הצלוב/חזי לסקלי
היש מראה נכון יפה יותר חכם יותר
מאשר
ישו הצלוב בכנסיות, בקתדראלות, במוזיאונים, בספרי
האמנות?
לעומת זאת,
תמונת הצלוב האמיתי בגלגלתא האמיתית,
מה יש בה
?
זבובים, סירחון, זיעה, שתן.
משל לא יצמח כאן,
אולי איזו יבלית מטומטמת.
הו אלי, אלי!
היהדות מנהלת כל ימיה מלחמת חורמה נגד הנצרות אבל באותה נשימה, לנצרות יש אחיזה בחיי היהודים ובתרבותם. היא מופיעה גם בשירה הישראלית, למשל בשירו של נתן זך, "רגע אחד שקט בבקשה", ובספר השירה של אלי אליהו, "איגרת אל הילדים". כאן, בשירו של המשורר הישראלי חזי לסקלי, "הצלוב", הנצרות נוכחת מאוד, עובדה הבולטת מאוד כבר מקריאת כותרתו של השיר, וכמובן מקריאת שורותיו.
הכותרת
אנו יודעים שהשיר נכתב על ידי משורר ישראלי, ועבור קוראים ישראלים. משום כך, לא מן הנמנע כי כבר כותרת השיר יוצרת בקרבם זעזוע מסוים ואף שאלה: האומנם השיר עוסק בישו הצלוב?
זאת ועוד. בדרך כלל, אזכור הנצרות באוזני אדם יהודי מעלה אצלו באופן ספונטני מחשבות הקשורות לסבל יהודי, פוגרומים ושחיטות. אלא שכבר בכותרת השיר אומר לסקלי לקורא – אינני הולך לכתוב על הנצרות הרודפנית והאכזרית, אלא על ישו הסובל על הצלב. כלומר, הכותרת מאמצת את זווית הראייה הנוצרית דווקא, ולא את זו היהודית.
מצד שני, אפשר שהמשורר נוקט במהלך זה דווקא בשביל לגרום לקורא הישראלי חוסר-מנוחה ששכרו בצידו – גיוס של סקרנות הקורא הפוטנציאלי להמשיך ולקרוא את השיר. אם הצליח לסקלי להדוף את שעמום הקורא, שהוא האויב הגדול ביותר של כל מי שמבקש את תשומת ליבו של האחר, די לו בכך.
מקריאת השיר עולה כי ישנם בו שני חלקים: חלק ראשון וקצר יותר, העוסק בישו הצלוב כפי שהוא מוצג בכנסיות, בקתדרלות, במוזיאונים ובספרי האמנות, וחלק ארוך יותר המתאר את ישו בעת צליבתו על גולגותא.
אם כן, מהי הגולגלתא?
"כשבאו אל המקום הנקרא גלגתא צלבו אותו שם עם הפושעים, אחד מימינו ואחד משמאלו" (הברית החדשה, הבשורה על פי לוקאס, 23, 33). הגלגלתא/גלגתא היא הגבעה והסלע בירושלים שעליהם צלבו את ישו. מקום זה מקודש עבור הנוצרים; הקתולים מאמינים שהוא נמצא היכן שניצבת היום כנסיית הקבר, ואילו הפרוטסטנטים מאמינים שמדובר בגן הקבר, סמוך לשער שכם, מחוץ לחומות.
ושוב עולה תמיהה – גלגלתא נכתבת בשיר כאילו ברור למשורר שהקורא הישראלי יודע במה מדובר, ולא היא. אם כן, מדוע הוא עושה זאת?
חלקו הראשון של השיר
השיר מתחיל בהתפעלות מישו, הנמצא בפסלים ובתמונות בכנסיות, בקתדרלות, במוזיאונים ובספרי האמנות – כלומר, בתרבות ובאמנות האנושית, ובביטויים היפים והאסתטיים שלה. כשאנחנו חושבים על הקתדרלות – מקום משכנם של הבישופים בכירי הכנסייה הקתולית, אנחנו חושבים על מבנה גדול ומפואר, מלא הוד והדר, והמוזיאונים וספרי האמנות ודאי מייצגים את שיא השכלול האמנותי של האדם.
