בת יפתח, איפיגניה, צ'נדרווטי - שלוש בנות מנהיגים שנשלחו אל מותן בידי אבותיהן 

בת יפתח, איפיגניה וצ'נדרווטי

שלושה סיפורים של בנות מנהיגים שנשלחו אל מותן בידי אבותיהן

עמוס נבו

בתרבות העולמית בכלל, ובתרבות הים-תיכונית בפרט, מוכרים סיפורים מעטים בלבד על הקרבת בנות בידי אבותיהן. מבין סיפורים אלה, סיפוריהן של בת יפתח, ושל איפיגנ?יה בת א?ג?ממ?נו?ן, הם מן הידועים ביותר. בשני המקרים, הקריבו האבות את בנותיהם בנסיבות של מלחמה, ולא מעט השוואות נעשו ביניהם[1]. בעבודה זו יובאו סיפוריהן גם בהשוואה לסיפורה של צ'נדרווטי, בתו של המלך רגהו, שהוא מקרה ייחודי בספרות ההודית של מלך השולח את בתו למות, מבלי לקחת אחריות אישית ישירה למותה.

מנקודת המבט של נורמות ההתנהגות וערכי המוסר הנהוגים בחברה שלנו, קשה לנו להבין כיצד יכול אב להקריב את בתו, או לשלוח אותה אל מותה הוודאי? מה עובר במוחו? מה הוא מרגיש בלבו? במסורות היהודית והיוונית יש התייחסות לשאלות אלה. במקרה ההודי – למעט בגרסה אחת, אין.

סיפור בת יפתח

יפתח הגלעדי, מקריב את בתו בשל נדר שנדר טרם צאתו למלחמה בבני עמון:

"וידר יפתח נדר ליהוה, ויאמר:  אם-נתון תתן את-בני עמון בידי, והיה היוצא, אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי, בשובי בשלום, מבני עמון והיה ליהוה, והעליתיהו עלה" (שופטים, י"א, 30-1).

לא ברור מן המקרא ומן המקורות המאוחרים יותר, מה עבר במוחו של יפתח כשנדר את נדרו. האם ציפה שכלבו, או אחת מבהמות חצרו, יהיו הראשונים לצאת לקראתו? ואם אכן היה זה כלבו, האם היה מקריב חיה טמאה?

כדברי חז"ל[2]: "אילו יצא חמור או כלב אחד או חתול אחת היה מעלהו עולה!?"

האם לא עלה בדעתו שזו עלולה להיות בתו? אפשר להניח שאכן לקח את האפשרות הזו בחשבון, ובכל זאת נדר את הנדר, על מנת שקורבנו יהיה בעל ערך.

משיצאה בתו לקראתו, הבין את האסון הנורא שהמיט על עצמו. הוא קורע את בגדיו מרוב צער, ומקונן:

"ויהי כראותו אותה ויקרע את-בגדיו, ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני, ואת, היית בעכרי; ואנכי, פציתי פי אל-יהוה, ולא אוכל, לשוב". (שופטים, י"א, 35).

הוא אינו לוקח את מלוא האשמה עליו, ומנסה לחלוק אותה עם בתו – "אהה בתי הכרע הכרעתני, ואת, היית בעכרי".

מעבר להבעת הצער ולקריעת הבגדים, אין המקרא מוסיף דבר על רגשותיו של יפתח. הוא מביע את צערו על המעשה, כשהצידוק למעשהו הוא הנדר, שנדר כנראה מתוך פזיזות, וללא הרבה שיקול דעת.

בת יפתח מקלה על אביה את המעשה הנורא שהוא עומד לעשות, ומקבלת עליה את הדין:

 "ותאמר אליו, אבי פציתה את-פיך אל-יהוה עשה לי, כאשר יצא מפיך:  אחרי אשר עשה לך יהוה נקמות, מאיביך מבני עמון". (שופטים, י"א, 36).

