דפוסים משפחתיים שליליים בהעברה בן דורית. 

הכלים והפמוטים של סבתא,  אינם הדבר היחידי שמשפחות מעבירות מדור לדור. יחד עם הדברים המוחשיים, משפחות מעבירות גם מורשת רגשית. סבים והורים מהווים דוגמא לדור הבא כיצד להתייחס ולהתנהל במצבים משפחתיים וחברתיים ובבניית מערכות יחסים בריאות. כמו נכס העובר בירושה, ישנם דפוסים הראויים לשימור ושיפור,  אבל לא את כולם.

ילדים עשויים לקבל בהעברה בין דורית דפוסי קשר הרסניים, לא בריאים ורעילים. ילדים ההופכים למבוגרים מודעים, עשויים לעצור ולשאול עצמם, מה עם עושים עם ה"ירושה" שעברה אליהם, האם היא משרתת אותי בבגרותי? כיצד מתקדמים ומשנים דפוסים ישנים הרסניים? ישנן  שלוש אפשרויות להתמודדות

1. היצמדות לאותה תבנית עליה גדלים – המשך התנהגות הרסנית ופוגענית, מבלי למצוא צורך בעריכת שינוי. לדוגמה: ילד  אשר גדל במשפחה בה השיח היה תוקפני, רב הסיכוי   שכמבוגר ימשיך להשתמש באותם דפוסים במערכות יחסים קרובות. כך גם ילדים אשר גדלים במשפחה חסרת גבולות המתייחסת לחבריה כ"אני" אחד גדול – ללא אבחנה מה פרטי ומה ציבורי ומשותף. דבר איננו נשמר כאישי. ילד  הגדל במשפחה כזו עשוי להמשיך לנהוג כך גם בבגרותו, מבלי להבין מה פסול בכך. לא למד מה שייך ל"אני" ומה ל"אנחנו". נדמה להם שכל המשפחות פועלות באופן דומה והם אינם שונים. לדעתם אין צורך לשנות. הם נשענים על מסורות ישנות, ששרתו מאחד לשני משך החיים.

 2. התנגדות והתרחקות מכל הדפוסים עליהם גדלו -  אנשים אלה נעים לקצה השני של קשת ההתנהגות. אנשים אשר גדל בבית אשר כל דבר הצית ויכוח, זעם, כעס  וצעקות עשוי להימנע מעימותים בכל מחיר,להתנתק ולהתרחק מאחרים, כולל משפחה וחברים. במשפחה בה לא היו גבולו, הכל היה חשוף לאוזני ועיני כל, ללא גבולות עשוי להפוך למסוגר, דיסקרטי השומר על פרטיותו עד כדי ניתוק רגשי ופיזי מאחרים.

המתנגדים לדפוסים הבין דוריים הקשים, רואים רק את הנזק והכאב שהתנהגות משפחתם גרמה, מנסים להתרחק מכל אינטראקציה משפחתית שיש בה איום על האני. כל רמז לחודרנות ותוקפנות מרחיק אותם.התוצאה היא קושי לנהל דיאלוג בריא ופורה בנושאים שנויים במחלוקת. התוצאה  עלולה להיות קשיים  בבניית קרבה ואינטימיות.

 3. אפשרות שלישית לתגובה על דפוסים משפחתיים הרסניים  היא יצירת אינטגרציה בין אימוץ מוחלט לבין ביטול מוחלט של דפוסים משפחתיים הרסניים. לא כל מה שגדלו עליו הוא רע במהותו. לא הכול צריך לאמץ ולא הכול יש צורך לדחות. חשוב להפעיל את הרגשות, המחשבות, הפרשנויות ולעשות ביניהם אינטגרציה בנוגע  למימדים השונים של  הדפוסים המשפחתיים.

אינטגרציה (שילוב) היא תהליך, התפתחות. תולדה של התבוננות פנימית וחיצונית של מעשייך והתנהגותך ופוגשת את רגשותייך וצרכיך. שם נבנה צורך בשינוי. הבית בו גדלת הוא לא רק החלק הפגיע, הפוגע והנפגע. הוא בעיקר מקום  המהווה מראה משקפת למה שאתה זקוק לו ולעשות את הדרך לשינוי. לבנות אמון (שאולי לא רכשת בילדותך) ביכולותייך ליצירת קשר טוב ומיטיב, מתוך ההיסטוריה הבינדורית המורכבת. זאת מבלי לחשוש מהכעס והזעם אשר מציף לפעמים, כחלק מה-DNA שלך. בסופו של תהליך תהיה השלמה בין החלקים השונים אותם בנית מתוך צורך, בכוחות עצמך.

במערכות יחסים ישנם קונפליקטים. ילדים אשר גדלו בסביבה בהם המטפלים העיקריים תמיד התווכחו, או שנמנעו מכל סוג של קונפליקט באשר הוא, מתקשים לרכוש  כישורים דרושים לתקשורת פורייה ובריאה, אינם יודעים  לתקן מערכות יחסים לאחר קונפליקט בלתי נמנע.  יחזרו לדפוסים עליהם גדלו והתחנכו.

השאלה המרכזית הינה -  האם ניתן לשנות דפוסי התנהגות? למודעות ובקשת עזרה, ישנה חשיבות רבה בתהליך שינוי. טיפול יכול לסייע בתחושות שעולות לאורך הדרך. רבים מסתייעים בכתיבה, תמיכה קבוצתית וצורות אחרות של שיקוף עצמי.

יצירת  אינטגרציה בין העבר להווה, מצריכה התבוננות ואבחנה ו"מיון" מה נחוץ לו מהעבר ועל מה אפשר וצריך לוותר, כדי להתפתח וליצור קשרים בריאים של קרבה ואינטימיות רגשית.