הפסיכואנליטיקאי ויניקוט ואימו: שונאים, סיפור אהבה? 

הפסיכואנליטיקאי ויניקוט ואימו: שונאים, סיפור אהבה?

דונלד וודס ויניקוט היה מהפסיכואנליטיקאים הבולטים במאה ה-20, ומי שתרם רבות להבנת סוג האימהות המקדם התפתחות בריאה, וסוג האימהות המעודד התפתחות שאינה תקינה. את ההבנה זו יישם בשדה הטיפול הפסיכואנליטי, ובכך העצים את עבודתם של דורות של פסיכואנליטיקאים.  

ויניקוט פרסם בשנת 1947 מאמר בשם "שנאה בהעברה הנגדית". מאמר זה עסק בשנאה הקיימת בין המטפל למטופל, וקישר אותה לשנאה הקיימת בין האם לבין תינוקה. הקישור שוויניקוט עשה בין שתי השנאות מעורר תהייה באשר ליחסיו עם אימו, ובעניין זה התמונה מבלבלת.

מי שקורא את שירו של ויניקוט על עצמו ועל אימו, "שיר העץ", שנכתב בהיותו בן 67 שנים, אינו יכול שלא להבחין ביחסו המורכב והעצוב אליה.  להלן מילות השיר:

שיר העץ

אימא למטה בוכה,

בוכה, בוכה

כך ידעתי אותה

פעם בעודי שוכב בחיקה

כמו עכשיו על עץ מת

למדתי לגרום לה לחייך

לבלום את דמעותיה

לשחרר את רגשי האשם שלה

לרפא את המוות הפנימי שבה

להחיות אותה

אלה היו חיי

וכי הוטל עלי להפריח את אותם קוצים?

להצמיח עלים לעץ המת הזה?

בייסורי

כבול לקורת עץ שאין לה חפץ בי

לשנאת המסמר האכזרית

לכוח משיכה עריץ וקשה לב -

איך תצמא נפשי

אלי, אלי, למה שבקתני?

אני הוא המת

אני המת

אני מת

אני

ויניקוט מתאר בשיר את אימו כאישה בוכה ללא הפסק, וכזו שבתוכה שוכן מוות פנימי ואשר יש לה רגשי אשם. היא מוצגת בשיר באנלוגיה לעץ המת שעליו צלוב בנה ("פעם, בעודי שוכב בחיקה כמו עכשיו על עץ מת") ועל כן, קורת העץ שאין לה חפץ בוויניקוט הצלוב עליה, ושנאת המסמר האכזרית אליו, מדמים את אימו שאין לה חפץ בבנה, ואת שנאתה אליו.

והוא, בנה, מת כפי שהיא הייתה פעם. פעם אולי הצליח לרפא אותה, אבל עכשיו כשל כוחו של ויניקוט-ישו הצלוב על הצלב לפעול כבעבר, וזעקתו לאל איננה נענית ("אלי אלי למה שבקתני").

מנגד, מי שקורא את ההקדמה שכתב רענן קולקה לספר "ויניקוט, משחק ומציאות", ובה תיאור יחסיו של ויניקוט לאימו, יכול לדמות לעצמו שמדובר באישה שונה לחלוטין וביחסים בין בן ואם אחרים לחלוטין. "אמו, אישה חיונית ביותר וספונטנית בהתנהגותה ובמבעה הרגשי, הייתה המקור העיקרי ממנו נבעה אווירתו החופשית והמשתעשעת של הבית. זיקתו של ויניקוט לאמו הייתה עמוקה מאוד והכרת התודה שרחש לה כל חייו הייתה כנראה המניע העיקרי לכיווני התפתחותו האישית והמקצועית".

ובכן, איך אפשר ליישב את שני התיאורים האלה?

