סטיגמה שמביאה תועלת? 

כידוע הסטיגמה היא מין מפלצת שנמצאת בתווך שבין כולם לכולם. אבל אולי מעניין לשים לב שיש סוג אחד של סטיגמה שנבדל ושונה מאחרים. כי הרי כל מי שסובל מסטיגמה, בלשון המעטה, אינו מרוצה בכלל מכך שהסטיגמה רובצת עליו ומפריעה לו רבות בכל התנהלותו במסגרת המציאות. כך, המתמודדים מרגישים שהסטיגמה מפריעה להם, המשפחות מרגישות את עולה הכבד של הסטיגמה, והציבור מרגיש שהוא חסר אונים כאשר מישהו מתוכו מפתח סימני חולי נפשי קל והסטיגמה חוסמת בכוח כל אפשרות לתקשורת עם הסביבה.

לא כן אנשי המקצוע !

האחרונים מעדיפים מצב בו הסטיגמה שורה עליהם ולמעשה מגינה עליהם היטב מפני יידע לא סימפטי המעוגן במציאות אשר מבחינתם עלול להזיק להם אלפי מונים מן הסטיגמה עצמה אם יתפוס אחיזה בציבור...

למשל, אנשי המקצוע יעדיפו שאלפי מקרים לא חוקיים ו/או לא מוסריים, שמתרחשים השכם והערב במרפאות ובבתי החולים הפסיכיאטריים ייחשבו וייתפשו - כ"סנוביזם", כ"רשלנות" או אפילו כ"רוע לב" מצד מבצעיהם, מאשר - שהציבור ייחס אותם להתערבויות טיפוליות המתוכננות מראש ותואמות את המתודה של מדעי ההתנהגות !

ולמה? פשוט מפני שאם הציבור חושב שיש אי אלו מקרים פה ושם של רוע או רשלנות או סתם טיפשות, זה לא יביא להתנפלות רבתית על המקצוע אלא רק על אותם שסרחו בשירות עצמם לכאורה. כי לדעת רבים מאנשי המקצוע מותר בהחלט לחרוג מהחוק בשירות "אהבת המטופל" אך אסור באיסור מוחלט להיתפס!

ואילו אם מתברר לפתע שאלפי המעשים הלא חוקיים ההם, מתבצעים כתוצאה ממדיניות טיפולית רווחת (פסיכו-דינאמית, למשל) אזי יקום עליהם "עליהום" כללי. התנפלות כזו עלולה ליפול, לא רק על ראשם על אנשי המקצוע ספציפיים שסרחו בשטח, אלא כלפי כל המקצוע בכללותו. מבחינתם, זהו תסריט אימים הכי גרוע עבור משלח ידם וייעודם כי הוא עלול לחבל ביכולתם לתפקד במסגרת מקצועם (תסריט קיצוני יכול להיות, למשל, סגירת בתי החולים הפסיכיאטריים).

מכאן אני למד (כמו באגדה המפורסמת על דוד המלך) שלכל דבר יש תפקיד בעולם וכל ישות עשויה להביא תועלת. קרי, אפילו הסטיגמה הנוראה יכולה לשמש כמחסה השומר ונוצר אינטרסים מקצועיים שאמנם תחילתם בחטאים מוסריים אך סופם עשוי לשפר ולהטיב.