בת יפתח, שלא נודעה בשמה במקרא, מבקשת לדחות את ביצוע ההקרבה בחודשיים, ועל פי הפשט, בתום מועד הדחייה אביה אכן מעלה אותה כקורבן לה', למרות שביהדות אין מקום למנהג הפגאני של קורבנות אדם.

היה קשה ליהדות לקבל את הקרבת בת יפתח לה'. על כן, היו שמצאו גזרה שווה בין הקרבתה לאל, לבין הקרבתו של שמואל. היו חכמים שפרשו את ההקרבה כשליחתה של בת יפתח לפרישות ולהתנזרות, למשל, המלבי"ם - רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר[3], או הרד"ק[4]. גם לטענתם, היא נשלחה להתנזר מחברת אנשים ולעבוד את האל בבדידות מוחלטת, חוץ מארבעה ימים בשנה, בהם חברותיה היו באות לבכות אתה את מר גורלה.

אם אכן זו משמעות הקרבתה של בת יפתח כקורבן, המקרה שלה דומה במידה מסויימת גם למקרה של איפיגניה, בגרסה שבה הגיעה באורח פלא למקדש האלה ארטמיס בטאוריס – חצי האי קרים. צ'נדרווטי שרדה אף היא ונותרה בחיים, למרות כוונת אביה להמיתה.

הרמב"ן דוחה את הפרשנות המקלה, שאותה הוא מייחס לר' אברהם בן עזרא, ומקבל את הנאמר "ויעש לה את נדרו אשר נדר", כפשוטו, כלומר, העלה אותה לעולה[5].

על פי הנוהג העתיק ביהדות, הכוהן יכול היה להתיר נדר, אם היה כרוך בדיני נפשות. מדרש תנחומא מסביר מדוע נדרו של יפתח לא הותר, ותולה את סיבת מותה של בת יפתח בבורותו של אביה[6]:

 "וכן אתה מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה איבד את בתו, אימתי? בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר".

ובעיקר בגורם הגאווה[7]:

"והלא פנחס היה שם, והוא אומר לא אוכל לשוב?!  אלא פנחס אמר: אני כוהן גדול ואיך אלך אצל עם הארץ? יפתח אמר: אני ראש שופטי ישראל ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל פנחס?".

סיפור איפיגניה

גם העלאתה של איפיגניה לקורבן לאלה ארטמיס, על ידי אביה, המלך אגממנון, נגועה בחלקה בגורם הגאווה – "היבריס". בסופו של דבר, מעבר לכל ההצטדקויות, אגממנון הקריב את בתו על מנת לעמוד בדיבורו, וכדי לשמור על מעמדו כמפקד העליון של צבא היוונים.

אגממנון מלך ארגוס עמד בראש צבאות היוונים שיצאו למלחמה נגד טרויה. האלה ארטמיס עצרה את הרוחות ותקעה את ספינות הצי היווני באאוליס, ללא יכולת להפליג, בשל הפגיעה שפגעו בה אגממנון וחייליו בהרג צבי המקודש לה. החוזה קלכס גילה שעל מנת לפייס את  האלה הבתולה ארטמיס, על אגממנון להקריב לה את בתו הבתולה איפיגניה.

במחזהו "איפיגניה באאוליס" היטיב אוריפידס לתאר את הלוך רוחו של המלך. הוא מפליג בתיאורי התלבטויותיו וייסוריו של אגממנון, ובתיאור מצבי רוחו המתחלפים, עד לקבלת ההחלטה הסופית.

בתחילה סרב אגממנון להישמע לציווי הנבואי, ושקל לפזר את הצבא ולחזור לביתו. מנלאוס אחיו, בעלה של הלנה שנחטפה (מרצונה) לטרויה, הזכיר לו את שבועתו לעמוד לימינו אם יארע רע לרעייתו. בלב כבד, כתב אגממנון מכתב לקליטמנסטרה מלכתו, וביקש לשלוח אליו את איפיגניה, בתואנה שהיא עומדת להינשא לגיבור אכילס, מלך המירמידונים.

