מה אפשר לעשות? על אמנות כצורך קיומי 

מי שאומרים שתרבות ואמנות בתקופה כזו הם מותרות, לא יודעים מה הם תרבות ואמנות. תרבות ואמנות הם הקיום, אחרת רק נעבוד, נאכל ונישן. אני עושה אמנות ללא הפסקה גם בזמנים הנוכחיים, כי אני חייב.

רבים מקוננים על הידרדרותה של מדינת ישראל ושל התרבות העברית ששימשה לה בסיס. אלו תוצאות של חשיבה לטווח קצר והתעלמות מההשלכות ארוכות הטווח. העיתונים מלאים ביקורת על הדור הצעיר שלדעתם אינו עומד בסטנדרטים של קודמיו ובעיקר בנושאי חינוך ואמנות. אני דווקא מודאג מההתדרדרות שראיתי אצל מנהיגנו, ואביא דוגמה מהימים האחרונים, המוכיחה שראש הממשלה וראש הממשלה החלופי שכחו מה זה להנהיג ציבור. ואת חשיבות התרבות.

לפני כשבועיים מת הסופר יהושע קנז, מגדולי הספרות העברית, לאחר שנדבק בנגיף הקורונה.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ספד "בשם כל אזרחי ישראל ויחד עם רעייתי שרה אני מבקש להביע תנחומים מעומק הלב למשפחתו של האיש שכולנו אהבנו. נמשיך לנצור את יצירותיו ואת נכסי התרבות שהשאיר אחריו. עוד רבות ילומד ויסופר על איש התרבות פורץ הדרך הזה". גם ראש הממשלה החליפי, בני גנץ, הפליא במלים: "הערב אנו נפרדים בצער... קריירה ארוכה ויצירות שיהיו חלק מאיתנו לעד.... יצירותיך ימשיכו ללוות אותנו שנים קדימה", כתב.

ובכן, הציטוטים שהבאתי כאן נלקחו מהספדים אחרים שכתבו שני ראשי הממשלה, הם לא נכתבו על קנז. שניהם, לא טרחו להזכיר, לציין או להתאבל על הסופר הדגול. הציטוטים  פורסמו אחרי לכתו של יהודה בארקן, שמת אף הוא מקורונה, 11 יום אחרי קנז. כיצד ראשי המדינה, מתעלמים מאחד הסופרים הישראלים הגדולים ביותר? תעלומה היא בעיני, אך הדוגמה מייצגת מה קורה כיום לתרבות בישראל.

אני יכול לחשוב רק על אמן או שניים שהתפרסמו בעשור האחרון, ושניתן לומר שהם מהווים קול ייחודי וחדשני, ונכנסו כחלק מה"קנון הלאומי", אך גם אלה זכו לתהודה מעטה. התופעה מדאיגה שכן היא מראה על ירידה ברמת האמנות בישראל.

בנוסף, יש ירידה בכמות המבקרים במוזיאונים ובגלריות, במיוחד בקרב הדור הצעיר, שמעדיף טלוויזיה, סרטים ומשחקי המחשב. זוהי תופעה מדאיגה, העלולה להחזיר את דורות העתיד  במדינה, אחורנית.

התופעה חמורה שכן כל אלה הם הבסיס לאמנות הישראלית. הערכים שיוצרת האמנות הם אלה שנותנים לאדם רצון וכוח להישאר במולדתו ולהיאבק בקשיים.

ערכי האמנות שנוצרו כאן לפני שנים, בידי יוצרים, אמנים, ומורים לאמנות, הביאו להצלחת האמנות הישראלית. היה זה שילוב של ערכים יהודיים ומערביים. אמנות זו התבססה על רצון ליצור משהו טוב יותר. נראה שלאחרונה הרצון הזה נעלם לחלוטין והוחלף בחומרנות ושאיפה ל"חיים טובים" - על בסיס אינדיבידואליזם, הגובל באנוכיות ההורסת את חיי האמנות.

אז מה אפשר לעשות?

האדם אינו יכול לחיות על הלחם ועל הכסף לבדם, הוא זקוק למשהו נוסף להאמין בו. לדעתי, יש ליצור מחדש אמנות וערכים שאנשים יהיו מוכנים לחיות ולהילחם עבורם. אמנות שתקסים גם בני עמים אחרים, שירצו להכירה  וללמוד עליה. המצב כיום חמור, לא רק בגלל המגפה והמשבר הכלכלי והחברתי, אלא גם בגלל תהליכים ארוכי טווח כמו שואה אקלימית המאיימת לייבש את האזור, הממשיך להתחמם ונעשה פחות ראוי למושב אדם. במצב כזה יש לפתח ערכים חדשים של עזרה הדדית, תודעה סביבתית וחשיבה לטווח ארוך. האמנות המתחדשת תצטרך לכלול ערכים יחודיים (אין לדחות על הסף את האמנות שהתפתחה בשבעים שנות המדינה) לצד ערכים כלליים ואוניברסליים.

אמנות טובה יש ליצור בראש ובראשונה באמצעות חינוך לאמנות. אני מציע למצוא אמנים כריזמטיים ואידיאליסטיים, במיוחד מתחום החינוך, אך גם מחוצה לו (כן, יש עדיין כאלה), ולהיעזר בהם לבניית בסיס לשינוי בחשיבה. אמנים אלה ידריכו מורים אחרים בשיטותיהם. כל השיטות שמשרד התרבות נקט - נכשלו. אולי האמנים שבשטח יצליחו יותר.

עלינו להתאמץ מאד לפתח אמנות כזו, למרות התנאים הקשים. הזמן נראה כפועל לרעתנו, הדברים אינם תלויים רק בנו. תהליך של שינוי אמנותי פועל בטווח הארוך, וייתכן שנותר לנו רק זמן קצר לעשות שינוי.