הפסיכואנליטיקאי בולאס: פסיכואנליזה, אסתטיקה, קדושה ואומנות – הילכו ארבעתן בלתי אם נועדו
הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס, בספרו צילו של האובייקט, עסק בסוגיית החוויה האסתטית. להלן התייחסות לדבריו שבפרק הספר, פרק הנקרא רוח האובייקט כיד הגורל, וקישורו למאמרה של ד"ר גבי מן ולשירים של משוררים ישראליים המשתלבים בדבריו של בולאס.
אופן התפתחותו של התינוק, המשפיע על בגרותו, נבחן על פי החוויה האסתטית שהוא חווה בינקותו. מדובר בחוויה אינטימית של התמזגות הסובייקט עם האובייקט, כלומר עם הסביבה, שיש בה סימטריה ותחושת בדידות. בבגרותו יחווה האדם חוויה זו, למשל, במצבים של התגלות דתית ושל קשר לטבע ולאומנות: מבט בנוף, הקשבה למוזיקה וקריאת שיר.
התינוק יכול לחוות שני שלבים של אסתטיקה, ואם הם יתממשו בדרך הנכונה התפתחותו תהיה תקינה.
השלב הראשון הוא השלב המוקדם הלא-מילולי המתקיים מול האם. לשלב הזה מביא התינוק את יכולותיו ואת האני שלו אבל ללא החזקת האם וחיבוקה תיפגע התפתחותם. האסתטיקה של החוויה הזו מתבטאת בהיענות האם לצורכי התינוק ובאופן הטיפול בו (האכלה, הרגעה, השמעת קולות), ובתמורה החיובית שהיא מחוללת במציאות הפנימית והחיצונית שלו: כך, תחושות הריקנות, הרעב, הסבל והזעם של התינוק הופכות בו לחוויה של מלאות ונוחות.
ד"ר גבי מן במאמרה "כריסטופר בולאס – גלגולים מוויניקוט, פרויד וביון" (שיחות, כרך י"ב, חוברת מס 3, יולי 1998) כותבת, כי תיאורו של בולאס עולה בקנה אחד עם ההסבר של קבוצת העצמאיים בחברה הפסיכואנליטית באנגליה בנוגע למקור הפתולוגיה שבאדם; על פי הסבר זה, מקור הפתולוגיה נעוץ בכשל בהחזקה, וההסבר מדגיש את השימוש שעושה הסובייקט/התינוק בסביבתו/אימו. הסבר זה שונה מהדגש ששמים הקלייניאניים על הדחפים כמקור הפתולוגיה (מן 167). במצב זה, כאשר העצמי האמיתי נוסח ויניקוט מאבד את דרכו, אומר בולאס כי האדם הופך למונע על ידי הסביבה, במקום לקיים תהליך הדדי ודיאלקטי עימה, ובמצב זה נעדרת החוויה האסתטית (מן 172).
האם היא האובייקט המתמיר/האסתטי של התינוק, המשנה את הווייתו אך מותיר את העצמי שלו בתוך חלום בהקיץ, שאינו נזקק לחשיבה או למילים. במצב זה זוכה התינוק לאשליה של התאמה לאובייקט, ועל כך הוא מכיר לו תודה עמוקה, שבעקבותיה ירצה להיפגש איתו או עם בני דמותו שוב במהלך חייו, יהא זה באמונה דתית, במוזיקה וכו'. בחוויה זו ישנן תחושות של קדושה ומסתורין מענגים, של יראה ושל משהו מוכר משכבר הידוע אך לא נחשב (שלא חושבים אותו) כלומר, משהו המוכר באמצעות ההוויה ולא באמצעות ההכרה. התינוק חווה את האם כמשנה אותו ואת סביבתו אך אינו יודע זאת, ומאוחר יותר יחפש התמרה זאת בסביבה (מן 168).