לאחר משלוח המכתב, התחרט אגממנון על תכניתו וכתב מכתב חדש המבטל את קודמו. מכתב הביטול הגיע לידי מנלאוס, והוא בא לתבוע את עלבונו מאחיו אגממנון:

".....הבטחת בשמחה לזבוח את בתך.

הן לא תכחיש,

שמרצון, ללא כפייה, לאשתך הודעת

לשלוח את הבת

לכאן, באמתלה שעליה להינשא לאכילס.

בינתיים התחרטת, נתפס מכתב חדש שלך:

לא תהיה רוצח בת, בשום פנים לא"[8].

במהלך הוויכוח בין שני האחים, אומר אגממנון:

"...אני את ילדיי לא אהרוג כדי שתתבשם

מנקמה מפוקפקת בגלל זונה.

לא אתגולל בבכי יומם ולילה

על שרצחתי בת ללא כל הצדקה..."[9].

 בסופו של דבר הסכים אגממנון להקריב את איפיגניה, למרות שמנלאוס חזר בו מדרישתו, והפציר שיחזור בו מכוונתו להקריבה. הימנעות מן הקורבן משמעה היה בעצם ויתור על הקרב נגד טרויה. אגממנון הביע חשש מתגובת הצבא שיתנקם בו ובמשפחתו אם יוותר על הקרב, ושכנע את עצמו שהמעשה הנורא נעשה למען הצלת כבודה של יוון. ייתכן גם שהגאווה הייתה גורם מכריע - הרצון לשמור על מעמדו כמפקד, ושאיפותיו הכמוסות להוכיח את גבורתו ומנהיגותו בקרב.

אגממנון פוגש את קליטמנסטרה ואת איפיגניה בבואן למחנה, כשהוא כבר יודע מהו הגורל המר המצפה לבתו, והן עדיין לא.

"הוי! למרות עליצותך, אתה נראה דאוג", אומרת איפיגניה לאביה.

"למלך ולמצביא יש שפע בעיות", מסתיר אגממנון את הסיבה האמיתית לדאגתו.

המשרת הזקן של אגממנון, מגלה לקליטמנסטרה בנוכחות אכילס, את המטרה האמיתית להבאת איפיגניה לאאוליס – את נבואת קלכס ואת מזימתו של אגממנון.

קליטמנסטרה ואיפיגניה, מתחננות בפני אגממנון לחוס על חיי בתו, והוא חושף בפניהן את לבטיו, ופונה למלכתו:

"איני יודע רק קשיחות. את ילדיי

אני אוהב, הרי אינני מטורף.

זה מעשה נורא, אשתי, אבל ויתור

עליו גם הוא נורא, כי זוהי חובתי[10].

-----

"הם יהרגו בארגוס את בנותיי, אותך,

וגם אותי, אם לא אשעה אל האלה.

והוא מפנה דבריו גם אל בתו:

"זוהי יוון, שלה, גם אם איני רוצה,

עליי להקריבך. ואין לי כאן שליטה.

יוון צריכה להיות חופשית, והדבר

תלוי בשנינו, ילדתי, כך שברברים

לא ישדדו מן היוונים את נשיהם"[11].

כאשר גמלה ההחלטה בלבו של אגממנון, לא היה יכול להסתיר את יגונו כשנגלתה בתו לפניו:

"...המלך אגממנון, כשהבחין

בנערה המהלכת בחורשה

להישחט, גנח, הסב ראשו, הזיל

דמעות, ואת עיניו הליט בבגד"[12].

איפיגניה רואה את צערו של אביה ומנסה להפיגו:

"אבא, הגעתי. את גופי אני

מוסרת ברצון למען המולדת

ולמען כל אדמת יוון....."[13].

