלי ועליך.

המנגינה ותיבת-הנגינה קיימות בהקשרים של קומפוזיציה ושל מכונה, של מוסיקאי ומכונאי - ושל מאזין. המוסיקאי ייטה יותר להאמין שהמנגינה היא לא-בתיבה; המכונאי - שהיא בתיבה. עבור בונה תיבת-הנגינה המנגינה היא קודם כל לא-בתיבה, ואחר כך בתיבה. כמאזין שהמהם את המנגינה כל היום, המנגינה הייתה קודם כל בתיבה ואחר כך לא-בתוך-התיבה. כשהמנגנון מתקלקל, אנסה להבין כיצד ניתן להחזיר את המנגינה לתיבה. אם בכוונתי לעורר זכרון, אשאל כיצד אפשר להוציא את המנגינה מן התיבה.

התבלבלת? אני בהחלט מבולבל. אל תבלבל אותי, אבא, רק ספר לי איך הם הדברים באמת. ספר לי איך הם הדברים באמת ואני אתאמץ בכל הכוח להאמין לך.

תזמורת טיפולית

למה זה חשוב לי? מדוע השאלה אם המנגינה היא בתוך התיבה או לא בתוך התיבה צריכה להיות לך חשובה? מדוע השאלה אם הנפש היא בתוך הגוף או לא בתוך הגוף צריכה לשנות?

השאלה חשובה לי משום שבאשר אני מטפל, עלי לפגוש באחר ולתת לסיפור שבינינו להתפתח - ולספר את עצמו. אילו נטיות אני מעודד אם אני תמיד יודע את סוף הסיפור? מה אני מקדם אם אני מכיר את המנגינה בעל-פה וזו תמיד אותה המנגינה? השאלה היא חשובה מפני, שכאשר אני מבקש ממך לספר לי סיפור או לשיר לי שיר, אני רוצה שתצטרף אלי אל אי-הידיעה. זה משנה לי משום, שכמטפל משימתי היא להישאר בתנועה, לשמור על דו-שיח, על יצירה משתקפת ודיאלקטית של סיפורים, של מנגינות. כאשר אני נוקשה, כשאיני יכול אלא לזמזם מנגינה זו (או אחרת), כאשר איני יכול לאחוז ב 'זו וזו' ואני נשאב - מתוך פחדי וחרדותי - להיגיון של 'זו או זו', אז אני מונע מעצמי וממטופלי את עושר האפשרויות וההתפתחויות האפשריות. אז אני מונע מהם לספר את סיפוריהם שלהם, להלחין את מנגינתם הם.

בקבלתנו את המודל הרפואי כאמת מוחלטת אנו ממעיטים מחשיבותן של מציאויות שונות, של שיטות מחשבה אחרות ומכנסים אותן אל תוך מחשבה מכניסטית. בדחייתנו את המודל הרפואי כטעות מוחלטת (וסיפור אחר הופך להיות ה'אמת'), אנו מונעים מעצמנו את עושרו ומלאותו של הידע האנושי רב הערך שצברנו. האם נוכל לשמור על שתי העמדות על ידי ויתור על מושג האמת?

אני מציע שינוי קטגוריאלי ביחסינו לתיאוריות ספציפיות. במקום לראות בהן אמיתות (או אמיתות חלקיות), נוכל לבחון אותן כמיתולוגיות. מיתולוגיה היא עולם-היקשרי שלם, בתוכו הדרמה של ה'יש' יכולה להתפלח ולפרוח באופן הדוק (קוהרנטי) ושלם. המיתולוגיה שייכת לצורך האנושי לספר סיפורים ולהבין דברים באופן הגיוני, ולכל מיתולוגיה שמור מקום משלה, משום שכל מיתולוגיה יכולה להיות יפה ויעילה לפעמים. לכל מיתולוגיה זכות קיום משלה, משום שבמשך השנים אנשים נהנו לשבת סביב מדורתה, לשיר את מנגינותיה באהבה ולספר את סיפוריה בתקווה.