הדבר קורה גם בקליניקה, כאשר המטופל מחפש במטפל את אובייקט ההתמרה בתוך סיטואציות פרה-ורבליות של שתיקה או אפילו שינה (מן 170-169, 176), והוא מחפש בטיפול לא דווקא לחוות מצבים קדומים, אלא לחוות לראשונה חלקים נפשיים שהוא לא חשב אותם מעולם (מן 171).
בשלב השני האסתטי, האובייקט המתמיר של התינוק עובר מהאם אל לשונה של האם, והמילה מבטאת אז את העצמי של התינוק. אם קודם התקיימו יחדיו העצמי/האם, עכשיו אלה העצמי/המילה. מאוחר יותר בחייו, האדם יכול להמשיך ולחפש את האובייקט המתמיר במעשי אנוש הכרוכים במילה – בקריאה, בכתיבת רעיונות ואירועי דמיון, ובשיחה עם הזולת. כל אלה עשויים לעורר באדם את אותו זיכרון מוקדם של התמזגות עם הסביבה שיש בה אשליה של התאמה איתה. אם התהליך האסתטי מתנהל כראוי, מכנה אותו בולאס - ג'נרה, סביבה המאפשרת התפתחות נפשית יצירתית.
לעומת זאת, אם בשלב זה של רכישת השפה קורית תקלה, התינוק עלול להסיק שהשפה חסרת תועלת/משמעות או אף מסוכנת, ועל כן השפה שבה ידבר בעולמו החיצוני תהיה מנותקת מהעצמי הפנימי שלו.
מכל מקום, כדבריו של בולאס בסוף הפרק, "החיפוש אחרי אובייקט מתמיר הוא חיפוש אין-סופי בזיכרון אחרי דבר-מה בעתיד שמקורו בעבר". האדם פוגש אובייקט מתמיר חדש, ומה שחדש שייך למודע ולהכרה. עם זאת, מה שישן באובייקט זה הוא הזיכרון המוקדם הפסיכוסומטי, מה שמתגעגעים אליו מתוך הלא-מודע שאינו מילולי, ואשר שייך להוויה ולא להכרה.
רעיון זה מזכיר את דבריו של ויניקוט במאמרו "פחד מפני התמוטטות"; אצלו ואצל בולאס האדם אינו ממוקד במה שיקרה לו לראשונה בעתיד אלא במה שיקרה לו שוב בעתיד, לאחר שהוא כבר קרה בעבר. עם זאת, כיוון שבולאס מדגיש את החיוב שבאובייקט המתמיר, ואילו ויניקוט עוסק בשלילה שבהתמוטטות, הרי האדם אצל בולאס מחפש את החוויה האסתטית כדי שתיטיב איתו, ואילו האדם אצל ויניקוט פוחד ונמנע מחוויית ההתמוטטות שכבר עבר, שמא תשוב.
דוגמה יפה בספרות לכך היא ספרו של הסופר רומיין גארי, הבטחה עם שחר. תמציתו של הספר היא חיפושו של הגיבור במהלך חייו אחרי אהבת האם שחווה בילדותו - אחרי החוויה האסתטית שחווה מול אימו - אחרי צילה כאובייקכט; לרוע מזלו, חיפוש זה נכשל שוב ושוב.
מבין סוגי האדם, מדגיש בולאס את מקומו של המשורר כמי שמבטיח את שפיותנו, וכמי שחווה רגע אסתטי ומנסה לבטא אותו בשירתו, אך בולאס מסייג ניסיון זה. לפי בולאס, החוויה האסתטית חורגת מכל ייצוג של העולם ובמשתמע, מכל ייצוג מילולי שהוא כלי הביטוי של המשורר, שהרי החוויה האסתטית נוצרת תחילה ללא מילים. אפשר להוסיף ולהקשות, כי בעייתיות זו רלוונטית גם לפסיכואנליזה, המעניקה מקום נכבד למילה ולדיבור בין המטפל והמטופל.