במחזהו של אוריפידס, איפיגניה ניצלה, ובדומה לסיפור העקדה, האלה ארטמיס סיפקה למקריב צבייה כקורבן חליפי. איפיגניה נלקחה בדרך נס אל טאוריס, והייתה שם לכוהנת האלה הבתולה, עד ששוחררה על ידי אחיה אורסטס ואחותה אלקטרה, יחד עם חברם פילדס. אגממנון חזר כמנצח מטרויה, אך מצא את מותו מידיהם של קליטמנסטרה ומאהבה אייגיסטוס, כביכול כנקמה על הקרבת איפיגניה. הטרגדיה מסתיימת כאשר אלקטרה ואורסטס הורגים את אמם ואת מאהבה, כנקמה על רצח אביהם. אורסטס נענש על רצח-אם בידי האיריניות, אלות הנקמה, עד שבמשפט בפני האלה אתנה, היא פוטרת אותו מאשמתו ומעונשו.

סיפור צ'נדרווטי

צ?'נ?ד?ר?ו?טי, בתו של המלך רגהו, נשלחה גם היא על ידי אביה למות על לא עוול בכפה. היא הייתה יורדת יום-יום לרחוץ בנהר, מלווה בבנות פמלייתה. יום אחד ראתה לוטוס מופלא וריחני צף לאטו בנהר. היא הוקסמה מן הפרח ושלחה את אחת מנערותיה להביאו אליה. הפרח הכיל את זרעו של החכם אוד?דאל?קה, ומבלי לדעת זאת, הגישה אותו צ'נדרווטי אל אפה, שאפה לקרבה את ריחו ואת מה שבתוכו, והתעברה.

כעבור זמן הבינה הנסיכה את מצבה, ושיתפה את נערותיה בצרתה ובצערה. כשנודע לאביה המלך רגהו על הריונה, הוא רתח מזעם והחליט להענישה על "חטאה". הוא לא יכול להוציא את בתו להורג ולחטוא ברצח בת, על כן שלח אותה בלוויית משרתיו אל יער מרוחק, שומם מאדם ושורץ חיות טרף, וציווה על המשרתים להשאירה שם לגורלה.

רצח ילד על ידי אחד מהוריו, נדיר למדי בספרות העת העתיקה. המלך לאיוס לא הורג את בנו התינוק אדיפוס, אלא שולח אותו אל מותו ביער, בניסיון כושל להפר את נבואת האוראקל שאדיפוס עתיד להרוג אותו. כידוע, אדיפוס לא מת ולאיוס מצא את מותו מידיו, מבלי שידע שהורגו הוא בנו, ומבלי שאדיפוס ידע שהוא הורג את אביו. גם המלך א?ק?ריס?יוס רצה להימנע מרצח בת ומרצח נכד. על פי הנבואה, עתיד היה הנכד שיוולד לו מבתו ד?נ?אה להביא למותו. כאשר ילדה ד?נ?אה את פר?סיאוס, למרות כל מאמציו למנוע את הלידה, הוא שלח את בתו ואת נכדו בסירה מ?ט?לטלת בים אל מותם הכמעט ודאי. אולם גם במקרה זה הנבואה התקיימה. הבת והנכד ניצלו, ובסופו של דבר, דיסקוס שרמה פרסיאוס הבוגר בעת תחרות ספורט, סטה ממסלולו ופגע בשוגג בסבו שישב בקהל, והרגו.

לרצח ילד בידי אחד מהוריו בעת העתיקה הייתה הצדקה במקרים של הקרבת הבן או הבת בטקסי פולחן. התנ"ך מספר שהכנענים הקריבו את בניהם למולך[14], וכן מציין שמיש?ע מלך מואב הקריב את בנו לאל כ?מו?ש, על מנת להשתחרר מן המצור על בירתו:

"ויקח את-בנו הבכור אשר-ימלך תחתיו, ויעלהו עלה על-החמה, ויהי קצף-גדול, על-ישראל; ויסעו, מעליו, וישבו, לארץ (מלכים ב', ג', 27). 