שנים לפני שהפסיכואנליטיקאי אנדרה גרין טבע את המושג "האם המתה" (1980) וחקר את יחסיה עם הילד שלה, עשה זאת ויניקוט (שנות ה-40 וה-60 של המאה העשרים). על פי ויניקוט, ילדי האם המתה הם ילדים בעלי חיות וצבעוניות המתמודדים עם משימה בלתי אפשרית: תיקון הדיכאון של אימם. כישלונם לעשות זאת גם מונע מהם להתקרב אל הנטיות ההרסניות של עצמם.

גרין, שהמשיך ועסק בסוגיה זו, דיבר על אם שקיימה מערכת יחסים עשירה ומאושרת עם הילד שלה, אבל מסיבה הנסתרת מעיני הילד היא שקעה בדיכאון ונעלמה רגשית מעולמו. לא רק שהיה כאן אובדן של האם עבור הילד, אלא שלא התאפשר לו לחוש את נוכחותה – כי האם נעדרה מבחינה רגשית, וגם לא התאפשר לו להתאבל עליה ולחוש את אובדנה – כי האם הפיזית המשיכה להיות נוכחת.  

תיאור זה יכול להסביר אולי את נוכחותה החיונית והספונטנית של אימו של ויניקוט בראשית הדרך.

עדיין, כתב גרין, גם לאחר כישלונו של הילד להחיות את אימו, הוא נאבק לשמר את אהבתה ומזדהה איתה. הוא מפסיק אומנם להשקיע בה, כי אין בכך טעם, אבל תוגתה אוסרת עליו לגלות כל גילוי של שנאה כלפיה, דבר המוביל לחוסר חיות בקרבו.

וכך הגיע ויניקוט בן ה-67 בכתיבת שירו הטרגי לתיאור מותו שלו בעקבות מותה אימו, לצליבתו על העץ המת ולתחושה שלו בדבר נטישה אינסופית. ייתכן שבילדותו הרחוקה הייתה שם אם אוהבת וחמה, אבל אחר כך קרס הכול.

אפשר שחווייתו המאוחרת של ויניקוט עם אימו, המתוארת בשירו, הניעה אותו לחפש לה פתרון כלשהו, דחוק ככל שיהיה, בשדה הטיפול הפסיכואנליטי. ויניקוט מטעים במאמרו "שנאה בהעברה נגדית" כמה חשוב שהמטפל יכיר בשנאתו למטופליו, ובכך תתאפשר שנאתם, לפחות של חלקם, שבתורה תאפשר גם את אהבתם למטפל. ויניקוט מסביר את דבריו בזיקה שהוא יוצר בין יחסי המטפל-מטופל, לבין יחסי האם ותינוקה. לדבריו, "לדעתי האם שונאת את תינוקה לפני שהתינוק שונא את האם, ולפני שהתינוק יכול לדעת שאימו שונאת אותו". ויניקוט מבקש כארכימדס בשעתו לקבל נקודת משען שתניע את העולם, ונקודת משען זו היא האם. היא מניעה את התהליכים והיא הורסת אותם. ואם האם הביולוגית כשלה ואולי כבר נפטרה, על המטפל שהוא בן דמותה לעשות את התיקון החשוב כל כך במקומה.  

האם מקרה הוא שוויניקוט במאמרו מתנה את הכול בהתנהלות האם/המטפל, ואם אין בידה של האם להושיע, על המטפל לעשות זאת, או שאין זה מקרי, כפי שנוכל להבין משירו "שיר העץ" ומתיאורו בכתביו את הילד של האם המתה?

ואולי דבריו אלה הם תביעתו המאוחרת של ויניקוט מאימו, שנפטרה זה כבר, לקחת אחריות על שנאתה ועל רגשי האשמה שלה שנבעו משנאה זו? אולי זו משאלת הלב המאוחרת של הילד שבוויניקוט כלפי אימו. אילו היא הייתה עושה זאת כאשר היה ילד, יכול היה לחשוף את שנאתו אליה ובכך לשחרר גם את אהבתו אליה, במקום לשכפל את מותה הפנימי במותו הפנימי שלו, צלוב על מטפורת העץ המת?