ועוד. במהלך מרבית שנות קיומה של הנצרות, התקיים זיהוי רחב בינה לבין האמנות. עד התקופה המודרנית החברה הנוצרית כולה הייתה דתית, ולכן יצירות האמנות ביטאו אירועים ואישים מהברית החדשה ולא עסקו בחיי היום-יום. כלומר, לסקלי אומר לנו שהנצרות והאמנות חד הם, והם מבטאים גם את היופי והאסתטיקה באנושות, גם את המשוכלל באנושות וגם את מה שערכי מבחינה מוסרית, שהרי הוא כותב בשיר – "היש מראה נכון...יותר?".
קורא השיר הספקן יכול להיתלות במילה "מראה" שבשורה הראשונה, כדי לומר לעצמו שלסקלי אינו מתכוון באמת לשבח את ישו הצלוב, אלא רק את מראהו, אבל את החשד מרגיע מייד הניסוח "מראה נכון", כלומר אין מה לדאוג, המראה גם יפה וגם נכון, גם אסתטי וגם אתי.
חלקו השני של השיר
חזי לסקלי מנגיד חלק זה לחלקו הראשון של השיר, בשני אופנים: הוא מבדיל בין השניים במילים "לעומת זאת", והוא מעניק לחלק השני תוכן ההפוך לתוכנו של החלק הראשון. החלק השני מוצג ככזה המתאר את צליבתו האמיתית של ישו ("הצלוב האמיתי בגלגלתא האמיתית") ובמשתמע, זו המתוארת בחלקו הראשון של השיר איננה אמיתית. כיצד מתוארת הצליבה האמיתית? היא מתוארת כרווייה בגועל נפש, סירחון, זיעה, זבובים ושתן, ודאי שהיא איננה הצליבה היפה המתוארת בתחילת השיר.
ואכן, מי שקורא את תיאור הצליבה בברית החדשה פוגש גם שם צליבה שאיננה אסתטית ואיננה יפה. זו צליבה שבה פוגעים פיזית בישו הצלוב ומבטאים כלפיו יחס של זלזול ולעג בשעתו הקשה ביותר, שעת צליבתו וגסיסתו. מי שמפעיל את דמיונו יכול גם להניח שתיאור הצליבה בשירו של לסקלי הגיוני, במובן זה שפחד המוות של ישו גורם לגופו להגיב כפי שהוא מגיב.
ולסקלי מוסיף – "משל לא יצמח כאן". לסקלי אומר לקוראיו - אל תייפו את המציאות, אל תתרחקו ממנה ואל תדחיקו אותה ותהפכו אותה למשל שיש לו נמשל. זהו מצב נורא ובלתי נסבל, זו המציאות האיומה ולא מטפורה, ואיתה תישארו בחוויה שלכם.
ולסקלי חותם את השיר במילים "הו אלי, אלי!"
לסקלי חותם את השיר בחלקו של אחד המשפטים המכוננים בתרבות המערבית-נוצרית, הלוא הוא המשפט שישו אומר רגעים לפני מותו: "אלי אלי למה שבקתני והוא אלי אלי למה עזבתני". הדהוד המשפט בשורת השיר האחרונה מחריף יותר את התחושה שלנו הקוראים, העדים לתיאור הצליבה, שמדובר בסבל קיצוני של אדם הממוסמר אל הצלב וחש נטוש לחלוטין. לא מדובר ביופי, לא בתרבות, לא בבניינים מפוארים כמו הקתדרלות, ואם תרצו – גם לא בוותיקן ובכנסייה הקתולית העשירה כקורח. מדובר בסבל אנושי קיצוני, שאין ממנו מפלט.
מדוע לסקלי אינו כותב בשורה האחרונה את כל המשפט: "אלי אלי למה שבקתני/עזבתני"?
לקורא היהודי/ישראלי, המילים "הו אלי אלי" מהדהדות את הפסוק מספר תהלים כב, ב, "אלי אלי למה עזבתני". כלומר, לסקלי חותם את השיר בחלקו הראשון בלבד של המשפט כדי שלא להבדיל בין הנוסח הקדום היהודי שלו, לבין הנוסח הנוצרי המאוחר יותר. בכך אומר לנו לסקלי בעקיפין, שהסיטואציה הזאת משותפת ליהודים ולנוצרים גם יחד ולאמיתו של דבר - לבני האדם כולם. לסקלי רוצה שנבין כי הסבל האנושי אוניברסלי ואינו מבחין בין דתות וגזעים, בין רודף לנרדף.