העיסוק של בולאס בתפקידו ובמשמעות מעשיו של המשורר ניתן להסבר גם בהיותו פרופ' לספרות אנגלית, והוא מהדהד את דימויו העצמי של ויניקוט כמשורר, במאמרו/הרצאתו "הגלולה והירח".
בולאס חותם את מאמרו בקביעה כי הקדושה קודמת לאימהות וכי החוויה האסתטית הראשונה שלנו, הרוחנית והמסתורית, קודמת להכרה ולידיעה שלנו את האם כאדם הקיים בזכות עצמו. אפשר למצוא לכך הדהוד רב-משמעות במקורותינו. בסיפור גן העדן, האדם מכיר את קדושת האל וחווה את נוכחותו בחייו. במצב זה, עדיין אין בו ידיעה ועדיין אין אימהות אנושית בעולם. אכילת האדם ממה שמתפרש כפרי עץ הדעת וקיום יחסי מין עם חוה אשתו ("והאדם ידע את אשתו", בראשית ד, א), הופכת את חווית החיים שלו לידיעה, ויוצרת לראשונה בהיסטוריה האנושית את האימהות, כאשר נולדים קין והבל.
אפשר, אם כן, להפוך את סדר הדברים שנכתב קודם לכן ולומר, כי בולאס מהדהד את סיפור גן העדן וגירוש האדם ממנו וכי בולאס אינו מחדש, אלא מעניק לבוש חדש לתוכן עמוק וישן המצוי בספר בראשית, אודות מקומן של החוויה וההכרה בטבעו של האדם, ואודות משמעותן של הקדושה ושל האימהות בחייו. עדיין, קיים הבדל ביניהם הטעון מחשבה: שיחת אדם וחוה עם הנחש מעידה על היות המילים עוד קודם להיות האימהות, עוד קודם להיות ההכרה והידיעה, לעומת דברי בולאס המדגישים את תחילת האימהות עוד קודם להיות המילה.
לפסיכואנליזה ולשירה קשרים רבי-שנים ואנחנו יכולים למצוא את רעיונותיו של בולאס בשירי משוררים אהובים בהם עמיחי, משעול ורילקה. כך, את תחושת ההתאמה לעולם ולהרמוניה איתו, ואת הבדידות המיטיבה של הרגע האסתטי, אפשר למצוא בשירו של יהודה עמיחי, "בהיותי ילד", ואילו את החיפוש אחרי האובייקט המתמיר/האסתטי שמקורו באם אפשר למצוא בשירה של אגי משעול, "שפת אם", שבו השירה מהדהדת את צילה של האם החסרה. כאן אפשר למצוא במפורש את המעבר שבולאס מדבר עליו, בין החוויה האסתטית הראשונה של התינוק/הסובייקט מול האם, לבין החוויה האסתטית השנייה שלו מול השפה והמילים. כך מקבל התהליך הזה ביטוי סמנטי יפה, שבו האם כאובייקט מתמיר ראשון, מתחלפת בשפת האם כאובייקט מתמיר שני.
גם שירו של רילקה, "מילדות", מתחבר לדבריו של בולאס. בשיר עובר הילד חוויה אסתטית לא מילולית, שיש בה תחושת חלום בהקיץ, שקט ובדידות, המזכירה את דבריו של בולאס כי "העצמי [נותר] בתוך חוויה של חלום בהקיץ" (עמ' 53), כי "החולדה כבר שקעה בחלום" (עמ' 56), וכי "הסובייקט מרגיש כי הוא מוחזק במצב של סימטריה ובדידות" (עמ' 49). אפשר, אם כן, להתנחם בידיעה כי לשירה ולמשוררים כוח להעניק לנו חוויה אסתטית, ובמובן זה השירים הם אובייקטים אסתטיים מתמירים המעשירים את חיינו, חרף העובדה שכלי עבודתם הוא מילים.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