בתרבות ההינדואית מופיע סיפורם של המלך רגהו ובתו צ'נדרווטי באופן בלעדי בסיפור נאסיק?טה[15], שהוא התפתחות מאוחרת של הסיפור בקט?הה אופנישד על הילד נ?צ'יקט?ס[16]. הסיפור, המבוסס בעיקר על הגרסה בו?ראהה פוראנה[17], הוא מפורט ומורכב, וכולל מרכיבים פנטסטיים ודרמטיים עשירים יותר מן הגרסה הפוראנית.

סיפור נאסיקטה מתחיל למעשה בביקורו של החכם השמימי פיפ?פ?לאדה, באשרם של החכם אודדאלקה. פיפפלאדה מנסה לשכנע את אודדאלקה, שעליו לשאת אישה, למרות שאודדאלקה כבר התמיד בסיגוף של עמידה על הראש, מזה 168000 שנה[18]. בעקבות שיחה זו פונה אודדאלקה אל אביו פ?ר?ג'אפ?טי, שהוא האל הבורא – ב?ר?ה?מא, כדי לבקש את עצתו. פרג'אפטי מסעיר את רוחו של בנו כשהוא אומר[19]:

"יהיה לך בן שיאדיר את שושלתך.

קודם יגיע הבן, ורק אחריו תגיע האישה...".

נרגש ומבולבל מדברי אביו, מתיישב אודדאלקה על שפת הנהר לבצע סיגוף (ט?פ?ס), אך מרוב השתוקקות לאישה, הוא מאבד שליטה וזרעו פורץ החוצה. הוא אוסף אותו בזהירות ומניח אותו במרכזו של פרח לוטוס, עוטף את הפרח בעשב קושה קדוש ושולח אותו במורד הנהר. כך מגיע הפרח אל צ'נדרווטי, וזרעו של אודדאלקה חודר אליה דרך אפה ומעבר אותה בעודה בתולה[20].

נערותיה של צ'נדרווטי מספרות על מצבה למלכה, והיא מגלה את אוזנו של המלך רגהו. המלך נמלא כעס[21], ובכעסו הוא מצווה לשולחה אל מותה ביער השומם. אולם צ'נדרווטי ניצלת על ידי החכם יאג?'ניי?ו?ל?ק?יה, העובר ביער ולוקח אותה אליו לאשרם[22]. באשרם שלו יולדת צ'נדרווטי את תינוקה דרך האף ומשום כך מעניק לו החכם יאג'נייוולקיה את השם נאסיקטה[23].

צ'נדרווטי היא בתו היחידה של המלך רגהו, והוא אוהב אותה "כמו בן". הוא מעניק לה פמליה גדולה ובלתי רגילה – עשרת אלפים נערות[24] – כאות לאהבתו אליה. גם המתנות שהוא מעניק לה בשלב מאוחר יותר, בנישואיה לחכם אודדאלקה, מעידות על אהבתו. צ'נדרווטי היא בתו הצייתנית, וגם היא אוהבת אותו ואת אמה, וחרדה מאד לשמה הטוב של המשפחה.

בהתחשב בעובדות אלה, קשה להבין את תגובתם של ההורים המלכים לנוכח הריונה של צ'נדרווטי. שניהם נוטים להאשים את בתם הטובה, יראת השמים והצייתנית, בביצוע חטא נורא, במקום להקשיב לה ולהאמין בצדקתה. המלך רגהו אינו מאפשר לבתו לטעון בפניו את טענותיה לחפותה, אלא מניח מראש שהיא אכן חטאה, ועל כן זועם מכעס. דבריו מגלים את חוסר האמון שלו בחפותה, ואת הנחתו המוקדמת בדבר חטאה: "הו, רשעית מרושעת, את חטאת חטא נורא!"[25], או – "הו, את המתועבת מכל תיעוב, מה עשית? איך זה שאת נושאת ברחמך תינוק? את המטת חרפה על ראשי!"[26].

נראה ששני ההורים היו מעוניינים יותר בשמם הטוב, ובאופן שבו ייראו בעיני אחרים, מאשר בצרתה של בתם, בשר מבשרם. הדבר מוצא את ביטויו גם בהחלטתו הסופית של המלך רגהו, אפילו אם אכן היו לו קודם לכן לבטים וספקות כלשהם באשר לשליחתה אל מותה.

