שלמה אבן גבירול, "כתב סתיו": הגשם ופריחת הגן הם מעשה גבר ואישה
כתב סתיו בדיו מטריו וברביביו
ובעט ברקיו המאירים וכף עביו
מכתב עלי גן מתכלת וארגמן
לא נתכנו כהם לחשב במחשביו
לכן בעת חמדה אדמה פני שחק
רקמה עלי בדי ערוגות ככוכביו.
השיר "כתב סתיו" נכתב על ידי המשורר היהודי בן המאה ה-11, שלמה אבן גבירול, מגדולי משוררי ספרד בתקופת ימי הביניים. ישנם הטוענים כי השיר נכתב על ידי שמואל הנגיד, משורר ופוליטיקאי בכיר בממלכת גרנדה, בן לדור קודם לאבן גבירול, שהמשיך וחי בזמנו של האחרון.
יופיו של השיר מעיד על חיותה של השפה העברית במשך אלפי שנים ועל כישרונו הגדול של אבן גבירול. הוא גם משמש טעימה אחת נהדרת מעולם היצירה העשיר היהודי שהתקיים בספרד המוסלמית של ימי הביניים, ואשר היה אחת מהתקופות המשגשגות בהיסטוריה היהודית. ולהבדיל, השיר נכתב על ידי משורר ידוע חולי והוא מוכיח פעם נוספת כי באומנות, יצירה מלהיבה יכולה להיברא בתנאי מצוקה, כמו צמח הלוטוס המרהיב הצומח בביצה.
מובנן של מילות השיר הוא כדלהלן: ה"סתיו" בשירת ימי הביניים וגם במקרא הוא החורף, ולא כפי שהוא מתפרש היום. שהרי אחרת אי אפשר להבין את שפת שיר השירים: "כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו"; כאשר הסתיו מסתיים בארצנו, הגשם רק מתחיל. "רביבים" הם גשמים, "בדי ערוגות" הם ענפי ערוגות, הפירוש של המילה "נתכנו" הוא נערכו, נעשו על פי תוכנית, ו"חושב במחשביו" הוא אומן גדול, ברוך כישרונות טכניים.
השיר מתרחש בשני רבדים. הרובד האחד הוא תיאור קונקרטי של אירוע בטבע – שמי לילה הממטירים גשם על גן פרחים, והרובד השני הוא האנשת הטבע. אבן גבירול בכישרונו מתאר את הסתיו כאדם הכותב מכתב: כף ידו היא העננים, העט שהוא מחזיק בידו הוא הברקים, והדיו שבעט היא הגשמים.
יתר על כן, המשורר מעניק לאירוע הילה של הוד וקדושה. מצד ההיבט הקונקרטי, צבעי הגן שהם תכלת וארגמן מתפרשים כצבעי הפרחים, אבל בו-זמנית הם מופיעים במקורותינו כצבעי מלכות וצבעי המשכן שהאל ציווה על בני ישראל לבנות עבורו במדבר, ככתוב: " ואת-המשכן תעשה, עשר יריעת: שש משזר, ותכלת וארגמן ותלעת שני--כרבים מעשה חשב, תעשה אתם" (שמות כו, א). זאת אף זאת, המשורר מדגיש את תפארתם וקדושתם של הצבעים בכך שהוא קובע כי מקורם אלוהי וכי אף אדם, גאון ככל שיהיה, לא יוכל לעשותם.
תיאור האירוע בטבע נעשה במדורג. הוא מתחיל במעשה הסתיו/השמים הממטירים גשם על פני הגן שעל האדמה, וממשיך בתגובת האדמה למעשה. מעשה השמים מאופיין כמעשה גברי: יוזמתי, אקטיבי, מצטייר כמופע אור-קולי רועש, ושלוש השורות הראשונות בשיר המתארות אותו כתובות בקצב של סטקטו, קצר ומקוטע, המסתייע בחריזה שבתוך השורות ובסופן (סתיו-מטריו-רביביו-ברקיו-עביו-מחשביו-כוכביו; גן-ארגמן).
שתי השורות האחרונות עוסקות בתגובת האדמה למכתבם של השמים. האדמה מתוארת כאישה החושקת בשמים, ומשום כך רוקמת פרחים על עצי/שיחי הגן, פרחים שאורם וצבעם מזכירים את כוכבי השמים. נראה כאילו מעשה האדמה עדין ונשי יותר ממעשה השמים, והוא גם נכתב בקצב של לגאטו, רך ושקט. עכשיו, כשתיאור האירוע בטבע נראה כמעשה גבר בעלמה, אפשר גם לפרש את הגשם כזרעו של הגבר המפרה את האדמה/האישה, אשר יולדת פרחים.
אכן, השיר מופיע כמעשה של יצירה צבעונית ומרהיבה, ושל תשוקה המניבה רקמת פרחים מופלאה ומלכותית. הלילה, שפעמים רבות מופיע ככוח כבד ואפל בשירי משוררינו הוא כאן קליל, צבעוני, מלא תשוקה, כיאה לליל אהבים, והחריזה התכופה משלימה את ההרמוניה ותחושת השלמות שבשיר.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