כשאנחנו מסתכלים בשיר כולו על שני חלקיו, נראה שלסקלי כאילו אומר – קיים ניגוד בין היופי הנאצל שבו מתואר ישו באמנות ובתרבות, לבין הכיעור והלכלוך שבתוכם התרחשה סצנת המוות שלו. יתר על כן, לסקלי דוחק אותנו הקוראים לפינה ומכריח אותנו לשאול את עצמנו: היכן האמת שבשיר? בחלקו הראשון של השיר או בחלקו השני?
ואולי האמת נמצאת בכיעור ובלכלוך ולא ביופי הנשגב שבקתדרלות ובכנסיות!
ואולי מה שרואים בכנסיות ובקתדרלות אינו האמת אלא התחזות לאמת?
ואולי המין האנושי והנוצרים צלבו פעם שנייה את ישו, כאשר הדחיקו את מותו האיום והפכוהו לחוויה אסתטית יפה בבניינים ובמוזיאונים?
לסקלי מוסיף ומקשה עלינו, בכותבו בשני החלקים כי מדובר במראה שאנו רואים. השיר נפתח בשבח מראהו של ישו בכנסיות ובמוזיאונים, וממשיך לחלקו השני בתיאור התמונה של ישו האמיתי. בשני חלקי השיר המוצבים כמנוגדים זה לזה מופיעים המראה והתמונה. מדוע, למשל, לא כתב לסקלי בתחילת חלקו השני של השיר כך: "מה קרה באמת בגלגלתא"?, במקום לכתוב: "תמונת הצלוב"?
כשאנחנו קוראים את השיר, מהדהד בראשנו המשפט מספר שמואל א טז, ז: "כי האדם יראה לעיניים, ו-ה' יראה ללבב" [המשפט נאמר לשמואל הנביא, כאשר בא למשפחת ישי כדי למצוא את יורשו של שאול, והתפעל מאליאב גבה הקומה, אחיו של דוד). כלומר, המראה מטעה ואילו המציאות שונה ממנו.
והרי אפילו הפלטפורמה שבאמצעותה מדבר איתנו לסקלי, השירה, אף היא אמנות כמו המוזיאונים והקתדרלות וככזו, תמיד יישאר מסך בינה לבין המציאות, בינה לבין האמת.
ייתכן שהמשורר אומר לנו משהו על מציאות חיינו. אם הסבל הנשקף באמנות הוא קשה ומעציב, למשל "בתמונת הצלוב האמיתי", הרי שקל וחומר שהמציאות עצמה קשה פי כמה, וחיי האדם מלאים בסבל פי כמה מכפי שהאמנות יכולה לתאר.
מכל מקום, כפי שקריאתו של ישו לאלוהיו בסוף חייו ובסוף השיר איננה נענית באותם הקשרים, כך אנו הקוראים נשארים ללא תשובה לשאלותינו אלה.
וכאן המקום לספר קצת על חזי לסקלי, ולהצביע על הזיקה הקיימת בין השיר לבין חייו, חיים של אדם מורד, חיים של מי שהיה קשור לאמנות וחי גם באירופה, וחיים של מי שצל השואה והמוות ריחף מעליו.
כל אלה באים לידי ביטוי בשיר "הצלוב".
חזי לסקלי המורד
חזי לסקלי נולד בשנת 1952; כבר כילד קטן זיהה עצמו כשונה מגדרית (בן שש כתב: "אני – בת עם פין") ובבגרותו היה בין הידוענים הראשונים בארץ שיצאו מהארון כהומוסקסואלים. היו אלה שנות השמונים של המאה שעברה, כאשר הלהט"בים בישראל לא התקבלו בחברה כמו היום. בתחילת שנות התשעים חלה באיידס ומת צעיר, בן 42 שנה.