ברוב גרסות הסיפור, המלך רגהו אחוז זעם, ותגובתו הספונטנית על הריונה של בתו, היא שליחתה אל מותה. לעומת צערם המופגן של יפתח הגלעדי ושל אגממנון, המלך רגהו אינו מהסס ואינו מתלבט, וגם אם נזכרת איזושהי מחשבת התלבטות אצלו, היא אינה מפורטת[27]. הוא פועל באופן ספונטני, מונע על ידי זעמו. בדרך כלל אין לו כל היסוס באשר לצעד שעליו לנקוט, ומהו העונש שמגיע לבתו בשל "חטאה". הוא יודע שדינה מוות, אולם, כדי להימנע מרצח בת[28], הוא אינו מורה על הוצאתה להורג, אלא משלח אותה בידי משרתיו למות ביער שומם ושורץ חיות טרף.

למרות שבמרבית הטקסטים אין עדות להתלבטותו של המלך רגהו, הגיוני להניח שאב אוהב מתלבט בטרם הוא שולח את בתו האהובה אל מותה הוודאי. הלבטים והדילמה באים לידי ביטוי מפורש בגרסה אחת בלבד של התפתחות הסיפור[29]:

"בשומעו זאת, נמלא המלך זעם.

בלב מלא ייסורים, הוא חשב 'מה אני עושה (עכשיו)'?

הלום צער, עיניו אדומות (הוא המשיך לחשוב): 'אומללותה של בתי,

או שמה הטוב של שושלתי – ממה יש לחשוש יותר?'" 

יפתח הגלעדי הביע את צערו לעיני בתו ובאוזניה. המלך אגממנון חלק את התלבטויותיו עם אחיו, עם רעייתו ועם בתו, ובתרחיש הקורבן – עם כל הצבא. המלך רגהו, במקרה היחיד בו נזכרת התלבטות כלשהי מצדו, מתלבט בינו לבין עצמו, להרף עין בלבד. בעודו כועס, ללא התלבטות נוספת, הוא מצווה על משרתיו לנטוש את בתו ביער: "קחו אותה מהר לאותו יער גדול ושומם!"[30]. המשרתים ממלאים את מצוותו וחוזרים אליו ומדווחים לו שנטשו אותה ביער הגדול השורץ טיגריסים ואריות[31].

אין סיכוי לנסיכה צעירה, המורגלת בחיי רווחה ומותרות בארמון, לשרוד בג'ונגל. בשולחו אותה ליער, גוזר המלך למעשה את דינה למות, מבלי ללכלך את ידיו בדמה. כמו המלך לאיוס במיתולוגיה היוונית, גם המלך רגהו היה משוכנע שבתו לא תשרוד ותמות ביער. על כן, כשאודדאלקה מגיע לבקש את ידה, המלך מודיע לו שבתו היחידה מתה: "הייתה לי פעם בת יחידה, והיא מתה, הו ברהמין"[32].

במקרה של המלך רגהו, אין נבואה הקושרת את צאצאה של צ'נדרווטי למותו העתידי. הוא משלח את צ'נדרווטי ליער בכעסו, בניסיון להציל את שמה הטוב של משפחתו ושל שושלתו, מבלי להכיר את הנסיבות המיוחדות של הריונה הבתולי.

כאב אוהב הוא היה יכול להקשיב לדברי בתו[33]:

"לא אל ולא שד, שום זכר שמימי ושום גבר אנושי,

וגם לא קינ?רה[34] - שום זכר לא נכנס להרמון.

בהיותה שם, בתך נכנסה להריון במצוות הגורל".

כמלך וכאב, הוא היה יכול לתחקר את נערותיה של צ'נדרווטי, ולהאמין לדבריהן הזהים לדבריה[35]. אולם אין הוא נוהג כך. מתוך דבקות בדהרמה ובמוסכמות החברתיות, הוא מתעלם מאהבתו לבתו. הכעס, הגאווה והדאגה לשמו הטוב, וכן תחושת החובה, גוברים על האהבה.