כילדים סקרניים אולי נהיה חסרי מנוחה; אולי נתקשה - או נסרב - להישאר סביב מדורה אחת בלבד. אולי נמשך אל מנגינה אחת ונרקוד לצליליה, אך רגע לאחר מכן נזמזם מנגינה אחרת, ועוד אחת, ועוד אחת. המטפל האפקטיבי יכול לזרום בין ובתוך מיתולוגיות, לזהות את ערכן ואת מוגבלותן (מוגבלות עיקרית היא שלכל מיתולוגיה יש רק סט אחד של יחסים-בתוך-ההקשר (contextual references).

המטפלת האפקטיבית יכולה להבין שלפעמים קל יותר להיות כשהמנגינה היא בתיבת-הנגינה, פעמים אחרות כשהיא לא-בתוך-התיבה.

אפשר שנאזין לרסיטל לפסנתר, שפורט בכנות ובמלאות על ליבנו, ודקה אחר כך לסלסולי מוסיקה מזרחית. המיתולוגיה המכניסטית תוכל להכיל רפואה-מערבית (ובתוכה פסיכונוירואימונולוגיה), גנטיקה ומחקר מודרני - תחת הפרדיגמה הניוטוניאנית. מספרי-הסיפורים של המיתוסים הללו ירפאו את פצעינו בשיקויים ובניתוחים, במזון ובמשקה.

אפשר שנבקש את מנהיג-העדה שלנו שיספר לנו סיפור בלתי-נתפס על אלים אדירים ורוחות אבודות, ונאזין בכמיהה למתופפים בשעה שהם מהפנטים אותנו במקצביהם. המיתולוגיה הרוחנית תוכל להכיל דת, אמנויות ריפוי ואולי סוגים מסויימים של פסיכותרפיה. מספרי הסיפורים של המיתוסים הללו ירפאו אותנו בתפילה, באנרגיות, במנגינה.

כחלק מדיון בתופעות טראנס מצויות, הפסיכותרפיסט והיפנותרפיסט סטיבן גיליגן (1987), הדגיש את התחזקות תהליכי חשיבה של 'זו וזו' (both/and) במהלך טראנס. חשיבת 'זו וזו' מערבת יציאה מתהליכי חשיבה לינאלים של 'זו או זו', אל תוך היכולת לזרום: להיכנס למסגרות חשיבה שונות ולצאת מהן. זוהי חשיבה שמאפשרת 'להחזיק' ברעיונות פרדוקסליים בו-זמנית. האין חשיבה זו מאפיינת ילדים? האם אין היא דומה ליכולת להאמין, בכל לבנו, באמת שבשכנועו הפנימי של אבא, ואז ללמוד סיפור אחר? אם טראנס מאופיין בפתיחות לפרדוקסים, לו רק היינו כולנו קצת יותר בטראנס!

יתר על כן, כאשר אנו נמנעים מהצמדות בלעדית (attachment) למיתולוגיה ספציפית, אנחנו מעודדית את מטופלינו לעבור את אותו התהליך ולשנות את דרך מחשבתם, את דרך היותם - את המציאות שלהם. על ידי עידוד פרדוקסים והצגתם שוב ושוב למטופלינו, אנו מעודדים שלוש רמות של שינוי:

שינוי מסדר ראשון: השגת מטרות בתוך המיתולוגיה.

שינוי מסדר שני: יכולת לעבור בין מיתולוגיה אחת לאחרת.

שינוי מסדר שלישי: שינוי בקשר בין המיתולוגיות, ושינוי הקשר ביננו לבין המיתולוגיות. הבנת ההקשרים בתוכם נולדות מיתולוגיות (Bateson, 1972; Eaton, 2001; Keeney, 1983).