חזי לסקלי גם סירב להתגייס לצבא. המעשה הזה עימת אותו עם אביו, שפירש זאת כצעד שמכתים את כבוד המשפחה. אם כן, בשני תחומים חשובים בחברה הישראלית של אז, חזי לסקלי במודע ובמתכוון העמיד את עצמו כשונה וכמורד בחברה, בלי להתבייש ובלי להתנצל. מרד זה בלט עוד יותר נוכח תגובת אביו, שרצה בבן המייצג את הגבריות ואת הכוח, לאחר ההשפלה שעבר בתקופת השואה.
חזי לסקלי של אירופה ושל האמנות
בראשית שנות העשרים בחייו עבר חזי לסקלי להולנד, בה למד מחול ואמנויות ועסק באמנות פלסטית. עוד כשהיה בתל אביב ואחר כך באירופה, קיים חיי בוהמיין והסתובב בחברת גברים הומוסקסואליים. כששב לארץ בגיל 30, בשנת 1982, עבד ככוריאוגרף, מבקר מחול ועיתונאי במקומון "העיר". לסקלי גם בלט בלבושו המהודר והאירופאי ונהג ללכת עם מעיל המוטל על כתפיו, בדומה למנהגם של משוררים מאירופה.
חזי לסקלי של השואה ושל המוות
חזי נולד לשני הורים ניצולי שואה ולאביו הייתה משפחה שנרצחה בשואה. הוא היה בן יחיד, לאחר שאימו עברה שורה של הפלות. לסקלי כתב: "יש לי ארבעה אחים שנולדו מתים/ והם קוראים לי לשוב אליהם/ בגדתי בהם כשנולדתי וערקתי אל תוך העולם/ הם מתגעגעים אליי ואני אליהם/ הם אינם יכולים לשוב אליי אך אני יכול/ לשוב אליהם".
כאשר בילה בתל אביב עם חבריו המשותפים בהיותו בגיל הצבא, התווכח איתם לסקלי איך לנהוג בגופתו לאחר מותו – האם לשרוף אותה או להיקבר, ואימו של מי צועקת חזק יותר בלילה.
ולסיום – בישראל של בני אדם כהים במראם, בלט חזי לסקלי בשיערו הבלונדיני המיוחד שירד עד לכתפיו, ובפניו היוצאות דופן.
את עקבותיהם של כל מאפייני החיים האלה של לסקלי אפשר למצוא בשיר "הצלוב"
המרד של חזי לסקלי ניכר בעיסוקו בישו הצלוב – נושא יוצא דופן בשירה הישראלית ובעייתי מאוד בתרבות הישראלית כולה. המרד הזה גם בא לידי ביטוי בכך שלסקלי העמיד את האמת במרכז השיר, גם על חשבון היופי והחוכמה, או בניסוח אחר – הוא העדיף את האמת על פני נורמות החברה. לסקלי ביטא תפיסה, שלפיה מה שחשוב בדיבורנו זה עם זה, כולל בשירים, הוא לתאר ולשקף במדויק את הסבל והקושי בחיים, ולא לפעול לפי כללי המשחק של מה שמקובל ומה שנורמטיבי.
אירופה והאמנות באים לידי ביטוי במפורש בשיר בכתיבה על כנסיות, קתדרלות, מוזיאונים וספרי אמנות, ובעיסוק העקרוני בשיר בזיקה הקיימת בין האמנות לבין המציאות העירומה. ייתכן גם שלסקלי בחר בנושא הצלוב הנוצרי על יופיו וכיעורו, משום שהתקשה למצוא דוגמה אחרת מתאימה לקיצוניות הניגודים שבין היופי לכיעור.
והמוות הוא שחקן מרכזי בשיר, כפי שהיה בחייו של לסקלי. צליבתו של ישו היא מוטיב מרכזי בתרבות המערבית, וסבלו על הצלב הוא ביטוי מזוקק לתפיסה הנוצרית המעניקה משמעות לשליחותו של ישו המשיח עלי אדמות – הוא סבל כדי לאפשר לבני האדם לשרוד בתוך הסבל האנושי הקיומי, המשותף לכולם.
לסקלי הרוויח ביושר את הזכות לכתוב על סבל אנושי קיומי, והוא בחר לבטא אותו בשיר "הצלוב" בצורה אמנותית/פואטית ובדרך חתרנית, כפי שחי את חייו.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