במקרים הקודמים של האבות שהקריבו את בנותיהן, הבנות – בת יפתח, איפיגניה – מקבלות את הדין ומצדיקות את מעשה האב. בדומה, גם צ'נדרווטי  מקבלת בהכנעה את גורלה ותולה אותו בחטא שכנראה חטאה בגלגול קודם. קבלת החלטת האב היא תגובה אופיינית לספרות של חברה פטריארכאלית, הרואה במעשה הגבר, במיוחד כשהוא המלך או המנהיג, פעולה נכונה, מבלי לייחס ערך לאובדן חייה של הבת.

סיכום

מבין שלושת הסיפורים שנסקרו, רק הקרבתה של איפיגניה, יכולה להיכלל בקטגוריה של דגם העקדה על פי שולמן[36]. רק במקרה שלה קיים הצו של האלה ארטמיס להקריבה, וגם הצבייה שנמצאה כתחליף להקרבתה, מקבילה לסיפור העקדה המקורי. סיפורה של בת יפתח, למרות שהוקרבה על ידי אביה, אינו יכול להיכלל בקטגורית דגם העקדה. היא אינה מוקרבת בשל צו אלוהי, אלא בשל בורותו, פחזותו ויהירות לבו של יפתח.

גם שילוח צ'נדרווטי אל מותה בידי אביה אינו תואם את מודל העקדה:

• המלך רגהו אינו הורג את בתו במו ידיו וגם אינו מצווה להורגה, אלא שולח אותה אל מותה הכמעט ודאי ביער שומם, השורץ חיות טרף.
• תגובתו של המלך להריונה של בתו נובעת מכעס, ואינה משרתת מטרה מוגדרת. הוא מנסה לשמר את שמה הטוב ואת כבודה של משפחת המלוכה, כשהוא מגן על הדהרמה, שלכאורה הופרה על ידי בתו.
• אין במקרה של המלך רגהו שום גורם של ניסיון על ידי האל, או גילוי של דבקות באל, וכן נעדרת תגובתו סממנים של ניסיון להשגת ידיעה טרנסצנדנטית.

שלושת סיפורי המתת הבת בידי אביה שנדונו כאן – מעשה חמור ובלתי נתפש במושגי החברה המודרנית – מציגים צידוקים שונים למעשה, שהם תלויי תרבות. תוצאת מעשה האבות זהה בשלושת המקרים, ובשלושתם יש גם גרסות המשאירות את הבנות בחיים. האבות נבדלים זה מזה בגישתם למעשה הקיצוני, הדרמטי. יפתח ואגממנון מתייסרים לפני ההקרבה, אך מוציאים אותה לפועל. המלך רגהו, אביה של צ'נדרווטי, המייצג את נקודת הראות של הדהרמה – הנורמות המחייבות מלך מתוקף לידתו ותפקידו – אינו מגיב רגשית כאב אוהב. הפונקציה של קידום המטרות הדתיות מאפילה על הטרגדיה האנושית שהוא מחולל.

יש הבדלים גם בין הדרך שבה מתייחסות הבנות לגורלן. בת יפתח ואיפיגניה מקבלות על עצמן את הדין ומנסות להקל על ההתלבטויות וייסורי המצפון של אבותיהן. צ'נדרווטי, לעומת זאת, מתקוממת נגד חוסר הצדק של החלטת אביה, אך מקבלת את הדין ותולה את מה שנגזר עליה בחטאים שביצעה כנראה בגלגול קודם – "קרמה".

ההבדלים בין הסיפורים השונים מצביעים על השוני באמונות ובמנהגים בין החברות שבהן הם צמחו. תקצר היריעה מלנתח הבדלים אלה לעומק בעבודה זאת.

רשימת מקורות

אוריפידס – איפיגניה באאוליס. (מיוונית: אהרן שבתאי). שוקן, 1989.