לדוגמא: בשינוי מסדר ראשון האדם יכול להחליף גלגל שיניים, כדי לאפשר לתיבת המנגינה לתפקד בצורה חלקה יותר. בשינוי מסדר שני הוא מסוגל לשנות את הסתכלותו, ולעבור ממיתולוגיה של המנגינה-בתיבה אל אחת בה המנגינה לא-בתיבה (למשל, לחפש הרמוניות חדשות). בשינוי מסדר שלישי, הוא לומד לראות מיתולוגיות בתוך ההקשר שלהן, להחליף בין מיתולוגיות וליצור מיתולוגיות חדשות, כשהוא מארגן את עצמו באופן שונה ביחס למיתולוגיות הללו. אולי יום אחד גם הוא יהיה מספר סיפורים, אולי יום אחד הוא ייצור תיבת-נגינה חדשה.

סיכום

לפני מספר שנים נהגתי להגדיר את עצמי כסוכן של שינוי. כיום, אני רואה את עצמי בדרך כלל כפסיכותרפיסט המעורב במערכות יחסים יצירתיות ומעודדות/בונות (self-valuing). נראה לי שעם השנים והצטברות הנסיון עברתי בין כמה וכמה מדורות. בכל פעם שאני קונה תקליטור חדש, אני נוטה לשמוע אותו שוב ושוב, אני מתמכר אליו ומתמקד בו, אני מתאהב במנגינה ומספר את סיפוריה חזור וספר. אני לומד לספוג את יפי המנגינה עד שמנגינה אחרת מופיעה ומציגה את עצמה בפני.

אני רוצה להאמין שכל המנגינות הללו חיות ורוחשות בתוכי ושהסיפור שאני מספר מורכב מן הסיפורים הרבים ששמעתי. אני רוצה להאמין שאני עומד על כתפי ענקים, ושסיפורי הם שלהם גם כן: שלו הקשיבו לנגינתי היו מוצאים אותה מוכרת. עם הזמן הבנתי שלא כל השיעורים שעל אנשים ללמוד מערבים שינוי, בדרך שבה נהגתי לחשוב על שינוי בעבר. לאנשים שונים שיעורים שונים ללמוד, מיתולוגיות אחרות לפתח. לפעמים התהליך מערב טיפול של 'תיקון' (כמו רוב המיתולוגיות הרפואיות). לפעמים התהליך מערב ללמוד לסבול אי-ודאות ולקבל כאב, 'להחזיק' פרדוקסים או להיות ולא רק לעשות (כמו המיתולוגיות של קארל רוג'רס או דון-חואן). ישנם אנשים שזקוקים לדעת, לצבור תובנות והבנות (כמו מיתולוגיות פסיכודינמיות).

טוב לדעת שישנן מיתולוגיות טיפוליות המציעות השפעות מהירות, אמיתיות וארוכות טווח - לסוגיות תיקוניות כמו גם לגדילה ולהתפתחות. טוב גם לזכור שלפעמים סיפור אחר מחכה להיות מסופר.

עבור מילטון אריקסון, הפסיכיאטר וההיפנותרפיסט המוביל בתחומו, היכולת האנושית להתאמה ולגמישות הוו הנחת עבודה בסיסית. כולנו מסוגלים להאזין לסיפורים שונים, כולנו מסוגלים להלחין את המנגינות האישיות שלנו. אריקסון ראה שינוי כתופעה מערכתית, חברתית ומשפחתית. באופן לא מפתיע, הוא היה מספר סיפורים מוכשר מאוד. ניתן לראות כל אדם, האמין אריקסון, ממספר לא מוגבל של זוויות, כמשתייך למערכות שונות (משפחה, חברה, עבודה). שינוי הוא לפיכך לא רק התאמה אישית אלא גם התאמה ותנועה בתוך הקונטקסט - שינוי במערכת היחסים בין הגורמים המעורבים (בקונסטלציה) (ראה Haley, 1986). אריקסון עודד את מטופליו לעבור בין מיתולוגיות שונות, פעמים רבות על ידי שדחף אותם אל מחוץ לחממה המוכרת והבטוחה של המיתולוגיה שלהם.