Graves, R. – The Greek Myths.

      Edinbourgh: Penguin Books Ltd., (revised) 1960.

Kathopanishad

Krause, C. - “N?saketari Katha, an Old Rajasthani Tale”.

       Asia Major. Vol. 1, (1924), pp. 347-427.

The N?siket ?khyan or The Journey of N0siket to the Realms of the Dead.

(trans. - Raghunathaji, K.)

       Bombay: 1892.

Nevo, A. (ed. & trans.) - The N?siketa Story (N?siketop?khy?na).

       United States of America: Xlibris, 2009.

Shulman, D. - The Hungry God - Hindu Tales of Filicide & Devotion.

       Chicago: University of Chicago Press, 1993.

Taittiriya Brahmana.

Var?ha Pur?na. (V. S. Iyer, trans.).

[1]  למשל - עבודה מספר 061201 "בת יפתח ואיפיגניה באוליס", באתר Ubank.co.il , וכן הערך "איפיגניה באוליס" באתר ויקיפדיה במרשתת.

[2] בראשית רבה, פרשה ס"ג = ויקרא רבה, פרשה ל"ז, ד'; תענית, דף ד', ע"א.

[3] שופטים, פי"א, ל"ז ו-ל"ט.

[4] שופטים, פי"א, ל"א.

[5] רמב"ן, ל"ויקרא", כ"ז, 29.

[6] מדרש תנחומא, (מהדורת בובר) פר' בחוקותי, סימן ה'.

[7] מדרש תנחומא, ויקרא, 27, סימן ה'.

[8] אוריפידס, 365-359, עמ' 40.

[9] שם, 400-396, עמ' 42.

[10] שם, 1259-1255, עמ' 74.

[11] שם, 1276-1267, שם.

[12] שם, 1550-1547, עמ'86.

[13] שם, 1554-1552, שם.

[14] אזכור ראשון – ויקרא, י"ח, 21.

[15] Nevo (2009).

[16] Kathopanishad; Taittiriya Brahmana, III.1.8.

[17] Var?ha Pur?na, II.193-212.

[18] סיפור נאסיקטה, 1.10Nevo (2009), p. 3 ..

[19] שם, 1.46. עמ' 13.

[20] התעברות "בתולית" אחרת, במזרח התיכון, היא הרבה יותר מפורסמת!

[21] סיפור נאסיקטה, 2.42. Nevo (2009), p. 28.

[22] ניתן להשוות את הצלתה להצלתו של התינוק אדיפוס, בידי רועה שעבר ביער – Graves (1960), Vol. II, p. 9.

[23] המושג "NASA" בסנסקריט הוא "אף", כמו NOSE באנגלית, או NASE בגרמנית.

[24] סיפור נאסיקטה 2.8. Nevo (2009), p.18. .במקורות אחרים מספרן הוא 100000! – RA/2.10, 2.50,

וכן, ms11639  באוסף כתבי-היד של ראג'סטהאן בעיר ג'ודהפור.

[25] סיפור נאסיקטה 2.42. Nevo (2009), pp.28-9.

[26] N?siket ?Khyan, (1892), p.14.

[27] "כך, בהקשיבו ללבו, המלך ציווה על משרתיו...." – Ra/255.

[28]  Krause (1924), p.143.

[29] BF/2.51-2. פסוק כמעט זהה לחלוטין, מצוי בכתב-יד 377, באוסף של מוסד בהנדרקר בעיר פונה.

[30] סיפור נאסיקטה 2.43. Nevo (2009), pp.29.

[31] שם, 2.45, עמ' 30.

[32] שם, 4.48, עמ' 62.

[33] שם, 2.34-5, עמ' 26.

[34] מאהב במיתולוגיה ההינדואית והבודהיסטית, שחציו אדם וחציו סוס או ציפור.

[35] כפי שמתואר בגרסה הראג'אסטהאנית, שהמלך רגהו חקר את אורוומשי – Krause (1924), p. 413.

[36] Shulman (1993).

. .