הנה מונחת לפנינו תיבת-הנגינה. אנחנו יכולים להאזין למנגינה, ואנחנו יכולים לשים אותה בתיבה. היא יכולה להיות בתיבה, אך היא אינה מוגבלת לתיבה. אנחנו יכולים ללמוד מכונאות תיבות-נגינה, אנחנו יכולים ללמוד להלחין. אולי נעדיף פשוט להינות מן המנגינה. אנחנו יכולים להיזכר בסיפור אחר.

פסיכותרפיה יכולה להיות קמין לפיסולן ואפייתן של מיתולוגיות, ואני רוצה להאמין שעבודה עם תיבות נגינה, עם נפשות ועם מוחות - עם אנשים - דומה לעבודה עם האוקיאנוס. מרחבי האוקיאנוס העצומים גדולים מאיתנו בהרבה, אך עם זאת אנו מסוגלים להשפיע עליו. כדי לעשות זאת, עלינו להעריך את האוקיאנוס ולכבדו, ולהבין כי לעולם לא נכיל אותו במלואו; עלינו להכיר בעובדה שבסופו של דבר - האוקיאנוס הוא בלתי נתפס.

אני רוצה לספר לך סיפור. אני רוצה לספר לך סיפור על שאלה שתשאל לנצח אך לעולם תשאר לא פתורה. אני רוצה לספר לך סיפור על מסע, על נקודת המפגש בין שני אנשים שהיו נפרדים אך הם עכשיו מקושרים. על מסע שהוא המקום בו שניים נפגשים - על פגישה שהיא קסם. אולי לא תאמין לסיפור שלי, ואני לא מאשים אותך - אני לא בטוח שאני מאמין בו בעצמי. אולי לא תאמין לסיפור שלי, אך אפשר שהסיפור יתפוס מקום בלבך, וזה כל מה שאוכל לקוות לו.


ביבליוגרפיה


Bateson, G. (1972). Steps to an Ecology of Mind, Il: The University of Chicago Press


Eaton, J. (2001). Brief Ericksonian Therapy. Retrieved November 3, 2002, from www.brieftherapyuk.com


Gilligan, S.G. (1987), Therapeutic Trances, The Cooperation Principle in Ericksonian Hypnotherapy. PA: Brunner/Mazel.

Haley J. (1986), Uncommon Therapy. NY: Norton.

Pert C.B. (1997). Molecules of Emotion, London: Simon&Schuster.



Rolef Ben-Shahar, A. (2001a), A Myth of Transition - Modelmaking and transitional stages of reality formation as expressions of spirituality, Anchor-Point, September 2001 Edition:15-9:3-13.



Rolef Ben-Shahar, A. (2001b, Autumn). Holistic Approach to Psychotherapy. Rapport, 53, 46-49.



Rolef Ben-Shahar, A. (2001c, Spring). Using your Self for a Change. Rapport, 51, 31-34.



Rolef Ben-Shahar, A. 2003, When the Hammock Swings, Anchor-Point, January 2003 Edition: 17-1: 3-15.
אסף רולף בן-שחר (EABP acc. UKCP reg.)
תלמידם של סטיבן גיליגן וארנסט רוסי (תלמידיו הישירים של ד"ר מילטון אריקסון) וזילקה ציל, אסף למד עם מטפלים ומורים מן השורה הראשונה בתחומי הפסיכותרפיה, דמיון מודרך, NLP ופסיכותרפיה-גופנית. הוא משלב תחומים אלו בטיפול-גופנפש-אינטגרטיבי (IMT).
בעשר השנים האחרונות אסף מטפל באנגליה (ובביקוריו בארץ - גם בישראל), כותב ומנחה סדנאות בכל העולם. אסף פרסם למעלה מ-60 מאמרים מקצועיים במגזינים וירחונים בעולם וספרו, המקבץ סיפורים טיפוליים, נמצא בתהליכי הכנה לפרסום.



מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב